טקס שנערך בשבוע שעבר בטובאס שבמזרח השומרון, סמוך לבקעת הירדן, עורר את הכפר המנומנם לחיים.
ראש הממשלה הפלסטיני מוחמד אשתייה הגיע למקום כדי לחנוך קו מים וחשמל חדש, שהושקעו בו 18 מיליון דולרים. אשתייה הודה לאיחוד האירופי ולממשלת צרפת שסייעו לממן את המיזם, שאמור לספק מים זורמים למקומיים ובדרך לחזק את האחיזה הפלסטינית באזור הבקעה. "בניית הקו החדש היא התשובה לוועידה הכלכלית בבחריין, שמבחינתנו מתה. אנחנו נבנה את פלסטין מצפון לדרום וממזרח למערב", הכריז.
לאחר שהבטיח לערוך ישיבת ממשלה באזור כדי לתמוך בתושבי הסביבה ולחזק את "הזיקה ההיסטורית" של הפלסטינים לאדמה, השמיע אשתייה באוזני הנוכחים את לקחיו מסיפור שמשון התנ"כי: "שמשון הגיבור הצית אש בזנבות התנים (כך. בתנ"ך מוזכרים שועלים, א"ג) ושילח אותם לשדות החיטה של הפלסטינים, כדי שישרפו את החיטה שלנו. אבל שמשון הגיבור חלף, והאדמה שלנו נשארה ומייצרת לנו חיטה", הצהיר אשתייה, ומתח קו מחבר בין הפלסטינים לפלשתים.
אשתייה ניכס את הפלשתים הקדמונים לנרטיב הפלסטיני, אך לפי הבוס שלו, יו"ר הרשות אבו־מאזן, הפלסטינים הם דווקא צאצאי הכנענים. במארס 2017 ניצל המנהיג הפלסטיני את הבמה שניתנה לו בכנס באוניברסיטת אדנאואר בברלין כדי לשכתב את ההיסטוריה, והכריז ש"העם הפלסטיני הוא המשך של הכנענים מלפני 3,500 שנה".
אבו־מאזן מנה רשימת ערים מרכזיות בהיסטוריה המקומית, ופרס עליהן חסות פלסטינית: "בארץ שלנו, שקיימת כבר אלפי שנים, קמה ביריחו הקהילה החקלאית הראשונה בהיסטוריה של האנושות, וגם העיר הקדומה ביותר, ירושלים, עיר השלום. כך גם חברון, שנושאת את שמו של אבי הנביאים אברהים, ובית־לחם, מקום הולדתו של הנביא הנוצרי. הערים ההיסטוריות הללו חוללו שינוי בציוויליזציה האנושית. אנחנו לא נוטשים את הארץ שלנו. היא שלנו מימי הכנענים, ומאז ועד היום לא יצאנו ממנה. היינו פה עוד לפני אדוננו אברהים, ולא נצא מהארץ הזאת".
לאחר ההכרה האמריקנית בירושלים כבירת ישראל, הוא ניסה לנכס גם את ישו הנוצרי לאחד מאבות הפלסטינים. "הארץ הזאת היא ארץ לידתו של המשיח ישוע עליו השלום, גם הוא פלסטיני", אמר. "אנחנו מאמינים בזכותנו ובהבטחתו של אללה כי העיר הקדושה הזאת, מאז שהקימו אותה היבוסים הכנענים לפני 5,000 שנה, לא הייתה ולא תהיה אלא עיר הבירה של מדינתנו העצמאית, ותחת ריבונות פלסטין".
עונת הנדידה
אמירותיהם של בכירי הרשות אינן נשארות בגדר נאומים והצהרות, אלא מתורגמות לפעילות חינוכית מואצת שמטרתה לקבע במוחו של הדור הצעיר את ההיסטוריה המומצאת החדשה. מי שאמון על התוכנית החינוכית האסטרטגית הזאת הוא משרד החינוך ברמאללה. בספטמבר 2018 נערכה שם רפורמה מקיפה, וכל ספרי הלימוד לכיתות א'־י"ב, שגרסאותיהם האחרונות עד אז ראו אור בשנת 2000, נכתבו מחדש.
לצד ההקצנה ביחס לישראל, בולטים בספרי הלימוד החדשים שכתוב ההיסטוריה העתיקה וחיבורה ללאומיות הפלסטינית החדשה. הספרים מכילים עוד ועוד "הוכחות" שקושרות את הפלסטינים לכנענים ולפלשתים, במאמץ לייצר נרטיב המחבר את הפלסטינים לעמים הקדומים ששכנו כאן ולעבר המקראי. חוקרים והיסטוריונים מקומיים כותבים מחקרים ומערכי שיעור, במטרה להבנות את הזהות הלאומית המחודשת.
