ביום שלישי בשעות הצהריים, שעה קלה לאחר ההלוויה הסוערת של סלמון טקה ז"ל ויומיים לאחר מותו, עדיין נראו כתמי דמו על הכביש ברחוב השיירה שבקריית־חיים. לצד הכביש נערם גל אבנים שהקימו חבריו; מעליו ננעץ דגל ישראל, ולצידו הונח זר פרחים עם הכיתוב 'היד קלה על ההדק'. המילים הללו מסכמות את התחושה שהובילה את בני העדה לזעוק נגד מה שהם רואים כיחס חריג ותוקפני של המשטרה לצעירים ממוצא אתיופי – החל מאמירות מעליבות, דרך הכאה, ועד ירי והרג כמו במקרה של סלמון בן ה־18.
לא רק התלונות כלפי המשטרה הניעו את המחאה. מדובר במטען מצטבר של תחושות קיפוח ואפליה בקרב בני העדה שעלו לישראל החל משנות השמונים, ושרבים מהם מתקשים להתחבר לכור ההיתוך הישראלי. זו איננה המחאה הראשונה של יוצאי אתיופיה, אך הפעם היא שברה שיאים חדשים של אנרכיה וביטאה זעם מתפרץ וחסר שליטה.
ביום שלישי לפנות ערב החל סבב ההפגנות השני של יוצאי אתיופיה, שבתוך שעה קלה הפך למפגן אלים ונטול מעצורים. צמתים וכבישים רבים ברחבי המדינה נסגרו למשך שעות ארוכות. המתפרעים הציתו מכוניות וצמיגים, יידו סלעים לעבר שוטרים והשליכו בקבוקי תבערה. כוחות הענק של המשטרה ויס"מ ניסו להכיל את האירועים ונמנעו מלהגיב, מדיניות שספגה ביקורת רבה. למחרת, ביום רביעי, כבר גילתה המשטרה פחות סובלנות ונאבקה במפגינים שביקשו שוב לחסום צירי תנועה.
אחד ממוקדי המחאה הרבים היה צומת קריית־אתא. מאות מפגינים התגודדו על כביש 22, המחבר בין חיפה והקריות לגליל המערבי, הבעירו צמיגים, חסמו את התנועה ויידו אבנים ובקבוקי מים מלאים לעבר השוטרים. הם זעקו 'מלחמה' שוב ושוב, ותבעו את דמו של קצין המשטרה שירה בסלמון. "מדינת ישראל נתנה לו כוח ואנחנו לא ניתן לו, אנחנו נוציא אותו מהבית ונעשה לו דין", צעק מישהו למיקרופון. ההמונים קפצו למילות השיר 'מי שלא קופץ שוטר', ורעולי פנים שלהבו את הרוחות. לא רק צעירי הקהילה השתתפו בהפגנות; לצידם נראו מבוגרים וזקנים, נשים וגברים. התמורות העוברות על הקהילה ניכרות גם בהבדל הבין־דורי. בעוד הדור המבוגר עוטה כיפות ראש סרוגות וכיסויי ראש הדוקים, הצעירים נראים בשיער מחומצן וקעקועים.
בצומת זבולון, הסמוכה לתחנת המשטרה המקומית, נאספו מאות מפגינים. קרוב מאוד לכאן בילה סלמון עם חבריו לפני שנורה למוות. מדי פעם ניסו המפגינים, צעירים ברובם, לפרוץ למתחם תחנת המשטרה אך נעצרו בכוח. בשעות הלילה המאוחרות האירועים התלהטו. שוטרי המרחב ירו לעבר המפגינים רימוני הלם וגז מדמיע בניסיון לסלקם, ללא הועיל. המפגינים זעקו וגידפו את שוטרי התחנה שבה שירת הקצין היורה.
