הוא היה מקצוען ממדרגה ראשונה, כזה שמצליח לחלץ ראיות גם מהנחקרים הקשים ביותר. שקרן, מניפולטור, מתוחכם. לאחר 17 שנה השתחרר אסא מהכלא, אך המשטרה המשיכה לגייס אותו. במקביל לעבודתו כמדובב בכלא הוא חזר לארגון הפשיעה של אחיו, ובתמורה להצלחותיו בשירות המשטרה הוא קיבל הנחות על פשעיו בשירות הארגון.
זוהי אמנם עלילת הסדרה החדשה 'המדובב', המשודרת בימים אלה ב־yes, אך מדו"ח הסנגוריה הציבורית שפורסם השבוע, ושלראשונה הוקדש בו פרק נרחב למערך המדובבים, עולה התהייה: האם הסדרה רחוקה כל־כך מהמציאות?
"למשטרה יש כיום יד חופשית מדי בהפעלת מדובבים", קובעת ד"ר עו"ד חגית לרנאו, המשנה לסנגור הציבורי הראשי, ומי שכתבה את הפרק המדובר, הכולל ביקורת חריפה על התנהלות המשטרה והפרקליטות בתחום. "היד החופשית שניתנה למשטרה בתחום הפעלת המדובבים", נטען בדו"ח, "נוצלה לפיתוח שיטות חקירה העושות שימוש באמצעים כמו: התחזות המדובבים לעבריינים כבדים, אִיומים, שימוש בסמים והתנהגות פלילית אחרת של המדובבים. לא אחת התבצעו פעולות מסוג זה ללא תיעוד אמין וללא פיקוח ראוי של גורמים חקירתיים או משפטיים… לעיתים בעת הפעלת מדובבים נוצרת זהות אינטרסים בין חוקרי משטרה לעבריינים כבדים, חלקם מכורים לסמים וחלקם כאלו שממשיכים לבצע עבירות במקביל לעבודתם עבור המשטרה".
סוגיית המדובבים ניצבה באור הזרקורים ועלתה לדיון ציבורי במהלך 2018, בעקבות פסילת כמה הודאות שניתנו באמצעותה. זה התחיל עם זיכויו המהדהד של אלישע חייבטוב מהרשעה ברצח, אחרי שנים ארוכות בכלא. חייבטוב הובא לתא מעצר שהיה בו מדובב, ושהה בו 11 ימים ללא שניתנה לו אפשרות לפגוש עורך דין או את משפחתו, ותוך שהמדובב מספק לו סמים. בהמשך זוכה סולמון רדאי, שהואשם ברצח חברתו והודה במעשה בפני מדובב. על פי השופטים הוא עשה זאת "לנוכח 'המציאות המדומה' שיצר המדובב בפני הנאשם, עת הציג עצמו כעבריין בכיר בעל תעוזה עבריינית, ופיתה את הנאשם שהיה חסר כל יכולת כלכלית באמצעות הטבות, תמריצים כספיים ואף מתן סמים בתקופה מסוימת".
שני הזיכויים הללו עסקו בהרשעות מלפני למעלה מעשור, אך מלבדם היו גם ארבעה זיכויים בחקירות מדובבים מהעת האחרונה. המפורסם שבהם נוגע לחקירת ההשחתה ממניע לאומני של כנסיית הדורמיציון בירושלים. על החשוד בן ה־15 הופעלה עבודת מדובבים אגרסיבית במיוחד, עם הפקה מחזאית שלמה של כלא ואסירים, כולם שחקנים. המדובבים יצרו מצב שבו הקטין הלשין כביכול על אחד מהם ש"השתמש" בסמים. המדובב, שהתחזה לעבריין אלים, חג סביב הנער המפוחד ודרש ממנו לספר לו – כמו בתמורה – על פשע שביצע בעצמו. השופטת מיכל ברנט מבית המשפט המחוזי בלוד פסלה הודאות שנמסרו בתרגיל הזה, וציינה כי על הנחקר הופעל לחץ כבד שלווה בהפחדות ובאיומים פיזיים, כולל איום באונס. "לא נותרה לנאשם בחירה חופשית, שמשמעה שברצותו יודה וברצותו ישתוק", כתבה.
