"יש רגעים שבהם אומרים עד כאן. אין לנו שום פריווילגיה שהוויכוחים בין המפלגות ידרדרו את מדינת ישראל לאסון, ועל זה אנחנו מדברים. הנושא הוא לא העתיד הפוליטי של כל אחד מהאנשים שצריכים להתברג, ואפילו לא העתיד הפוליטי של הציונות הדתית, אלא עתיד מדינת ישראל. שכל אחד מאיתנו ייקח את עצמו רגע במחשבה לזמן שלפני אוסלו, ויבין איזו תפנית דרמטית מדינת ישראל עשתה אז, וכמה החיים שלנו נראים היום אחרת. אנחנו עומדים היום לפני רגע כזה".
הדוברת היא חברת הכנסת לשעבר אורית סטרוק, מקום שישי באיחוד מפלגות הימין מטעם האיחוד הלאומי. ברוח האמירות הברורות שהיא משמיעה, גם היא עצמה מניחה בצד את החישובים הפוליטיים האישיים שלה, שכן במקרה של גיבוש רשימה ימנית מאוחדת היא תידחק לאחור. היא קוראת לנפתלי בנט, איילת שקד, הרב רפי פרץ ואיתמר בן־גביר לעשות כמוה, להניח למיקומים ולחילוקי הדעות ולהתרכז במה שלדעתה מונח על הכף: עתיד מדינת ישראל. את ההשראה לכך היא שואבת גם מפרשת השבוע. בפתח הריאיון היא מקריאה לי קטע מדברי רש"י, המתייחס לכך שחמש בנות צלפחד מופיעות במבנה שונה בכל פעם, כדי לבטא את הרעיון שאין חשיבות לסדר וכולן רצויות. הנמשל ברור: הגיע הזמן להגיע לתוצאות בדיוני החיבורים, שעד עתה לא נשאו פרי. הסדר לא חשוב, העיקר שכולם בפנים.
סטרוק איננה חובבת ראיונות, אך הפעם היא נענית מיד בשל תחושת החירום שאוחזת בה, כמו ברבים מאנשי הציונות הדתית. "התפללתי שתהיה לי דרך לצעוק את הצעקה הזו, זו חייבת להיות קריאה ציבורית", היא אומרת. "יש לנו עסק עם מפלגה גדולה שצברה הרבה כוח (כחול־לבן), שמי שעומד בראשה אמר שאת לקחי ההתנתקות צריך ליישם במקומות אחרים. כשאנחנו עומדים על פי תהום כזו, אין לנו שום זכות מוסרית לאפשר למדינה להידרדר בגלל מריבות פנימיות של הציונות הדתית. מי שיעשה את זה, יהיה עליו כתם לכל החיים. כל הזכויות שהיו לו יהיו כאין וכאפס מול אסון כזה".
הוויכוחים בחדרי המשא ומתן של הבית היהודי נמשכים שבועות ארוכים, ועוסקים בעיקר בסוגיות הפרסונליות: האם כל ארבעת הבכירים יוכלו לקבל תיקים, מי יקבל את התיק הבכיר ביותר, וכמובן שאלת ההובלה. למרות הסקרים החד־משמעיים המעניקים למפלגה יתרון אלקטורלי מובהק כששקד בראש, אנשי הרב פרץ מבהירים כי הוא לא יוותר על המקום הראשון, לדבריהם משיקולים ערכיים, בשל זהותה של שקד כאישה חילונית. מתחת לפני השטח מבעבעים גם מתחים אידיאולוגיים בין דתיים מן השורה, לייטים וחרד"לים, בשאלה מי יוצב בראש הציבור שכבר מזמן גוונים רבים לו.
"הציבור הדתי־לאומי מאוד ערכי ולכן מתקשה להתפשר", מאבחנת סטרוק. "הציבור הזה היה צריך עשרים מפלגות, לא שתיים ולא ארבע. אבל פוליטיקה היא אומנות האפשר. התפקיד שלנו הוא לתת לציבור דוגמה ולהראות שבמצבים של אין ברירה צריך לדעת להתאחד, גם כשאתה חלוק בכל נימי נפשך. יש לנו ויכוחים עקרוניים בנושאי דת ומדינה, ואני לא מתכוונת לבטל אותם, וגם לי יש דעות והן חשובות לי מאוד, אבל זו העת לשים את כל זה בצד ולהתאחד.
