קריית־חיים, רביעי, 11:20, רחוב הגדוד העברי, שבעה בבית משפחת טקה
מילה לפתיחה: קשה לחשוב על ניגוד גדול יותר מזה שבין הכאוס בהפגנות המחאה ובין הדרך הפסטורלית מתחנת הרכבת של קריית־חיים אל הבניין שבו משפחת טקה האבלה יושבת שבעה על בנה סלומון. בתים פרטיים, גינות מבצבצות מבין הגדרות, עצים מוריקים ובעיקר שקט, הרבה מאוד שקט. כשמתקרבים אל הבניין הפסטורליה מתעמעמת: ניידות משטרה חונות בכניסה וסוכת אבלים עומדת בחצר. "מספיק כבר עם הנחמדים הזה, אין לנו כבר כוח לשמוע את זה", אנחנו שומעים צעיר יוצא אתיופיה מסביר לאחד השוטרים, והשוטר לוחץ את ידו רגע לפני שנכנס עם קבוצת שוטרים לנחם את המשפחה. בתוך המתחם השולחנות מסודרים. חברים הניחו מקרר גדול במרכז הרחבה, ובנות המשפחה מסדרות את השולחן ומניחות עליו את התמונות של סלומון ואת נרות הנשמה. השוטרים כבר יושבים על הכיסאות, מפגינים חום ואמפתיה, והמשפחה מספרת להם את סיפורה. קשה לא להרהר מה היה קורה אם השיח הזה היה נערך שבוע אחד קודם לכן.
סמי ברוקה, 35, קריית־חיים, זכריה ארני, 42, קריית־חיים
בקלפי: סמי: הצבעתי לכחלון. קיוויתי שהוא יעשה את השינויים הנדרשים, אבל זה לא קרה. את האמת, אני לא יודע למי אצביע. האירועים האלו משפיעים מאוד. ברור לי שאצביע רק למי שישים את העדה האתיופית במקום שהיא צריכה להיות בו. קשה לי להאמין כבר לפוליטיקאים. אני פשוט מאמין שחייבים להצביע, זאת החובה שלנו כאזרחים, וצריך ללמד את הדור הצעיר להצביע.
זכריה: תרשום נמנע.
סמי: כאזרח, אני אגיד לך: מבזבזים גם את הכסף של הציבור וגם את הזמן של כולנו. אני לא מצליח להבין איך הגענו למצב הזה. אנשים, נמאס להם. איבדו את האמון בפוליטיקאים, אפילו בלי קשר למקרה של סלומון.
הירי: סמי: אני מנהל את מרכז הנוער "בית יציב", שסלומון התחנך בו. הייתי ואני עדיין בהלם. השתתקתי לכמה דקות. כשקורים מקרים כאלו זה חודר עמוק. זה קורע את הלב, ואתה לא מאמין שבמדינת ישראל שוטר יכול לקחת אקדח ולירות בנער.
העדה: סמי: הקושי הוא שבכל מקום שאתה מגיע אליו מסתכלים עליך כסוג ג', כאילו אתה איזה זר או מישהו בלי זכויות. הכול מתחיל מהקודקוד, ממשלת ישראל לא עושה מספיק כדי למנוע את המצבים האלו. אם שוטר רוצח נערים, מה האזרחים הרגילים אמורים לחשוב? שברור שמותר לזלזל בנו.
מחאה: סמי: נמשיך את המחאה הזאת עד שהשר ארדן וראש הממשלה נתניהו יתעוררו ויקימו ועדה חיצונית שתחקור את המקרה. שמעתי שהקצין הזה גם קיבל הצטיינות בקורס קצינים. אז אני חושב שאם אחד כזה קיבל מצטיין, ועם התעודה הזאת הורג נער בן 18, הוא צריך לשבת עד סוף ימיו בכלא. התחלנו את זה שקט כמו שמחאה צריכה להיות. יש הרבה בני נוער שכועסים, זה משהו שמצטבר כבר המון שנים. אלה צעירים שסובלים יום־יום מגזענות, גם כשהם הולכים לסופר יכולים להעיר להם משהו. האלימות הגיעה בעיקר מכאלו שבאו לחמם, הרוב הביעו מחאה רגועה ושקטה.
טקלה טקה, 27, קריית־חיים
בקלפי: אני לא יודע אם בא לי לדבר על זה. לגבי הבחירות הבאות אני עדיין רוצה להצביע לימין, אני מניח. יודע מה, אם כבר פתחנו, הצבעתי לנתניהו וברור לי שאני משנה את הדעה שלי עכשיו. תחזיר אותי אחורה, והייתי מבטל את ההצבעה שלי. הוא אכזב אותי מאוד. חשבתי שהוא יעשה מאמץ לשנות דברים. ראיתי שהוא כתב בפייסבוק שהוא עשה מאמץ בשבילנו. על איזה מאמץ הוא מדבר? על זה שהשוטר נמצא עכשיו במלון? הנער בן ה־18 נהרג, והשוטר במלון במקום בכלא. זה פשוט ביזיון, ונשבר לי הלב מזה.