מסך עשן
"ב־2018 ראינו שבית המשפט נכנס לעובי הקורה ומבקר את עבודת המדובבים. אני לא מכירה ריכוז כזה של החלטות ביקורתיות מאוד בשנה אחת", אומרת ד"ר לרנאו. "פסק־דין חייבטוב השפיע והביא לזיכוי של סלומון רדאי. הבעיה היא שלמעשה אין לנו נתונים כמותיים לגבי השימוש במדובבים ושיעור ההצלחה או הכישלון שלהם. על כל מערך המדובבים יש מעטה סודיות שלא מאפשר לקיים דיון מקצועי ענייני, ובטח שלא לבקר אותו. כך שאין בדו"ח מידע לגבי היקף השימוש במדובבים, אך הרושם הוא שהמניפולציות ושיטות הפעולה הבעייתיות הולכות ומעמיקות".
אז מה היה עד 2018, מערכת המשפט ראתה ושתקה?
"לא בדיוק. השופטים נתנו אמון במדובבים והניחו שיש רשת ביטחון טובה. גם לפני חייבטוב קרה שסנגורים הביאו את בית המשפט לקבוע שמדובב לא מהימן, אבל זה קרה לעיתים רחוקות. כעת אנחנו מבינים שיש כאן בעיה כללית ולא עם מדובב ספציפי. הפסיקה אומרת שעל המשטרה לתעד חקירות ולהעביר לסנגורים, אלא שבדרך כלל מעבירים תיעוד אודיו. כשמדובר בחקירה ארוכה, קשה לעקוב אחר הדינמיקה בין המדובב לנחקר. יש מלא רעשים, והמדובב יודע שהוא מוקלט אז הוא לוחש או מסמן בפנטומימה מבלי שאפשר לראות. גם כשיש שימוש בסמים אי־אפשר לגלות זאת מתיעוד אודיו בלבד. היו מקרים שסנגורים שמעו מלקוחות על פעולות חריגות של המדובב, אבל לא היה אפשר להוכיח. אצל אלישע חייבטוב הייתה הרבה פנטומימה, אבל ביקשנו וקיבלנו תיעוד וידאו וזה מה שהביא לזיכוי. הנחינו את הסנגורים בסנגוריה הציבורית לבקש תמיד תיעוד וידאו".
חשיבותו של התיעוד הוויזואלי עלתה במקרה נוסף שאירע ב־2018. המדובב טען כי הנאשם הודה בפניו באמצעות תנועות ידיים, אך במהלך המשפט התברר שבזמן הרלוונטי היו שוטרים שתצפתו באופן ישיר על התא שבו בוצע הדיבוב, ואיש מהם לא הבחין ב"שיחת הפנטומימה" שהמדובב טען לקיומה. נציב תלונות הציבור על הפרקליטות השופט דוד רוזן, מתח ביקורת על התנהלות הפרקליטות שהסתירה מידע מהותי וחיוני זה, אשר נחשף במקרה במהלך המשפט. הפרקליטות אף הצהירה כי בתיקים קודמים שאותו מדובב נטל בהם חלק, לא עורערה אמינותו אף שבהליך קודם נקבע שהוא לא דייק בעדותו.
"אנחנו רואים שמדובבים בעייתיים חוזרים על שיטות העבודה הפסולות שלהם שוב ושוב", אומרת ד"ר לרנאו. "אחרי זיכוי חייבטוב פנינו ליועמ"ש ואמרנו לו: 'אתה יודע שיש לפחות מדובב אחד שהוא שקרן, בודה ראיות, מכניס סמים לתא וכו'. תעבור על כל התיקים שהוא עבד בהם, ותבדוק אם אין הרשעות שווא'. אם לפרקליטות אכפת, היא חייבת ללכת אחורה ולפתוח תיקים. כשזה יקרה, אקבל את האמירות של פרקליט המדינה שי ניצן שהלקחים הופקו".