בעניין הזה, סבורה סטרוק, יש לציונות הדתית ממי ללמוד: "הכוח הפוליטי העצום של החרדים נובע מההחלטה החוזרת ונשנית שלהם לרוץ יחד, למרות חילוקי דעות גדולים ועמוקים בתוכם בין החסידים לליטאים. פעם אחר פעם הם רצים יחד כדי לא לאבד קולות ולשרת נאמנה את הציבור שלהם. למה אנחנו לא יכולים ללמוד מהם?"
לדבריה, אם המחלוקות יימשכו עד כדי פילוג, המצביעים יחששו לתת את קולם לשתי מפלגות שמתנדנדות על סף אחוז החסימה, ובמקומן יצביעו לליכוד. בעיני סטרוק, מצב כזה הוא בגדר "להחטיא את הרבים", לא פחות.
למה?
"כי אלה מצביעים שלא רוצים ליכוד, הליכוד לא מספיק טוב להם והם לא סומכים על נתניהו. מי שסומך על נתניהו מצביע לו בין כך ובין כך, ומי שנמצא מימין לזה – אנחנו לא יכולים להעמיד אותו בפני ברירה אכזרית כל־כך. מה אנחנו עושים להם? צריך מינימום של הגינות כלפיהם".
לא הזמן להמר
למה בכל זאת השיחות לא מתכנסות לכדי פשרה?
"הייתי ח"כית ואני מכירה את התחושה של לחדול מלהיות ח"כית, אלה דברים לא קלים. אנשים שנמצאים במקומות רבי השפעה, מאוד טבעי ואנושי שהם רוצים להמשיך להשפיע. יכול להיות שהם קצת מתקשים לראות את התמונה הגדולה, ושהעשייה העצומה של כל אחד מהם קצת מטשטשת את התמונה הרחבה יותר שאני מדברת עליה. בעיניי, המשימה היא לא איחוד הציונות הדתית בעניינים פנימיים וערכיים. אני אומרת שאסור לנו להיכשל במועד ב' שניתן לנו, בגלל מחלוקות פנימיות, ולדרדר את ישראל למקומות איומים. זה איסור חמור מאוד".
בנט סבור שיש לרוץ בשני כובעים ושתי מפלגות, חרד"לית וליברלית, ולהבטיח יותר קולות לגוש הימין.
"התזה הזו, של ריצה בשני ראשים כדי להרוויח יותר קולות, נבחנה ממש עכשיו והתפוצצה לכולנו בפרצוף. האם יכול להיות שהפעם זה כן יצליח? יכול להיות, אבל גם יכול מאוד להיות שלא. ואם ירוצו כולם יחד, יכול להיות שיהיו מצביעים שלא ישימו פתק שלנו כי לא נאה להם להצביע לבנט או לפרץ או לאיתמר? כן, יכול להיות. אז הם יצביעו לליכוד או למפלגות החרדיות, אבל הם לפחות לא יזרקו את הקול לפח. משימתנו הראשונה היא לא להביא עוד מנדטים, אלא לא לבזבז מנדטים. כלל ראשון בעזרה ראשונה: אל תזיק.
"אם נפתלי ואיילת ירוצו לבד, יכול להיות שאחת מהמפלגות תעבור ואחת לא. אם המפלגה שלא תעבור תהיה המפלגה שלנו, זה אומר שבנט במו ידיו חיסל את הייצוג הפוליטי של הציונות הדתית, ואני בטוחה שאת אות הקלון הזה הוא לא רוצה לשאת. זה עשוי להיות צעד שלא ייסלח".
את כועסת על בנט שפירק את השותפות?
"אני לא כועסת".
זו הייתה טעות בעינייך?
