את הריאיון הזה העניק לין ריטמאייר בעברית שוטפת- שיחה שטופה בציטוטים מספר יחזקאל, מחומש במדבר וממסכת מידות שבהחלט הייתה יכולה להתנהל בבית המדרש, אולם מתקיימת עם חוקר נוצרי הולנדי, לא יהודי, שכבר שנים רבות מתגורר הרחק מכאן, באנגליה. כעת הגיח ריטמאייר כמדי שנה לביקור בארץ הקודש. את הבוקר שקדם לריאיון הוא בילה בהר הבית, האתר החביב עליו. כנראה בדק שהמדרגה שזיהה לפני 46 שנים ככותל המערבי הקדום של הר הבית שבנה חזקיהו לא זזה בינתיים לשום מקום.
ריטמאייר נולד ברוטרדם שבהולנד עוד בטרם סיום מלחמת העולם השנייה. אחרי מלחמה אחרת, מלחמת ששת הימים, הגיע ארצה במטרה להתנדב בקיבוץ יד־מרדכי. כאן הוא החל לקרוא בתנ"ך וסבב בעקבותיו ברחבי הארץ. בשנת 1973 החל לעבוד כמודד בחפירות הכותל המערבי והדרומי. ארכיטקט אירי לימד אותו את רזי המקצוע, אבל אחרי ארבעה חודשים האירי עזב, ומנהל החפירות פרופ' בנימין מזר מינה את ריטמאייר כמחליפו. כך יצא שריטמאייר חתום על שרטוט התוכניות הארכיטקטוניות של ההר בתקופות השונות – מהבית הראשון ועד ימי בית אומיה – שהונפקו בחפירה ההיא.
"הגעתי ארצה כתייר. אחרי שנתיים האשרה שלי עמדה להסתיים והיה עלי לעזוב", הוא מספר. "קראתי אז בעיתון מאמר של בן־גוריון שבו כתב שהדבר החשוב ביהדות הוא הציווי לאהוב את הגר, מפני שעם ישראל היה גר בארץ מצרים. כתבתי לו בתגובה מכתב שבו תהיתי לאור דבריו איך ייתכן שכגר בארץ רוצים לסלק אותי מכאן. בן־גוריון לא ענה לי אבל כנראה טיפל בעניין, כי מאז קיבלתי אישור להישאר בארץ כתושב עראי, וכך חייתי בישראל במשך עשרים שנה".
במקצועו הוא אדריכל של אתרי עתיקות. "קיימת הרבה מאוד ארכיטקטורה בארכיאולוגיה", הוא מנמק. "לרוב ארכיאולוגים אינם מצליחים להבין כראוי איך קיר אחד שמצאו בחפירה משתלב עם קיר אחר בה. בכל ריבוע חפירה מוצאים קירות שונים מתקופות רבות. כאדריכל אני יכול להסביר לארכיאולוג לאיזו תקופה משתייך כל כותל ולאיזה מבנה, ולהראות איך הכתלים משתלבים אלו באלו.
"במשך ארבע שנים עבדתי בחפירות הכותל. יום־יום פרופ' מזר הגיע למשרד שלי לסיעור מוחות משותף. הוא היה היסטוריון גדול אבל בארכיטקטורה הוא לא הבין הרבה, ובזה סייעתי לו. בשנת 1978, כשהסתיימו החפירות של מזר, עבדתי במשך כעשור עם פרופ' נחמן אביגד בחפירות הרובע היהודי". שם היה ריטמאייר קבלן בנייה בשירות השליטים חזקיהו, הורדוס ואדריאנוס – כששקד על מפעלי השחזור של החומה הרחבה, של הרובע ההרודיאני ושל הקרדו.
לחשוב בתוך הריבוע
אבל מוקד פועלו היה ונותר הר הבית, שבו רשם ריטמאייר כמדומה את התגלית המרכזית שלו – איתור הר הבית הקדום, המתואר במשנה, שהיה ריבוע בשטח של 500 על 500 אמה, בתוך תחומי הר הבית של ימינו הרחב לאין שיעור יותר. הוא פרסם כמה וכמה ספרים בענייני ההר, שהמרכזי שבהם הוא The Quest – החיפוש, המחקר.