יאמרו לך שאין לדבר סוף ושיש עקרון סופיות הדיון. בכל פעם ששוטר או מדובב יחטא נפתח את כל התיקים שהוא טיפל בהם?
"אם יש שוטר מושחת שמשתיל ראיות, אז ברור שצריך לעשות את זה. זה סטנדרט שבארה"ב למשל הוא קיים. היו מקרים ששוטר השתיל ראיות, ובדקו תיקים אחרים. בתיקים קטנים נתנו חנינה כללית, אבל בתיקים חמורים בדקו הכול מחדש. אם מעבדה פלילית פעלה ברשלנות רבתי או זייפה בזדון, בוודאי שחייבים לבדוק אחורה. זו המשמעות של חתירה לצדק. צריך להקים בפרקליטות צוות ייעודי, כמו באמריקה. גם שם לא תמיד הכול נגמר בזיכויים ובשחרור מורשעים, אבל זה רף שמערכת אכיפה צריכה לעמוד בו. זה גם מסר חזק לגורמי החקירה. אין משחק חתול ועכבר, 'פעם תופסים אותי ופעם לא'. מספיק פעם אחת, וכל הקריירה שלך תעמוד בסימן שאלה. רק כך מונעים הרשעות שווא".
ויכוח נוסף שהתעורר לאחרונה סביב מערך המדובבים, נוגע ל"נוהל פרקליט המדינה", הקובע את האסור והמותר בהפעלת מדובבים. בתיק מסוים ביקשו אנשי הסנגוריה הציבורית לקבל את הנהלים החסויים לידיהם, שכן לדעתם הפעלת המדובבים בתיק נעשתה בניגוד לנהלים. כדי לברר את הדבר, טענו, עליהם לבדוק את נוהלי הפרקליטות בנושא.
בפרקליטות התנגדו לחשיפת הנהלים, ואפילו חזרו בהם מכתב האישום כדי להגן על חשאיותם. אלא שהשופט מנחם פינקלשטיין מבית המשפט המחוזי בלוד, הידוע כמי שאינו עושה הנחות למשטרה ולפרקליטות, הורה להעביר את הנהלים לסנגוריה. בפרקליטות ערערו על ההחלטה, אך שופטי העליון תמכו בה והורו להעביר את רוב הנהלים לידי הסנגוריה בכפוף לצו איסור פרסום.
"הפרקליטות עשתה הכול כדי לא לחשוף את הנהלים", אומרת ד"ר לרנאו. "חשוב להדגיש: לא ביקשנו שיטות הפעלה מבצעיות. הסברנו שכדי לקיים דיון ציבורי וכדי לאפשר לנאשמים להגן על עצמם מוכרחים לחשוף מה פרקליט המדינה מאפשר ומה לא".
נוהל המדובבים של פרקליט המדינה נמצא בידייך אך הוא אסור בפרסום. האם יש בו דברים בעייתיים?
"אכבד את צו איסור הפרסום ולא אתייחס או ארמוז לכתוב בנוהל. הנוהל מייצג עמדה מקצועית, ובוודאי שיש מה להתווכח עליה. בית המשפט קבע למעשה שהנוהל רלוונטי להגנה בתיק שפעל בו מדובב, ושיש חשיבות לפרסם זאת".
כמו באמריקה
הבעיות במערך המדובבים שצפו בהכרעות השיפוטיות בשנה האחרונה, נבחנות כיום בעבודת מטה בריכוז המשנה ליועמ"ש עמית מררי, לקראת גיבוש הנחיות חדשות. ואולם מבין השורות של דו"ח הסנגוריה עולה כי לתפיסת מחבריו אין מקום כלל להפעלת מדובבים במשפט הפלילי. הטענה הזו איננה נאמרת במפורש, אך האמירות השונות מובילות אליה. בין היתר נכתב כי "הידע המחקרי מלמד כי לחצי חקירה שונים ושגרתיים יחסית עלולים להניב הודאות שווא"; כי "האלמנט המאזן הקיים בחקירה רגילה – ההבנה שלדבריו של הנחקר עשויה להיות משמעות משפטית, והחשש הנלווה מפני משפט ועונש – אינו מתקיים במקרה של שיח עם מדובב"; וכי "בעצם הפעלתם של מדובבים יש פגיעה בזכות השתיקה וזכויות משפטיות אחרות של חשודים".