אלפי המפגינים באזור מפרץ חיפה צעדו ברגל שעות רבות בין מוקדי המחאה: צומת קריית־אתא, צומת זבולון, צומת מת"מ. ככל שנקפו השעות וההמונים סירבו לפנות את הכבישים ולשחרר את עומסי הענק, התאספו עוד ועוד שוטרי יס"מ שחיכו להוראת מפקדיהם ולרגע שבו יונחו לפנות את המפגינים בכוח. ניכר היה שבמשטרה מנסים לעשות הכול כדי לא להגיע לעימות, בשונה מהפגנות וחסימות כבישים אחרות שמחולליהן הם חרדים, ערבים או מתנחלים.
"בשנים האחרונות רצחתם לנו 11 ילדים", זעק אחד המפגינים לעבר השוטרים ופרץ בבכי. "סלמון היה ילד מקסים, כואב הלב. אני זועק כי כואב לי. כמה אפשר לרצוח אותנו, ילד אחרי ילד, אבל היום נעשה לזה סוף". אברם צ'קו, תושב הקריות, תפס אותי בשתי ידיו: "תגיד למי שאנחנו חשובים לו שיזדהה ויבוא", אמר בדמעות. "אני נתתי את החלק שלי למדינה, וגם לחמתי במלחמת לבנון השנייה. למה הילדים שלי צריכים למות בגיל 17? הבת שלי רועדת כשהיא רואה שוטר. כשאנחנו נוסעים באוטו ליד ניידת או הולכים ברחוב והיא רואה שוטרים, היא תופסת אותי ואומרת 'אבא, אל תדבר, ירצחו אותך'. לאיפה הגענו? בשביל מה באנו אל המדינה הזאת? ההורים שלי נלחמו ועברו מרחקים עצומים בלי מים ובלי אוכל, דרך סודן".
"אין לנו ברירה אלא לנהוג ככה, כדי שיבינו את הכאב שלנו ועד כמה הוא עמוק", אמרה לי אדיס אבבה (23) בזירת ההפגנה בצומת קריית־אתא. "אני לא מרגישה שבישראל תומכים ומבינים את הכאב שלנו. הייתי מצפה לראות כאן יותר מעם ישראל, ולא רק אתיופים. אבל האמת, אני לא יודעת מה ההפגנות האלו ישיגו".
את אילם אגזה (32) מנצרת־עלית פגשתי בהלוויה העצובה של טקה. משם היא המשיכה אל ההפגנות. "השוטר שירה בסלמון צריך לשבת בכלא, והדרך שלנו להכניס אותו לשם היא מחאות והפגנות", היא סבורה. "לפני כן לא שמעו את הזעקה שלנו. אם הדרך לזעזע אנשים היא לעכב אותם בכבישים שלא יוכלו להגיע הביתה, אז בסדר, תזדעזעו קצת. יש הרבה ילדים לבנים שהם לא טלית שכולה תכלת והם יודעים לעשות בעיות, אבל אתה לא רואה שלוקחים רובה ויורים בהם למוות. הוא בסך הכול נער, אי־אפשר היה לקפל אותו על הרצפה ולעצור אותו?"
"המטרה של החסימות היא שמחר כשהילדים שלי יצאו מחוץ לבית הם יחזרו בשלום, בלי חשש לצאת מהבית ולפגוש שוטרים, כמו כל ילד ישראלי", אמרה לי תמר טאבג'ה, בשנות החמישים לחייה, בעודנו צועדים בין המדורות שהבעירו המפגינים. "אין לנו דרך אחרת להוציא את הכאב שלנו, ואני מקווה שיהיו תוצאות טובות למאבק. נורא כואב לי להיות אימא במדינת ישראל. אין לי מה לומר לילדים שלי. איזו הגנה אני נותנת להם אם החוק לא מגן עליהם? כשהם יוצאים מהבית אני לא יכולה לדעת האם לא יעצרו אותם. אני מפחדת מהלא נודע".
מלאקם אודסה מסתייג מעט מההפגנות האלימות: "לפעמים אם אתה לא עושה ככה אתה לא נשמע במדינה שלנו, אבל אולי עדיף לקחת עורך דין טוב. נתנו לקצין שירה מעצר בבית מלון ל־15 יום. זה נראה לך הגיוני?"