ריטמאייר זיהה שהמדרגה התחתונה בגרם המדרגות העולה לרחבת כיפת הסלע מצפון־מערב אינה אלא חומה עתיקה. התברר שזו מקבילה לכותל הקדום יותר של ההר, הכותל המזרחי (הורדוס הרחיב את ההר רק צפונה, דרומה ומערבה). המרחק בין המדרגה ובין כותל ההר המזרחי הוא 262.5 מטרים, וכשמחלקים זאת ל־500 (אמה) מקבלים אמה בת 52.5 סנטימטרים – כשיעור האמה המצרית המלכותית הגדולה שהייתה בשימוש עוד בימי הבית הראשון. בעזרת הזיהוי הזה הצליח ריטמאייר לשרטט את הריבוע הקדום של הר הבית.
כיום המדרגה נמצאת בגובה שווה לרצפת הנדבך התחתון של ההר, אולם כשריטמאייר הגיע להר ב־73' – בטרם התנכלו המוסלמים לארכיטקטורה הקדומה – עוד היה אפשר לראות את הסיתות הגס של צידי אבני החומה. זהו סיתות שלדברי החוקר מתאים לסגנון הבנייה במאה השביעית לפני הספירה, בימי המלך חזקיהו. ריטמאייר מעיר שסיתות דומה אפשר למצוא גם בכותל המזרחי של ההר, משני צידי שער הרחמים. אכן, להבנתו שער הרחמים הוא שער שושן הקדום, השער המזרחי של ההר המוזכר במקורות. החוקר מציין גם מגדל בחפירות העופל שכל הממצא בו הוא מתקופת הברזל 2 – ימי הבית הראשון – ובנוי מאבנים המסותתות בדיוק באותו סיתות גס.
"הביטוי 'הר הבית'", מרחיב ריטמאייר, "מוזכר במקרא רק מסוף ימי הבית הראשון – במיכה, בישעיהו ובדברי הימים. אני מפרש את המושג הזה, הר הבית – כהר שנוצר לצורך הבית, כלומר כמשטח מוגבה שפולס ויושר לצורך המקדש. הבנאי הגדול ביותר שאפשר לשייך אליו את היצירה הזו היה חזקיהו, שבנה כאן אפילו יותר משלמה. כל זה מעניק תאריך לארכיטקטורה הזו, לסגנון בנייה שבו החלק המרכזי באבן הבניין בולט החוצה. את הסגנון הזה, שאופייני כאמור למאה השביעית לפנה"ס, רואים גם בשומרון ובאתרים אחרים".
לצד המדרגה המסמנת את מקום הכותל המערבי המקורי של ההר ריצפו הערבים בשנת 1974 ריצוף חדש, שהסתיר מעין את צידן הבולט של האבנים בחומה העתיקה. לריטמאייר ברור שהמוסלמים עשו זאת בכוונה תחילה, במטרה להסתיר מעין את העתיקות בעלות הזיקה היהודית. ביום שיתאפשר סוף־סוף לארכיאולוגים לחפור בהר הוא ירוץ קודם כול לנקודה הזאת. הוא מבקש לחפור כאן לעומק מטר אחד בלבד, עד לסלע האם, כדי לאשש סופית את טענתו.
שיגעון מציאת תוואי הר הבית הקדום החל להתגלגל במוחו של ריטמאייר בעקבות סיעור המוחות היומי שקיים אז עם פרופ' מזר. בהזדמנות מסוימת שאל אותו מזר היכן לדעתו ממוקמת "הבירה" המתוארת במקורות. "לא ידעתי אז עברית כל כך טוב", משחזר ריטמאייר, "וחשבתי שהוא רוצה לשתות בירה. מזר הסביר לי שבירה – כמו שושן הבירה – היא המרכז הדתי והפוליטי של העיר, ושאל אותי היכן לדעתי ניצבה הבירה של ירושלים. בדרך כלל זו הייתה נבנית בנקודה הגבוהה בעיר.