למשל, ספר לימוד פלסטיני לכיתה ו', שראה אור ב־2018, מכיל פרק שלם על הכנענים. בחלק המיועד למורים, המפרט את מטרות השיעור, נכתב כך, באופן שהופך את הכנענים הקדומים והפלסטינים למקשה היסטורית אחת: "בתום השיעור על התלמיד להכיר את גבולות ארץ כנען, לזהות את הערים הכנעניות המרכזיות בפלסטין, לדעת מי היו שכניהם של הפלסטינים ולזהות את ניסיונותיו של הכיבוש הציוני לנשל את העם הפלסטיני מאדמתו. על המורה להסביר את הקשר בין הפלסטינים לכנענים, ולהגדיר את האזורים שהכנענים חיו בהם".
הספר, שנלמד כעת בכל בתי הספר הפלסטיניים – ביהודה ושומרון, ברצועת עזה ובמזרח ירושלים, ובכלל זה במוסדות אונר"א – משרטט מציאות היסטורית חדשה בשביל הדור הצעיר. "פלסטין כונתה ארץ כנען", נאמר בו. "הכנענים הם שבטים ערביים שהיגרו אל פלסטין מחצי האי ערב. בירת המדינה שלהם הייתה אל־קודס, שהפלשתים, שחיו באזור החוף הדרומי של פלסטין, כינו אותה ירו־שלם". בהמשך נדרשים התלמידים להשלים מפה של פלסטין, הלא היא ארץ כנען, ולרשום את שמות הערים הכנעניות ומקבילותיהן הפלסטיניות יריחו, עכו, שכם וקריית־ארבע.
ד"ר נהאד מוחמד סעדי אל־שייח' ח'ליל מרצה באוניברסיטה האסלאמית בעזה על ההיסטוריה הפלסטינית הקדומה. בשיעור מצולם שלו, שעלה לרשתות החברתיות, הוא מסביר שמאז המאה הרביעית הכנענים מזוהים כפלסטינים ולא ככנענים. "הכנענים הגיעו לכאן בהגירה הגדולה מחצי האי ערב לעיראק ולסוריה", אומר ח'ליל לתלמידותיו. "הפיניקים שהו בחלק הצפוני של סוריה, והכנענים בדרום סוריה שהיא פלסטין. הם נקראו 'כנענים' כי הם היו כנועים בפני אלו שהתגוררו בצפון. הכנענים היו הקבוצה הראשונה הגדולה שנכנסה לאדמת פלסטין.
"הכנענים הפלסטינים היו ערבים ואנחנו הפלסטינים ממשיכים את דרכם. לכן האדמה של פלסטין כולה שלנו. הכנענים בנו מאתיים ערים על אדמת פלסטין, ומרבית השמות שהם נתנו קיימים עד היום. שמעתי גרסה שבני ישראל קרובים לכנענים יותר מאיתנו, אבל ברור שהמלך דוד והמלך שלמה הם נביאינו, המוסלמים. גם אותם היהודים גנבו מאיתנו, כמו שגנבו את הדת כולה. הכנענים הם הסבים שלנו, הם ביססו את הזכות שלנו על אדמת פלסטין".
יש לציין שגרסתו של ד"ר ח'ליל איננה מתיישבת עם דבריו של ראש הממשלה הפלסטיני, שהכריז כי הפלשתים הם אבותיהם של הפלסטינים. במילים אחרות: לוּ דוד המלך היה "נביא הפלסטינים" כדברי ח'ליל, מדוע הוא נלחם בגוליית הפלשתי?
מלחמת השפות
מי שניתח את ספרי הלימוד החדשים ברש"פ, במסגרת עבודתו כראש המחקר במכון למעקב אחר השלום והסובלנות בחינוך בבתי ספר (IMPACT-se), הוא ד"ר אלדד פרדו. הדו"ח שכתב מופץ כעת על ידי המכון בפורומים ברחבי העולם.
"הילד שלומד במוסדות החינוך הפלסטיניים יוצא מבולבל", אומר לנו ד"ר פרדו, מרצה בחוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית. "יש שם הרבה זהויות, שכולן מנסות להתקשר לנרטיב הפלסטיני. מציינים שם זהות פלסטינית, ערבית, אסלאמית, ירדנית, זהות שאמית של אזור סוריה, ועכשיו גם זהות כנענית ופלשתית. בגרסאות החדשות של ספרי הלימוד יש ניסיון להטמיע את העניין לדור החדש, שכבר לא יכיר היסטוריה אחרת".
ד"ר פרדו מצביע על אחד הקשיים ההיסטוריים שהפלסטינים החלו להתמודד איתו רק בעת האחרונה: "הרי השפה של הכנענים היא העברית, השפה של הישראלים היום, שמבחינת הנרטיב הפלסטיני הם פולש ציוני מאירופה. אז זה לא בדיוק מסתדר. מבחינת הלשונות והעמים ההיסטוריים, הכנענים לא היו ערבים. לשון כנען בתנ"ך היא בעצם עברית. היו דיאלקטים ומבטאים, כמו שיש היום בערבית, אבל זו הייתה תרבות כנענית־עברית, לא ערבית. פתאום הם הבינו שיש בעיה, ושאי אפשר לומר שהכנענים היו ערבים כשהם דיברו עברית. אז הם הכניסו כל מיני סיפורים על זה שהציונים אימצו את הכתב הכנעני וטוענים שהוא שלהם, ושלקחנו את השמות הכנעניים לערים, כמו ירושלים ושכם, ואימצנו אותם.