"ברוב מדינות המערב אסור להפעיל מדובבים", אומרת לרנאו, "בארה"ב, בקנדה, באנגליה ובבית הדין האירופי התפיסה היא שהפעלת מדובב פוגעת בזכות החשוד להליך הוגן. בארה"ב כן מאפשרים לקבל הודאה ספונטנית של חשוד לעצורים בתא. גם זה בעייתי, כי אסירים הפכו למעין מדובבים מתנדבים, שעל דעת עצמם מנסים לחלץ הודאות כדי לזכות באהדת המשטרה ולקבל במקרים מסוימים כסף. במובן מסוים זה גרוע יותר מישראל, כי כאן לפחות יש תיעוד. בהודאות לכאורה ספונטניות, גם זה אין. חקירה תקנית היא כאשר שוטר אומר לחשוד 'יש לך זכות לשתוק' ומיידע אותו בכל זכויותיו, ובתום החקירה הממוסדת היא נגמרת, ולא שאחרי החקירה החשוד חושב שהיא נגמרה ובפועל היא נמשכת. אנחנו לא אומרים בואו נקבל כל מה שהמערב קיבל, אנחנו כן אומרים בואו ננהל את הדיון הזה. אבל עם מעטה הסודיות של הפרקליטות והמשטרה אי־אפשר לנהל דיון.
"כאשר הפרקליטות מגישה כתב אישום, בית המשפט מניח שהיא בחנה בשבע עיניים את כל הראיות בתיק, ושהיא יודעת שמדובר במדובב מהימן ובלי חריגות. אבל הפרקליטות לא בודקת מספיק מהימנות מדובבים, הם סומכים על צוות החקירה המשטרתי שבדק ומכיר אותו. כולם סומכים על כולם, וכך יש בעיות".
מניפולציות ולחצים הם כלי מקובל גם בחקירות רגילות. יש חשודים שאפשר לפצח רק בתחכום.
"העמדה הנפשית של חוקר משטרה היא עמידה על החוק. מניפולציה של שוטר נועדה לקידום החקירה ולערכים של חקר האמת. כאשר מדובב עושה את זה, המצב הנפשי שלו אינו חותר לחשיפת האמת ולמאבק בפשיעה. חלק מדרישות התפקיד זה להיות שקרן טוב. אותם אנשים לא מפנים את המניפולציות רק כלפי החשודים, אלא גם כלפי בית המשפט והחוקרים. למדובב אין ויסות מקצועי, הוא שקרן כלפי כולם.
"מדובב הוא עבריין מורשע, לעיתים בעבירות החמורות ביותר, שמגויס על ידי סוכן משטרתי ובין השניים מתפתחת מערכת יחסים של טובות הנאה. הסוכן ידאג למדובב אם הוא מסתבך עם החוק, והוא נותן לו שווי כסף והטבות נוספות שלא תמיד נרשמות באופן מסודר. נוצרת תלות בעייתית. שוכחים שהמדובב הוא לא אדם שהאמת וההגינות הן נר לרגליו. הוא עבריין, לעיתים עם רקע אישיותי קשה, שעושה מניפולציות להפיל אחרים. במסקנות הדו"ח אנחנו לא קוראים לפסול את השיטה הזאת, זה מוקדם מדי לישראל, אבל קוראים להציב יותר רשתות הגנה, להבין מי האנשים וכיצד הם עובדים. גם בשקרים ובמניפולציות יש גבולות. שוטר שמאיים על חשוד או יעשן איתו סמים, זה מחוץ לגבול".