"זו הייתה טעות. אני חושבת שגם הוא מבין שזו הייתה טעות, ואני נוטה להאמין שהוא לא יפצל עוד פעם. אני משתדלת לדון כל אחד לכף זכות, אז אני רוצה להאמין שבנט ושקד עשו מה שעשו מתוך מחשבה שכך הם יגדילו את הגוש, אבל עכשיו המחשבה הזו מתה. אין חכם כבעל ניסיון. היה לנו ניסיון, והיה לנו גם נס. הקדוש ברוך הוא ריחם עלינו ברחמים גדולים ונתן לנו סיבוב ב'. האסון הכי גדול היה אם השלטון היה עובר לשמאל. הרי היינו כפסע מכך שגם אנחנו לא נעבור. ואז מה היה קורה? בני גנץ היה יושב עכשיו במשרד ראש הממשלה ומתכנן התנתקות 2 ביו"ש. בפעם הקודמת החטאת את המטרה, והקב"ה ריחם עליך ולא הפיל על ראשך את התיק הזה, עכשיו תתקן. כולנו צריכים לתקן, גם אני".
בשלב הראשון לאחר הודעת הפרישה של בנט ושקד, חוזרת סטרוק כמה חודשים לאחור, רבים והיא ביניהם סברו שהפיצול איננו בחירה גרועה כל־כך. "הייתה תחושת הקלה מסוימת בציבור התורני יותר שנפתלי ואיילת עזבו. אנשים חשבו 'יופי, לא נצטרך ללכת יותר אחרי הגישות הליברליות שלהם'. גם אני התבטאתי בצורה כזו, וכבר התנצלתי על כך. מבחינת האמת הייתי שמחה מאוד אם היו לנו מספיק מצביעים לרוץ בשני ראשים. זה היה הטוב ביותר, וכל אחד היה עושה כמיטב יכולתו וכוחו במסגרות שהוא מאה אחוז שלם איתן. אבל מה לעשות, אין לנו מספיק מצביעים בשביל האופציה הזו. איש לא היה לוקח סיכון כזה על הבריאות של הילדים שלו או על הכסף שלו, אז על עתיד מדינת ישראל?"
למרות הפערים האידיאולוגיים, סטרוק ושקד פעלו בשילוב ידיים בשנים האחרונות לטובת ההתיישבות. "אנחנו חברות טובות, זה ידוע. עשינו הרבה דברים יחד בקדנציה האחרונה, יעצתי לה לא מעט בכל הנוגע להתיישבות ואני מאוד מעריכה אותה. היא פוליטיקאית מאוד מוכשרת, ואני חושבת שלמרות שהיא לא שייכת לציונות הדתית, היא עשתה כל שאפשר כדי לייצג אותה באופן אמין. היא ראתה עצמה כשליחת ציבור, והתנהלה בהתאם".
האם כחילונית שקד יכולה לעמוד בראש איחוד הימין?
"בראש בלוק טכני, אין שום סיבה שלא. אני רוצה לחדד: לא מדברים על מפלגה אחת. במצב כזה לא משנה מי מספר אחת ומי מספר שתיים. הסקרים מראים שאיילת מביאה הרבה קולות, אבל מהבחינה הזו זה לא משנה אם היא תהיה מספר שתיים או שלוש כי הציבור רוצה אותה בכנסת".
כדי להמחיש את אפשרויות הפשרה השונות, סטרוק מזכירה את ההסכם שנחתם בין הרב פרץ לסמוטריץ' לקראת הבחירות הקודמות. האחד קיבל את ההובלה, השני את התפקיד הבכיר. היא ממשיכה בוויתור של סמוטריץ' על תיק החינוך לטובת הרב פרץ, וכן בניהול המשותף של המגעים מול הליכוד למרות ניסיונות הפיצול של נתניהו. "שום חיבור הוא לא פשוט", היא מסכמת. "אני לא הייתי מוכנה להיות עם עוצמה באותה מפלגה, ולבסוף הסכמתי. אין לנו אידיאולוגיה משותפת, אבל זה לא הזמן לחידוד הבדלים אלא לחידוד המשותף".
