"השמאל הרדיקלי מכתיב את הטון הרעיוני, מרצ הפכה למפלגה מיותרת"

ד"ר צביה גרינפילד היא זן נדיר וייחודי בזירה הציבורית הישראלית. גרינפילד, בוגרת רשת החינוך 'בית יעקב' ותושבת ירושלים, מגדירה עצמה כאישה חרדית, אך היא גם פעילת שמאל ותיקה במסגרות שונות. במהלך השנים מתחה ביקורת חריפה על השקפת עולמה של החברה החרדית והתנהלותה, כמו גם על הימין הדתי והפוליטי. היא הייתה מועמדת לכנסת פעמיים מטעם מרצ, ולפני כעשור אף כיהנה במשך תקופה קצרה כחברת כנסת.

כעת בוחרת גרינפילד לכוון את ביקורתה דווקא אל המחנה שממנו באה, ואף קוראת לחיסול מרצ ולהתמזגותה במפלגת העבודה. ספרה החדש, "התרסקות – סיפור קריסתו של השמאל הישראלי" (הוצאת ידיעות אחרונות), הוא כתב אישום מנומק נגד המחנה הפוליטי שאליו היא משתייכת ושבערכיו היא עדיין מאמינה. היא מציעה הסבר להיחלשותו הנמשכת של השמאל הישראלי בעשורים האחרונים, ולחוסר יכולתו לשוב ולזכות באמונם של אזרחי ישראל ולתפוס את הגה השלטון.

בתמצית, טענתה של גרינפילד היא שבעשורים האחרונים השתלטו זרמים רדיקליים על השמאל הציוני, והובילו אותו למחוזות של אנטי־ישראליות ואנטי־ציונות. כתוצאה מכך בחרו רבים שהשתייכו בעבר לשמאל, אך רואים עצמם כציונים וכפטריוטים, לנטוש אותו ולתת את קולם למרכז ואף לימין. גרינפילד מתארת כיצד זירות משמעותיות בחברה הישראלית ובהן האקדמיה, התקשורת, האמנות והספרות נשלטות בידי אנשי שמאל רדיקלי, שתפיסת עולמם פוסט־ציונית. היא באה חשבון עם מפלגות השמאל ועם האליטה הרעיונית שלו, עם ארגוני זכויות האדם השונים ועם עיתון 'הארץ'. כדרכה, היא עושה זאת בחריפות וללא הנחות.

במובנים רבים, הביקורת שלה דומה לביקורת הנשמעת זה זמן גם בחוגי הימין. בשונה ממנו, הביקורת שלה באה "מבפנים", תוך שהיא מפצירה בחבריה לפקוח עיניים, לחשב מסלול מחדש ולשוב לערכי העבר הציוניים.
"אני חושבת שלכל מחנה פוליטי קשה לקבל ביקורת עצמית, וגם בשמאל מתקשים לקבל ביקורת ממי שבא מתוכו", אומרת גרינפילד. "אבל אי אפשר להעמיד פנים יותר. השמאל הולך וקטן, ומבחירות לבחירות הוא לא מצליח להתרומם. אין תועלת באמירה מה לא בסדר אצל כולם. אנחנו בשמאל צריכים לשאול את עצמנו איפה אנחנו לא בסדר".

את זוכרת רגע מסוים שבו הבנת כי מקומך כבר אינו במרצ?
"המקרה המובהק היה בעקבות אירוע מסוים של מרצ, אני לא זוכרת בדיוק איזה, אבל אני כן זוכרת במדויק את הרגע שבו היינו אמורים לשיר התקווה, ורוב האנשים לא שרו. אני עומדת עם אנשים שאני מאוד אוהבת ומכבדת, ולא נוח להם לשיר התקווה".

הם פשוט לא רצו לשיר את ההמנון הלאומי?
"זה לא שלא רוצים, לא נוח להם. לא נוח להם עם התקווה, לא נוח להם עם המילה ציונות. זה כמעט בל ייראה ובל יימצא. אסור אפילו לומר אותה. לא נוח להם עם ההגדרה 'יהודית'. תוסיף לזה את הביקורת האינסופית על המדינה, על האנשים בתוכה ועל כל מה שקורה פה – הרגשתי שזה נעשה בלתי נסבל".