את מבקרת את טובת ההנאה למדובב, אבל אחרת לא יהיו מדובבים. הם לא מתנדבים.
"נכון, ולכן יש טובות הנאה מחויבות המציאות, אבל הדרישה שלנו היא שיהיה רישום מסודר ומדויק שלהן, ושהן יוגשו לסנגורים כחלק מחומר החקירה. כך יש לבית המשפט אפשרות לפקח על מהימנות המדובב, ולסנגורים אפשרות לתקוף במקרה שניתנת טובת הנאה חריגה. אם מדובב נתפס בעבירת סמים והסוכן הולך ומוציא אותו מזה, או שהמשטרה ממליצה על שחרור מוקדם כחלק מהתמורה עבור הדיבוב, אני רוצה לדעת מזה. אלו טובות שנעשות כיום אך לא נרשמות. אני לא פוסלת את כל התמריצים, כי אכן יגידו שאי־אפשר להפעיל כך מדובבים, לכן הסתפקנו בדרישת דיווח. אבל ברור, עקרונית אנחנו חושבים כך".
אז אולי אפשר להכשיר מדובבים שיהיו שוטרים שחקנים. זו המלצה שלא קיימת בדו"ח.
"אתה צודק, זה באמת רעיון שעשוי להיות מוסכם יותר. אנחנו נכניס זאת להמלצות".
הדיון הזה מעורר שאלה כללית כלפי הסנגוריה הציבורית. עמידה עיקשת על זכויות חשודים עלולה להביא לשחרור רוצחים ואנסים.
"זה הטיעון שמעלות המשטרה והפרקליטות בכל פעם שמתפתח דיון כזה. זה טיעון בעל משקל ואני לא מנפנפת אותו, אבל מה הוא בעצם אומר? המחקר מלמד אותנו למשל שהמוח האנושי גרוע מאוד בזיהוי פנים לאחר סיטואציות קשות. למשל, אם באים לתקוף אדם, הוא מבוהל והמוח שלו יתקשה לקלוט את פרצוף התוקף, ועוד יותר כאשר השודד הוא ממוצא אחר. אין גם קשר בין מידת הביטחון של הנשדד בזיהוי לבין טיב הזיהוי. אז לא נשתמש בידע הזה? אם המחקר מגלה שפרקטיקת חקירה אינה משיגה תוצאות, אז נתעלם? הרצון שלנו הוא לא לשבש ולהקשות על חקירות, אלא לבצע חקירות טובות יותר שלא יביאו להודאות שווא. ההתייחסות לידע לא גורמת לכך שאי־אפשר לחקור, אלא גורמת לשנות את כלי החקירה. זה נכון שהמחקר אומר מה בעייתי, אבל הוא גם אומר מה לא בעייתי ובמה אפשר לעשות שימוש.
"שלא תטעה, כיום יש למשטרה יותר ידע ויכולות חקירה ממה שהיו לה אי־פעם. מצלמות שפרושות במרחבים ציבוריים, איכונים סלולריים ועוד, כך שיש איזון. הטענה שלך שובה לב ברגע הראשון, אבל היא לא יכולה לבוא במקום בדיקה מחודשת של הראיות מול ידע מחקרי חדש. שרת המשפטים הקודמת הקימה את ועדת דנציגר שתפקידה לבחון את כל הנושאים הללו. כל הגופים הרלוונטיים יגישו את חוות דעותיהם, ונראה מה היא תקבע בסופו של דבר".
תגובת הפרקליטות לדו"ח הסניגוריה הציבורית הכילה גם התייחסות לסוגיית המדובבים, כדלהלן: "בית המשפט העליון הכיר בכך שעצם השימוש במדובבים במסגרת חקירה פלילית הוא פעולת חקירה לגיטימית, שלעיתים הכרחית לבירור האמת. פעמים רבות שימוש במדובבים במהלך החקירה הוביל לפענוח תיקי רצח, סמים ואלימות חמורים, ללכידת עבריינים והבאתם לדין". 