איתמר בן־גביר, יו"ר עוצמה יהודית, הוא שכן של סטרוק בחברון, אך הם חלוקים עמוקות. סטרוק הייתה בין המתנגדים הגדולים לצירוף הכהניסטים לאיחוד הימין, אך כעת היא מוכנה לומר רק שיש ביניהם "אי־הסכמה בסיסית". בין הצדדים ניטשת עכשיו מחלוקת על המיקומים. בעוד בבית היהודי מוכנים לשריין לעוצמה מקום אחד בלבד בעשירייה ברשימה מאוחדת, בן־גביר דורש שלושה ואף הכריז כבר על ריצה עצמאית. "הוא מנסה לשדרג את מיקומו וזה טבעי", אומרת סטרוק. "חלק ממאבקי הכוח שקורים עכשיו זה שכל אחד נאבק לשדרג את מקומו. אבל כל מי שיפצל עלול לשאת על מצפונו ועל קורות חייו לנצח נצחים את האשמה על התהום שישראל עלולה להידרדר אליה".
כולם על האלונקה
לא רק עוצמה יהודית מתכננת ריצה נפרדת בבחירות הללו. בימים האחרונים התבשרה המערכת הפוליטית על מפלגה נוספת מבית מדרשה של הציונות הדתית: מפלגת נֹעם, של הרב טאו ומוסדות ישיבת הר המור. "אני יכולה להבין התארגנות פוליטית סביב ערכים והקמת מפלגה", אומרת סטרוק. "אני יכולה אפילו להבין מצב שבו מפלגה שאין לה סיכוי לעבור את אחוז החסימה תרוץ כדי לצבור כוח מעצם העובדה שהיא מאיימת להשליך קולות. זה מה שעשתה 'עוצמה' בעבר – ריצת התאבדות כדי לשמור על הקיימות ולייצר איום שיוביל לכך שיצרפו אותה לבלוק. אבל אני לא יכולה להבין שעושים דבר כזה כשהסכנה מול העיניים ואוסלו ג' עומד בפתח, ואחרי שראינו איך קולות יורדים לטמיון ולאיזה מצב מסוכן זה מביא אותנו.
"אמרתי היום באיחוד הלאומי", היא מספרת בחיוך, "שהטעות המרכזית שלי היא שלא הקמתי מפלגה, כי אז המקום שלי היה מובטח והייתי נכנסת לשישייה הראשונה. הייתי מקימה את מפלגת הנשים הדתיות. אגב, פנו אליי נשים שביקשו שיהיו יותר נשים דתיות בקדמת הבמה, ואמרו לי 'צריך להפעיל לחץ פוליטי לשדרג אותך ואת עידית (סילמן) למקום גבוה ברשימה'. דווקא חשבתי על זה, ובמובן מסוים זה דיבר אליי. בציבור שלנו יש המון נשים פעילות בתחומים רבים, ומגיע להן שתהיה מישהי בת דמותן בכנסת. אבל החלטתי שזה לא יהיה נכון כעת. במצב הקיים עכשיו לא צריך לעשות עוד מערבולות. השאלה איפה אני אהיה ברשימה היא אולטרה־זניחה".
זה באמת לא מטריד אותך?
"זה מטריד אותי כי אני בן אדם, אבל זה בסדר עדיפויות נמוך ואני שלמה מאוד עם ההחלטה הזו. אנחנו לא צריכים עוד מלחמות בתוכנו".
"הכוח הפוליטי של החרדים נובע מההחלטה שלהם לרוץ יחד, למרות חילוקי דעות גדולים. למה אנחנו לא יכולים ללמוד מהם?"
עוד לפני הוויכוחים הסוערים על חיבורים נוספים, נראה שמשהו בבסיס השותפות בין האיחוד הלאומי לבית היהודי מאולץ למדי, וגם בתוך הבית היהודי פנימה אין אחדות גדולה. יו"ר איחוד הימין הרב רפי פרץ נראה בשבוע האחרון כמפקד ללא חיילים, לאחר הריאיון לדנה ויס בחדשות 12 והדברים שאמר על יחסו לטיפולי המרה. למעט ח"כ סילמן איש לא עמד לצידו מול המתקפות נגדו, ושותפו הבכיר, השר סמוטריץ', צייץ בנושא רק אחרי יממה. מאז הספיק פרץ לחזור בו, וחולשתו כפוליטיקאי מתחיל נחשפה ברבים.