לאחרונה פרסמנו ב'מקור ראשון' שמרצ השמיטה את המילה ציונות ממצעה, וחלק מאנשי המפלגה אישרו שמרצ אכן איננה מגדירה עצמה עוד כמפלגה ציונית. לעומת זאת יו"ר המפלגה זהבה גלאון מיהרה להכחיש. האם לדעתך מרצ השתנתה?
"בוודאי. הציונות של מרצ נעשתה פחות ופחות בולטת. אנשי מרצ היום הם אנשים מהססים. הם כן מרגישים מחויבות לרעיון הציוני של מדינה יהודית ודמוקרטית, זה חלק מהגרסא דינקותא שלהם, אבל מצד שני יש השפעה מסיבית של אליטות התרבות, האקדמיה, התקשורת ואנשי הספרות והאמנות. ההשפעה של האליטות הללו היא עצומה. הם הגורואים של מרצ, והקבוצה הזו, האליטה, שינתה את עמדותיה מהיסוד".

בספרך את מצטטת לא מעט אמירות של אותה אליטה אינטלקטואלית, כמו למשל הפרופסורים עדי אופיר ושלמה זנד, ואישים אחרים בשמאל הרדיקלי. מדובר לכאורה בשוליים של מחנה השמאל, מדוע הם משפיעים כל כך?
"זה כמובן לא רק הם. במהלך עבודתי קראתי מאמרים רבים מאוד של הוגים שונים. אופיר וזנד הם דוגמאות קטנות. חסתי על קוראיי ולא הבאתי מאות דוגמאות של אנשי השמאל הרדיקלי, שלמעשה מכתיבים את הטון הרעיוני. ישנה חשיבות והשפעה למה שאומרים אנשים כמו עמוס עוז, דוד גרוסמן וא"ב יהושע, אבל ההשפעה של הרדיקלים משמעותית יותר".

לו היית עומדת היום בראש מחנה השמאל, מה היית עושה? כיצד היית מזיזה את הספינה לכיוון חיובי יותר בעינייך?
"השמאל צריך להצטרף לכוח אחר בפוליטיקה הישראלית, למקום שבו נמצאים ציבורים גדולים יותר, והוא המרכז. המקום הזה היה המקום ההיסטורי של מפלגת העבודה. השמאל צריך הרבה ענווה והכרה עצמית של הבנת הכישלון. כל המאבק נגד אישים כמו יאיר לפיד או ציפי לבני הוא מיותר. גם מפלגת מרצ מיותרת. כל קיומה נעוץ בכך ששולמית אלוני הניחה שמפלגת העבודה תישאר לנצח מפלגת השלטון, ואז גם למרצ הקטנה יהיה מקום לידה. זה מה שמייסדי מרצ חשבו בזמנו. היום לא צריך שתי מפלגות שמאל. להפך, השמאל רק הולך וקטן בארץ ובכל העולם, ולכן כדי לחזור להיסטוריה ולהנהגת המדינה – זה הזמן לשינוי מהותי".

תעמולה אקדמית

בינתיים היא לא ספגה תגובות חריפות במיוחד מחבריה בשמאל. ח"כ לשעבר חיים אורון אמר בריאיון שהוא "מקווה שצביה לא נגררה למחוזות הימין". "ג'ומס הגיב בהכחשה טוטלית, וישר עבר להתקפה", היא מסכמת בחיוך.

אין חולק על כך שאורון אכן נשאר בשמאל הציוני, וגם גלאון מגדירה את מפלגתה כשמאל ציוני. הם חיים בהכחשה?
"הם לא מודעים למה שקורה, ואם הם מודעים הם מעדיפים לחיות בהכחשה. אבל המפלגות הן חלק אחד בסיפור. הגורם המשמעותי יותר אלו האליטות התרבותיות, שמעצבות את כלל הגישה. הן נותנות ביטוי לרעיונות, ויש להן כל הכלים להגיע לציבור ולהביע את עמדתן. המפלגות הפוליטיות איבדו את היוקרה ואת המשמעות, כך שפחות משנה מה אומר חבר כנסת כזה או אחר. מה שקובע את העמדות, הגישות והתפיסות של מחנה השמאל היום הוא השמאל הרדיקלי, למרות שבמספרים הוא לא גדול".