לשבור את התבניות
כמה שעות קודם לכן, בבית העלמין תל־רגב בקריות, ליוו כאלף איש את סלמון טקה למנוחות. חקירת האירוע עדיין בעיצומה, והיא הוטלה על חוקרי מח"ש. הם אף ביצעו שחזורים בזירה עם הקצין היורה. חבריו של טקה סיפרו שהוא נורה על ידי שוטר, שלא היה בתפקיד ולא לבש מדים, שרדף אחריו. במשטרה אמרו מנגד כי הוא שהה עם אשתו ושלושת ילדיו הקטנים בגן שעשועים, ואז הבחין בקטטת רחוב וניסה להפריד בין הניצים. לאחר שהזדהה כשוטר החלו כנראה הצעירים ליידות לעברו אבנים, והוא חש בסכנת חיים וירה. לדברי המשטרה, השוטר נחבל בפלג גופו העליון ופונה לבית החולים. האירוע התרחש סמוך למועדון 'נירים', שבו מועסקים צעירים בני העדה האתיופית בחסות מרכז הנוער 'בית יציב'.
טקה, שהיה מוכר למשטרה מאירועים בעברו כקטין, נפצע אנושות מפגיעת הקליע בחזהו ופונה לבית החולים רמב"ם. שם, לאחר ניתוח מורכב, נקבע מותו. הקצין טען בחקירתו כי ירה כלפי מטה ובזווית כפי שהנהלים קובעים, אך הקליע פגע בארץ ומשם ניתז לעבר הנער.
"הוא היה ילד טוב, לא עושה בעיות. עזר לכל המשפחה שלו והשכנים. לא מגיע לו ככה", אמרה לנו שכנתו של סלמון, ינטכו עטנאו. דבי סגל, יו"ר עמותה חיפאית להצלת בעלי חיים, הכירה את סלמון. "בשעות הלילה המאוחרות אני מסתובבת לטיולי לילה ביחד עם כלבים שהצלנו אחרי שעברו התעללות. סלמון היה מבלה עם חברים ב'גן האתיופים', הגן שצמוד למשטרת זבולון. הוא תמיד התבלט במידות הגדולות שלו, לא רק הפיזיות אלא גם הנפשיות. הוא גילה מנהיגות ושלט על הקבוצה. אם היה רואה בנות במצב לא טוב, היה שולח אותן הביתה. היה לו חוש הומור טוב. סלמון היה תמיד ניגש ומשחק עם הכלבים בשובבות. מי שאוהב בעלי חיים לא יכול לשנוא ולהזיק לבני אדם. מבלי להכיר אותו לעומק, הוא היה אדם עם חיוך תמידי על הפנים".
במהלך ההלוויה התעלף וורקה, אביו של סלמון, ונזקק לטיפול רפואי. גם וודג'יג', אימו של סלמון ובני משפחה נוספים התקשו לשאת את הצער והתמוטטו למרגלות חלקת הקבר. בדברים שהשמיע האב הוא תבע צדק: "הבן שלי כבר הלך, ואני מקווה שהוא יהיה הקורבן האחרון. אנחנו דורשים שהרוצח יקבל את המגיע לו ושיימצא הצדק. תעזרו לי במאבק הזה. זה לא הפנים שלנו להרוס ולשרוף ולעשות נזקים. לא באנו לדרוש כסף, אלא לומר שזו המדינה שלנו גם. באנו בגלל הציונות. היינו חיילים ושוטרים, ואף פעם לא רצחנו בדם קר. אנחנו דורשים שהצדק והחוק ייעשו".