"הכרתי אז כבר את דברי המשנה במידות המציינת שהר הבית שטחו 500 אמה על 500 אמה, והפרחתי השערה שייתכן שהריבוע הזה – הוא ולא אחר – הוא הבירה הירושלמית הקדומה. כך התחלנו את המחקר בעניין. במשך שנתיים טרחתי על הנושא יחד עם מזר. מהפינה הצפון־מזרחית של הריבוע שזיהיתי מדדתי 500 אמה דרומה ומצאתי ממנה והלאה סטייה של שמונה מעלות בכיוון של הכותל המזרחי.
"להבנתי הדבר נובע מכך שבתקופת החשמונאים והורדוס, כאשר ההר הורחב עוד מכאן ודרומה, לא יכלו להמשיך את החומה בכיוון המדויק של החומה העתיקה יותר, וזאת בשל המדרון התלול. כשבודקים את התוכנית של המנהרות שהוליכו בסוף ימי הבית השני משערי ההר – השער המשולש והשער הכפול בכותל הדרומי וכן שער ברקלי ושער וורן שבכותל המערבי – מגלים שהמנהרות הללו מסתיימות בדיוק בגבול הר הבית הקדום – המתחם הריבועי המקורי שהתוויתי במחקר הזה.
"חכמי המשנה לא התייחסו לתוספת של הורדוס להר ולא ראו בה קדושה. רק את המתחם בן 500 האמות המרובעות הם כינו 'הר הבית' ולא כל מה שקרוי כיום בשם הזה".
מבוי סתום
רבני מכון המקדש ביקשו בעבר מריטמאייר להרצות בפניהם על מיקום הר הבית המקודש והמקדש עצמו ואף קיבלו את הצעתו בעניין, שיש לציין שתואמת את המקורות היהודיים ואת המסורת העקבית המזהה את כיפת הסלע כמקום ההיכל. "לאור זאת", מרוצה ריטמאייר, "הם יודעים כעת שמותר להם ללכת בשולי ההר אחרי טבילה במקווה ובלבד שלא יעלו לרחבת כיפת הסלע.
"חפרנו רק מחוץ להר ולא בהר עצמו. רצינו כמובן לחפור גם שם, אבל מזר אולץ לחתום על חוזה שבו התחייב לווקף לחפור רק עד כותלי הר הבית ולא פנימה מהם. מצאנו מנהרות מתחת לשער המשולש בכותל הדרומי, שנכנסות פנימה, לתוך הר הבית.
"אני עצמי נכנסתי לתעלות הללו. אחת מהן מגיעה מבור מספר 10 שבדרום ההר. את המנהרות הללו חקרנו, צילמנו ואני עצמי גם מדדתי אותן – ואז דאגנו לחסום אותן לפי הסיכום עם הווקף. גם מתחת ל'שער היחיד' בדרום ההר עוברת מנהרה דומה באורך כ־20 מטרים. גם אותה מדדנו וצילמנו ולאחר מכן סתמנו אותה".
"לו הייתי יהודי הייתי רוצה להקריב בהר הבית את קרבן הפסח. אין משמעות לירושלים בלי הר הבית. כשהגעתי ארצה ב־73' גרנו בגת רימון ושכרנו דירה מעולים ותיקים מרוסיה שכבר חיו עשרות שנים בארץ אבל מעולם לא ביקרו בירושלים. אני מתקשה להבין זאת. למה חזרתם לפה אם לא בשביל ירושלים והר הבית?"
"במשך שבוע שלם, במהלך המדידות בשנות השבעים, ישבתי במתחם שער הרחמים ומדדתי את המקום. בשנים ההן היה שם שלום של ממש. נכנסתי אז בחופשיות גם לכיפת הסלע. לא היה צריך לשלם לאיש כדי להיכנס אליה והמבנה היה כמעט ריק. רק שני מתפללים היו בו בבוקר שבו נכנסתי, ואף שידעתי שלא יניחו לי למדוד שם באופן הרגיל למדתי למדוד באמצעות צעדים. כך הלכתי אז במקביל לסלע הצאחרה – אבן השתיה ומדדתי בצעדי-מטר עשרה מטרים – כלומר כעשרים אמה, אורך קודש הקודשים – מהנקודה שלהבנתי היא תעלת היסוד הדרומי של קודש הקודשים ועד לקצה הצפוני שלו".