מי שהביא את גרינפילד למרצ היה השר לשעבר יוסי ביילין. ביילין היה איש מפלגת העבודה במשך שנים רבות, אך בשנותיו האחרונות בפוליטיקה עבר למרצ וכיהן כיו"ר המפלגה. התפטרותו של ביילין בשלהי כהונתה של הכנסת ה־17 אפשרה גם את כהונתה הקצרה של גרינפילד במשכן. באותם ימים הציונות הייתה עדיין חלק ממצע המפלגה, וגם היחס לעלייה לישראל למשל היה חיובי ואף נלהב. בשנים הבאות הגישה הזו תשתנה.

"השינויים הללו אפילו לא נעשים בצורה מודעת", אומרת גרינפילד. "אבל זה השיח, וזה קורה בגלל ההשפעה המובהקת של השמאל היותר רדיקלי. ברור שליוסי ביילין למשל היה יחס חם לעלייה, הוא הרי הקים את 'תגלית'".

אחת הדוגמאות שמביאה גרינפילד בספרה להשפעתו הרבה של השמאל הרדיקלי היא האקדמיה הישראלית. היא מספרת על רשימת קריאה לתלמידי קורס בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית, שהגיעה לידיה וגרמה לה מועקה קשה. הרוב המוחלט של התכנים היו מאמרים ביקורתיים מאוד נגד מדינת ישראל והחברה הישראלית, פרי עטם של הוגים הממוקמים בקצה השמאלי ביותר של הסקאלה ומעבר לו. בספרה מתארת גרינפילד את הקורס המדובר כ"מסע תעמולה בלתי נרתע נגד הציונות".

הביקורת שלך כלפי הסילבוסים באוניברסיטאות מזכירה מאוד את הביקורת של 'אם תרצו'.
"אינני בקיאה במה ש'אם תרצו' אומרים, אבל אני יודעת מה אני רואה. כשאני רואה קורס מרכזי בשנת 2017 באוניברסיטה העברית, שהנושא שלו הוא החברה הישראלית, והוא עסוק מתחילתו ועד סופו בדה־לגיטימציה של החברה הישראלית – אז מה נאמר? זה כל מה שיש לומר על החברה הישראלית? אין מקום לשיעור אחד שיעסוק בהיבטים אחרים? זה בלתי מתקבל על הדעת".

לדעת גרינפילד, הניכור שמבטא השמאל הרדיקלי כלפי החברה הישראלית הוא שגורם לנדידת המצביעים מהשמאל ליאיר לפיד. היא מעריכה את יו"ר יש עתיד וסבורה שהוא מבין את הזירה הפוליטית טוב יותר מהשמאל, שמתקשה להסיר מעל גבו את הקבוצה הרדיקלית שגורמת לו נזק רב: "לא פגשתי את יאיר לפיד ואני לא מכירה אותו, אבל יש לי הרבה כבוד לאיש הזה. הוא הבין כמה דברים. הוא יודע למשל שאין טעם להיאבק נגד האינסטינקט של רוב תושבי הארץ הזו, שבוחרים להזדהות עם המסורת ועם הזהות היהודית. הזהות היהודית של הציבור הישראלי חזקה מאוד, וכך גם החיבור להיסטוריה היהודית. הם לא מוכנים לשמוע כל הזמן דברים רעים על עצמם ועל מדינתם. רוב הישראלים מבינים היטב את הנס האדיר הזה של מדינת ישראל, שלא היה כמותו באלפיים השנים האחרונות".

בספרך את כמעט לא מזכירה גורם שהוא אולי מרכזי יותר בכישלון השמאל: הפלסטינים. רבין הבטיח שלום, וקיבלנו אוטובוסים מתפוצצים. אולי הציבור הישראלי פשוט הבין שנכשלתם בהבנת המציאות?
"אם באמת הציבור היה חושב שהימין צודק, הוא היה עובר לימין. אבל רבים ממצביעי השמאל עוברים למרכז, לא לימין. הציבור הישראלי לא התייאש מפתרון שתי המדינות. אני לא מתעסקת בפלסטינים. אני מבינה שהם לא רוצים את הנוכחות שלנו ושהם היו שמחים לסלק אותנו, וכנראה להסכם שלום יגררו אותם באוזניים. יכול להיות שהם רואים עין בעין עם השמאל הרדיקלי, שעדיף להם לחכות עד שתהיה כאן מדינה אחת. אם הם צודקים, המשמעות היא שאנחנו בדרך למלחמת גוג ומגוג ואת זה אני לא רוצה".