בהמשך הגיב לאירועים נצ"מ קובי קרני, מפקד תחנת זבולון. הוא הביע את השתתפותו בצער המשפחה, והתייחס גם לקצין היורה: "קצין המשטרה משרת כאן בשנתיים האחרונות, ביצע את עבודתו מתוך אחריות וקיבל תעודות הערכה על משימות שביצע. לא עשינו תחקיר לאירוע כי החקירה בידיים של מח"ש. אנחנו ממתינים למסקנות שלהם, ולא יכולים להגיב לפני שיגיעו". קרני סיפר כי בשל החקירה הוא מנוע מלדבר עם הקצין ששירת תחת פיקודו, אך הוא מניח שידבר איתו בהמשך. "אני מחזק אותו כמפקדו", אמר. בנוגע ליוצאי אתיופיה שבאזור אחריותו אמר נצ"מ קרני: "אנחנו פועלים מול האוכלוסייה. בשיחות עם מנהיגי הקהילה אנחנו מדברים על כל האירועים וחושבים יחד על פתרונות. שיתופי הפעולה שלנו עם הקהילה הבוגרת מצוינים". בצל אחוזי הפשיעה הגבוהים בקרב הדור הצעיר של יוצאי אתיופיה, בשנים האחרונות מגייסת המשטרה לא מעט מבני הקהילה, מציבה שוטרים קהילתיים בריכוזי מגורים שלהם ועוד.
"אני מקווה שזה הולך לשינוי, שהשוטרים לא יצאו ויהרגו סתם שחורים כשיש להם מלא אופציות אחרות לנטרל פושעים בדרכים פחות אלימות", אמר לנו אמארו מקוננט, בן 16, שמעיד על עצמו כי בשעות החשיכה הוא מעדיף להישאר בבית. "יש תחושה של חשדנות יתר. ברגע שאתה נמצא מחוץ לבית וקורה משהו חריג בסביבה שלך, מייד חושדים בך שאתה מעורב וקשור. צריך להתייחס אלינו באופן שוויוני. אצל הלבנים אין פושעים ואנסים, רוצחים וגנבים? יש מלא. גם אם יש אצלנו, זו לא סיבה לחשוד בעדה כולה. היה חשוב לי להצטרף למחאה הזאת כדי להוביל שינוי. כשאנחנו חוסמים כבישים זה מגביר את המודעות".
קסה אגזה־אגמון היא מרכזת היחידה לחינוך קליני באוניברסיטת חיפה. גם היא הגיעה להלווייתו של טקה, ועמדה לצד המפגינים בכביש 22. הכאב שהיא מבטאת נובע משנים ארוכות של תחושת זרות ואחרוּת: "האתיופי הוא החשוד הסביר בכל אירוע שבו הוא נצפה", היא אומרת. "כל אחד מאיתנו חשוד. הפתרון הוא לראות אותי בדיוק כמוך, לא משנה מה צבע העור שלי. היום הבן שלי בן עשר, ואני חושבת על זה שבעוד חמש־שש שנים הוא ישב בגינות ציבוריות עם החברים שלו, ואני לא יודעת במי הוא ייתקל בדרך ואיזה שוטר יתפוס אותו בדרך ויעשה לו משהו כי הוא עם צבע עור שונה. כשאתה רואה את השחור בעיניים יש לך תבנית בראש שאומרת לך שהאדם הזה הוא כך וכך. החיים שלנו בנויים מתבניות בראש. אנחנו מנסים להיאבק נגד זה וליצור משהו חדש, אבל כולנו נגועים בתבניות הללו וצריך לחנך את האנשים שאנחנו טובים ונעלים יותר מהטבע הזה. כשאנחנו רואים בן אדם – הוא שווה לנו.
"כשהגענו לפה ורצו לעשות לנו הקזת דם וגיור, אבא שלי ישב מול הכנסת חודש שלם ועשה מחאה שקטה. לא באנו לארץ ישראל אלימים, אבל עושים לנו פרופיילינג של אנשים אלימים כי זה מתחבר טוב. השחור הוא אלים, וכשהחתול השחור עובר עושים טפו־טפו. הפכו את השחור לצבע הכי אלים. נכון, היו קשיים בקליטה שלנו ובוודאי שיש קשיים. אני בכל מקום בולטת בשטח. לכל מקום שאני הולכת באוניברסיטה אי־אפשר לפספס אותי כי אני בולטת. אני נכנסת להרצאה, אני בולטת. למשרד, אני בולטת. ברוב הפעמים אני אתיופית יחידה בחדר וקשה לפספס את זה. אנחנו חייבים להפיל את התבניות האלו". 