"ארכיאולוג פרנציסקני, האב בגאטי, צילם את הסלע מלמעלה בשנות החמישים של המאה הקודמת. אני קיבלתי את הצילומים הללו ויכולתי למדוד במדויק את הדברים. כך גיליתי שבמרכז כיפת הסלע, שכנראה היה גם מרכז קודש הקודשים, קיימת חציבה מלבנית בסלע. מדדתי אותה והתברר שאורך המלבן הוא 1.28 מטרים, שהם שתי אמות וחצי לפי אמה מצרית מלכותית. זה בדיוק אורכו של ארון הברית על פי הכתוב בתורה. אני קורא בספר דברי הימים ששלמה הכין מקום לארון הקודש. למה צריך להכין מקום? כי על ראש ההר צריך ליישר שטח כדי שהארון יעמוד באופן יציב. להבנתי זה בדיוק המקום שהוא הכין".
אתה אומר שהסלע כפי שהוא נראה לעינינו כיום נותר ללא פגם במשך 3,000 שנה.
"נכון. לא נפגם".
טוענים שהצלבנים חצבו בסלע ונטלו ממנו מזכרות.
"הצלבנים אכן גרמו שם לאסון, אבל החלק העליון של הסלע – זה שעליו היה קודש הקודשים – נותר כמעט ללא פגם, ממש כמו בימי קדם. הצלבנים חצבו מדרגות שעלו אל פסגת הסלע מהצד המערבי וחצבו גם מצפון לו וכן בצד המזרחי. הם הפכו את כיפת הסלע לכנסייה ובמרכזה בנו מזבח, וחצבו מעט מהסלע גם בצד המזרחי שלו ומכרו את האבנים החצובות במשקל תמורת זהב. כשצלאח א־דין כבש את ירושלים מהצלבנים, אחרי שאנשיו פירקו את כל השיש שהצלבנים הציבו וממדי ההרס נחשפו, המוסלמים ממש בכו על הנזק שחוללו קודמיהם".
הרב גורן טען שכיפת הסלע היא מקום מזבח העולה ולא מקום קודש הקודשים. מה דעתך על כך?
"זה לא ייתכן. הרי דוד המלך בנה את המזבח בגורן ארוונה היבוסי. היכן בונים גורן בארץ ישראל? תמיד זה יהיה מעט מתחת לפסגת ההר, לכיוון מזרח. בפסגה עצמה הרוח חזקה מדי וסוחפת את גרגרי התבואה יחד עם הקש. קיימות הוכחות רבות לכך שבארץ ישראל גורן לעולם אינה מוצבת בראש ההר אלא תמיד מעט מזרחה ממנה. המלאך המכה בעם מתואר בדברי הימים כשהוא 'עומד בין הארץ ובין השמיים' – ולהבנתי הוא עמד ממש בפסגת ההר, במקום שבו ניצב לימים קודש הקודשים".
חלק מהחוקרים ומהרבנים טענו שיש לחפש את ארון הברית, שנעלם בסוף ימי הבית הראשון, בבור הרוחות שברצפת המערה בכיפת הסלע. מה דעתך על כך?
"אני טוען שבור הרוחות אינו קיים כלל", הוא כופר בהשערה. "אחד הכמרים תיעד שיפוצים במערה שבמהלכם הסירו את כל הריצוף וגילו שמלבד מילוי חול בעובי של כשלושים ס"מ אין במערה כל בור, אלא סלע שלם ורציף. הרב גץ חפר בשנת 1981 במנהרה של שער וורן בחיפושים אחר ארון הברית והסעיר בכך את המדינה, כי הוא רצה להגיע עד מתחת לכיפת הסלע וחשב ששם נמצא ארון הברית. אני לא מאמין בתיאוריה הזו".