אי אפשר להתעלם מכך שהפלסטינים בוחרים פעם אחר פעם באלימות. הציבור הישראלי לא מוכן להקמת מדינת טרור כושלת לצד מדינת ישראל.
"תראה, הפלסטינים הם בהחלט גורם בעייתי שמכביד מאוד על השיח, אבל אני לא רוצה להתעסק איתו. זה כמו הוויכוח הקבוע שיש לי עם אנשים שחושבים שאני צריכה לכתוב יותר איפה הימין לא בסדר. אני לא רוצה לכתוב על זה. יש לנו בעיה קשה עם הפלסטינים ולא יהיה קל להגיע איתם להסדר, אבל בעיניי אין תחליף לפתרון שתי המדינות. הרעיון לא כשל, והשמאל הישראלי צריך לשאול את עצמו איפה הוא טועה בדרך למימוש הרעיון הזה".

פער הדורות
אחד הפרקים בספר נפתח באנקדוטה מאלפת מתקופת פעילותה של גרינפילד בוועד המנהל של ארגון 'בצלם', הממחישה את ההבדל הדורי בין השמאל הציוני הישן לדור החדש והרדיקלי. המקרה המדובר התרחש בקיץ 2000, בעת המשא ומתן שהתקיים בין ראש הממשלה אהוד ברק ליאסר ערפאת בקמפ־דיוויד, בתיווכו של הנשיא קלינטון. באותם ימים התכנסה בירושלים הנהלת 'בצלם' לישיבתה השנתית. לפתע, מתארת גרינפילד, פרצו לחדר "אנשי השטח הצעירים של הארגון", ו"הצעירה בראש החבורה בישרה לנוכחים המופתעים כי בזה הרגע הגיעה ידיעה בלתי־רשמית מקמפ־דיוויד שערפאת ואנשי המשלחת הפלסטינית מוכנים כנראה לוותר על זכות השיבה, וההסכם נראה קרוב".

 

מה השתבש בארגון 'בצלם'?
"בצלם הוא ארגון שהכוונות שלו באמת טובות. אנשי בצלם בוודאי רואים את עצמם כאנשים טובים, ואין לי ספק שכוונתם לעזור לאחרים. אבל מה שקרה לבצלם, כמו לשמאל הישראלי בכללותו, הוא שהשמאל הרדיקלי חדר גם לשם. פתאום גם בארגון הזה כבר לא ברור האם לישראל יש זכות קיום. פתאום לא ברור שהפרויקט הציוני הוא פרויקט הגון, אנושי וראוי שצריך להתקיים. ראיתי שנוצר מין פער בין אנשי בצלם הוותיקים, ששייכים לשמאל הציוני, ובין הפעילים הצעירים שרואים את הדברים אחרת".

איך את רואה את ארגון 'שוברים שתיקה'?
"הרבה כוונות טובות במקור, אבל כמו רבים אחרים הוא מתגלגל לעתים, לעתים קרובות מדי, לעמדות ומצבים בעייתיים ביותר. אגיד לך משהו שמכעיס אותי מאוד: יש בי הרבה כעס, ואפילו גועל, כלפי אותם חרדים שבעת הקמת המדינה איימו על בן־גוריון שיפנו לוועדות האו"ם ויכריזו על התנגדות להקמת המדינה. הם לא התביישו לפעול כך, ובהרבה תחומים הוא היה צריך להתכופף ללחצים הללו. יש לי תחושה דומה כלפי גורמים שבאים ו'מערבים את הגויים' בבעיות שלנו. הריצה הזו לאומות העולם מזכירה לי את הפעילות של חסידי סאטמר, שהולכים ומגנים את ישראל בפני האומות. את הבעיות שלנו אנחנו צריכים לפתור עם עצמנו, לא בעירוב הגויים".