"כדי לסדר את המציאות ההיסטורית הם טוענים שהמוצא הקדום של חלק מהעמים הכנעניים הוא בחצי האי ערב. שאלה עמים נודדים, טרום־ערביים. לך תוכיח דברים כאלה. אבל העובדות הבסיסיות הן שהנוכחות הערבית הניכרת בארץ מתחילה בכיבוש הערבי והמוסלמי, במאה השביעית. בנוסף, בתחילת המאה ה־19 הארץ הייתה ריקה כמעט לגמרי, ואז התחילו גלי הגירה ערביים, בתקופה שחזרו לפה גם היהודים. הם מנסים ליצור סיפור שלפיו הם היו פה קודם, ומבחינה היסטורית זה מגוחך".
אחד מאתגרי הפלסטינים הוא להתמודד עם הכתובות בעברית שנמצאו כאן. "הם טוענים שאנחנו מזייפים, שכל הארכיאולוגיה היא זיוף. הרי אי אפשר באמת להכחיש את הקשר היהודי החזק לארץ".
כחלק מההתמודדות עם הבעיה שמתאר ד"ר פרדו, מנסים הפלסטינים למתוח קווי דמיון בין השפה הכנענית לערבית. ד"ר מחמוד בהג'את אל־קובייסי, מומחה לבלשנות ערבית, טען משהו כזה בריאיון לערוץ "תלאקי" הסורי: "האות סמ"ך, שהכנענים משתמשים בה בתחילת המילה, מציינת את צורת העתיד ממש כמו בערבית ובארמית, תופעה שלא קיימת בשפה העברית", אמר קובייסי. "התוספת 'אל' משמעותה אצל הכנענים ה"א הידיעה, כמו בשפה הערבית, אף שבהרבה מקרים משמיטים אותה. יש דמיון מובהק בין הכנענית לערבית גם בצורת הריבוי. הכנענית מזכירה מאוד את הערבית".
הכול התחיל מאדריאנוס
המזרחן פרופ' משה שרון מפקפק בעצם המונח "פלסטינים", ומבקר את ממשלות ישראל שסייעו להתקבעותו. "בכל ההיסטוריה המוסלמית לא נזכרות קבוצה שבטית או קבוצה של עם מסוים שנקראת פלסטינים", הוא מבהיר. לדבריו, הזהות הפלסטינית החלה להיווצר כחלק מתהליך אזורי לאחר מלחמת העולם הראשונה. "מדינות ערב, שהוקמו בעקבות חלוקת האימפריה העות'מנית, חיפשו זהות. נוצרו אז טריטוריות שונות, שכל אחת מהן קיבלה שם. כמו שהעיראקים התחילו לקרוא לעצמם עיראקים, הלבנונים לבנונים והסורים סורים, הערבים שחיו פה התחילו לקרוא לעצמם פלסטינים. כל מדינה ניסתה לייצר לעצמה היסטוריה, וחיפשה לעצמה עומק היסטורי. בסוריה החליטו שהסורים הם הארמים העתיקים. הלבנונים הם הפיניקים, העיראקים הם הבבלים או האשורים, האיראנים הם הפרסים, והמצרים אימצו לעצמם את הפרעונים, אף שבקוראן הפרעונים אינם מוצגים באור חיובי.
"הסיפור של הפלסטינים כפלשתים חדש יחסית. בדרך כלל הם הלכו אחורה לכנענים, ליבוסים, לגרגשים, שכולם מוזכרים בתנ"ך. אחרי הכול, הפלשתים הגיעו מהמערב, מכרתים ומאזורים אחרים בים האגאי, ומשמעות שמם הוא בעצם 'פולשים'. כאשר ראש הממשלה הפלסטיני מקשקש על שמשון הגיבור, זה חלק מהניכוס של ההיסטוריה".
את השם פלשתינה, מציין פרופ' שרון, העניק הקיסר הרומי אדריאנוס לארץ ישראל לאחר דיכוי מרד בר־כוכבא בשנת 136 לספירה. הקיסר, שהרג למעלה מחצי מיליון יהודים, ביקש לשנות את שמה של הארץ כדי להשמיד כל זכר למלכות יהודה ולמורדים במשטר. כך הפכה ירושלים לאיליה קפיטולינה, ופרובינקיה יודיאה לסוריה פלשתינה. "אבל זה לא שם שהיה קיים בתרבות הערבית", מבהיר פרופ' שרון.