"אני לא יודעת אם במקומו הייתי מחליטה להיכנס לפוליטיקה", עונה סטרוק בתשובה לשאלתי אם פרץ הוא המכשול לאיחוד, בין היתר משום שחסרות לו מיומנויות פוליטיות. "אילו היה לי מפעל חינוכי כמו שלו, לא הייתי עוזבת אותו לטובת הפוליטיקה. אז הוא לא פוליטיקאי, ויש דברים שהוא לא עושה מאה אחוז נכון; אף אחד לא מצפה מטוראי להיות ישר מח"ט. הוא לא עושה בעיות יותר מאחרים, הבעיה אצל כולם".
לגוף דבריו באותו ריאיון, סטרוק יוצאת נגד תוקפיו ואומרת: "כשהרב רפי פרץ נתן את ה'אין התבטאות' שלו, ובאמת לא היה שם כלום, הלהט"בים עשו מזה דברים שלא היו. הוא היה סופר־מכיל ומאופק באופן יחסי לרב שמגיע מהמחוזות שהוא מגיע. סתם ירדו עליו. אני חושבת שהוא קיבל גיבוי מלֹא מעט אנשים בציבור שלנו, בעיקר אנשים שיצאו נגד הלינץ' שעשו לו. הנושא של הלהט"ב הוא כזה שאנשים מפחדים מאוד לגעת בו, כי הקבוצה הזו עושה טרור לכל מי שלא מתיישר במאה אחוז לפי הקודים שלה. מה שמפריע לאנשים בציבור שלנו בתופעת הלהט"ב הוא בדיוק הדבר הזה – ההשתלטות האלימה שלהם על השיח. ובצומת הזה של הרב רפי פרץ, חלק ממביעי הדעה בציבור שלנו עברו מבחן בזה שהם העזו בסופו של דבר לפתוח את הפה".
לקראת סיום שיחתנו חוזרת סטרוק לנושא המרכזי שלה, ומבקשת להבהיר כי על הפרק לא עומדת רק האפשרות של הקמת "ממשלת שמאל על מלא", כלשונה. "סכנה שנייה היא ממשלת ליכוד עם השמאל. אני מזכירה לכולנו שנתניהו עוד לא נטש את רעיון המדינה הפלסטינית המפורזת, כמו עזה שהייתה אמורה להיות מפורזת. נתניהו הוא כחומר ביד היוצר, עם מי שהוא הולך כך הוא מתנהג. הייתה עכשיו ממשלה טובה שעשתה דברים מאוד ימניים, וכשהוא עם השמאל הוא היה אולטרה־שמאל. רק בשבוע שעבר, באירוע שאירח יוסי דגן, הבטיח נתניהו שלא יפונה שום יישוב, אבל הוא בשום אופן לא אומר מה יקרה מחוץ ליישובים ובשטחי סי. לא קיבלנו ממנו הסכמה לתוכנית מינימלית של שימור שטחי סי. אם לא יהיה כוח ימני חזק מימין לנתניהו, אנחנו עלולים לתת לתוכנית פיאד להתקדם ללא הפרעה, ולייצר בשטח מדינה פלסטינית דה־פקטו גם אם לא הוכרזה כזו".
לאחר שהיא מספקת דוגמאות נוספות להמחשת הצורך באגף ימני חזק לצד נתניהו, כמו התגובה לעזה, המשך הקפאת כספי הטרור ועוד, אני מזכירה לה שסמוטריץ' כבר יושב בקבינט כמה שבועות. "אני באמת חושבת שזה עניין של זמן", היא משיבה. "זה לא שנכנסת לקבינט והפכת שולחן, זה לא עובד ככה. זה קורה בשיח. יש לא מעט דברים שבהם הציבור שלנו לא יכול לסמוך על נתניהו, וכל שכן כשנתניהו הולך עם השמאל ובעיקר בסוגיות של נסיגה. אז עם כל הכבוד לוויכוחים בין הלייטים לחרד"לים, אפשר להמשיך להתווכח אחרי הבחירות.
"אני מאוד מקווה שהמו"מ יסתיים עוד לפני שהכתבה תתפרסם. יש פה יותר רצונות טובים מרעים, אבל אין מספיק תחושת חירום. תמיד בנט התלונן על הציונות הדתית שהיא נכנסת מתחת לאלונקה. עכשיו הציונות הדתית כולה על האלונקה, גם זו של נפתלי בנט, גם זו של הבית היהודי וגם זו שלנו, והיא עצמה צריכה להיכנס ולשאת את האלונקה".