הירי: הייתי בעבודה, ורק אחרי שיצאתי משם ב־11 בלילה שמעתי על זה, אני דוד של סלומון, אח של אבא שלו. נקרע לי הלב, הוא היה בחור כל כך נחמד, שמכבד את המשפחה והחברים שלו ואת האנשים האחרים. היה מתחבר לכולם.
העדה: יש פה גזענות, הכי פשוט אני אומר את זה. אתה יכול לראות גם במקרים האלו, במקום שכל האמהות והאבות יצאו איתנו להפגנות ביחד, כולם יושבים בבית כאילו לא קרה שום דבר. אבל אם זה היה קורה למישהו בצבע לבן היינו יוצאים ומפגינים ועוזרים במה שיש. אני מרגיש שהם הפקירו אותנו ועוד מתלוננים על הפקק שאנחנו עושים. אין להם בושה, פשוט ביזיון. כל האלימות שמדברים – זה שטויות.
מחאה: לא נעצור, נעשה הכול עד שיכניסו אותו לכלא. אני עדיין אופטימי שדברים יכולים להשתנות אם האנשים יעזרו לנו. שיהיה צדק בין כולם, שיראו אותנו באותן עיניים שרואים את כולם. שלא יסתכלו קודם על העור השחור. אנחנו בחרנו להיוולד ככה? זה מה שיש, זה מה שאלוהים נתן, אז תפסיקו להסתכל על זה אחרת. אנחנו אוהבים את העדה שלנו, אוהבים את הצבע שלנו, לא נשנה כלום.
אורה טסמה, 42, קריית־ים
בקלפי: אני לא אוהבת פוליטיקה. הצבעתי כחול לבן, לגנץ. אמרתי שאולי נעשה שינוי, לא רק בגלל הקהילה אלא באופן כללי. עד עכשיו הצבעתי לליכוד, אבל הפעם קיוויתי שדברים ישתנו מבחינה חברתית. אנחנו חלק מהמדינה פה, לא גוף נפרד. הרצח הזה הוא לא רק של הקהילה.
הירי: היינו אמורים לחגוג השבוע בר מצווה לאחד האחיינים, בן דוד של סלומון. התארגנו בבית והתחלנו להכין דברים לאולם, וביום שני בבוקר הייתה אמורה להיות העלייה לתורה. אבא שלו עלה אלינו ושאל מתי להגיע למחרת לבית הכנסת, ומשם המשיך הביתה. בסביבות 11 בלילה אני יורדת למטה, ובמקרה לא הייתי מחוברת לפייסבוק או לוואטסאפ. אני רואה שם קבוצת ילדים מהעדה ששואלים אותי אם שמעתי שהיה רצח של בחור צעיר בידי שוטר. באותו רגע כל הגוף שלי רעד ואמרתי לעצמי שעד שחשבנו שזה מאחורינו, והיחסים עם המשטרה אולי מתחילים להשתפר, אז עוד פעם חזרנו אחורה. הלכנו לישון ובבוקר אני רואה כמעט מאה טלפונים שלא נענו והודעות. הייתי בטוחה שהתקשרו כדי לדעת איפה הבר מצווה. כשהודיעו לי כמעט התעלפתי.
העדה: אני עובדת כמנהלת מוקד קליטה בקריית־ביאליק, אז אני מתעסקת בתחום כל היום. יש נתק בין הדור המבוגר לצעיר. ההורים לא התאקלמו ואין שפה משותפת. אפילו בתוך הבית יש קושי של שפה, כשההורים מדברים רק אמהרית, והילדים עברית. ההורים עסוקים בהישרדות, והם לא יכולים להבין מה קורה עם הילדים שלהם. כן בבית ספר או לא, אין מושג. זה מוביל לשטויות ברחובות, ואני לא מורידה אחריות, הצעירים שלנו עושים שטויות, אבל זה כמו כל אחד אחר במצב כזה. הבעיה היא שהמשטרה מחמירה איתם והמורים מחמירים איתם. חינוך טוב וסובלנות בבתי ספר וגני ילדים יפתרו את זה. תנו הרגשה של שייכות, זה לבד יעזור לצמצום פערים. אני מכירה ילדים שמגיעים לכיתה ו' ובקושי מצליחים לקרוא. מה נראה לך הסיכוי שלהם בחטיבה ובתיכון? מהר מאוד הם ימצאו את עצמם מסתובבים בחוץ ומסתבכים.
מחאה: אתמול הלכתי להפגנה, ואני אומרת לך, קשה להשפיע על הדור הצעיר. ומי לדעתך הולך ומשתולל? מי שכבר עברו את המפגש הלא נעים הזה עם המשטרה קודם. הם אומרים לי שאין לנו כבר מה להפסיד, ומה אני יכולה להגיד להם? לא יודעת מה להגיד.