הטענה הזו של ריטמאייר היא מהפכנית: ארמטה פיירוטי, מהנדס העיר ירושלים באמצע המאה ה־19, אפילו שרטט את בור הרוחות, שלדעת ריטמאייר כלל איננו קיים. פיירוטי טען שזהו חלל עצום, מלא אדמה וסלעים, וסיפר שנכנס לתוכו באמצעות תעלה המוליכה אליו מבור מים אחר מצפון לכיפת הסלע. בור כזה גם תואם לכאורה את דברי הרמב"ם שהארון נגנז מתחת לקודש הקדשים "במטמוניות עמוקות ועקלקלות". ריטמאייר, מכל מקום, מבטל כלאחר יד את טענות פיירוטי, שאכן נחשב לתמהוני במחקר המקובל.
אם לא מתחת לכיפת הסלע, היכן לדעתך יש לחפש את ארון הברית האבוד?
ריטמאייר מבהיר שזו שאלה שחורגת מהתחום הארכיאולוגי ומוכן להשיב רק שלהערכתו הארון אינו מצוי בהר הבית. קצה חוט נמצא להערכתו בהתחקות אחר מקום מגוריה של משפחת הכהנים שהייתה אחראית לנשיאת הארון עוד מימי הנדודים במדבר – משפחת אליצפן בן עוזיאל.
"מי שידע שהבבלים כבר בדרך לירושלים ובכוונתם להחריב את העיר, היה מן הסתם מחביא את הארון", רומז ריטמאייר על הכיוון. "זה מה שאני עצמי הייתי עושה לו הייתי במקומו. אני משער שאותם אנשים החביאו את הארון עד יעבור זעם בנחלתם הפרטית, ואחר כך המיקום נשכח".
ריטמאייר, מסתורי שכמותו, מגלה טפח ומכסה טפחיים: "אני חושב שאני יודע להצביע היכן המשפחה הזו גרה, עד לרמת הקילומטר המרובע שבו יש לחפש. זהו אזור של מערות. יותר מזה לא אוכל לומר".
מעבר לכך שאתה ארכיאולוג, אתה מן הסתם מתחבר לעיסוק בהר גם כנוצרי מאמין.
"בניגוד לרוב הנוצרים אינני מאמין בשילוש הקדוש. אני מאמין בא־לוהים אחד בלבד, א־לוהי אברהם, יצחק ויעקב. אין אחר. ברוחי אני קרוב יותר ליהדות מאשר לנצרות. אני שייך לקהילה שנקראת 'האחים של המשיח' ומבחינתי הר הבית קדוש כי בו התרחשה עקידת יצחק. רב אחד אמר לי פעם שהוא מסכים איתי בכול מלבד באמונה שישו היה משיח".
ולפי אמונתך יש לבנות מחדש את המקדש בהר הבית?
"אני קורא בספר יחזקאל על בניית מזבח חדש, ולהבנתי המקדש בשלמותו ייבנה רק כשהמשיח יבוא. אם אני מבין נכון את דברי ישעיהו, היהודים הדתיים יצליחו לבנות מזבח על הר הבית בטרם יבוא המשיח, אבל לא מעבר לכך. עבדתי כאמור עם מכון המקדש ולהבנתי זה בדיוק מה ששם אכן רוצים לעשות.
"אם הייתי יהודי הייתי רוצה להקריב בהר הבית את קרבן הפסח. אחרי הכול, אי אפשר להקריב אותו בשום מקום אחר מלבד בהר. אין כלל משמעות לירושלים בלי הר הבית.
"כשהגעתי ארצה ב־73', גרנו בגת רימון ושכרנו דירה מעולים ותיקים מרוסיה שכבר חיו עשרות שנים בארץ אבל מעולם לא ביקרו בירושלים. אני מתקשה להבין זאת. למה חזרתם לפה אם לא בשביל ירושלים והר הבית?"
תודה לד"ר אלי דוד על הסיוע הרב בהפקת הריאיון
