האם הסיוע הביטחוני האמריקני העצום משתלם לישראל? לכאורה, אין לפקפק במתנה בסך 3.8 מיליארדי דולרים בכל שנה. המקרה הבא, שנחשף כאן, עשוי לעורר מחשבה מחודשת: ארה"ב מפעילה בימים אלה על שווייץ לחץ כבד, שמונע ממנה לרכוש מערכת הגנה אווירית מסוג 'שרביט קסמים' מתוצרת חברת רפאל הישראלית ("קלע דוד" על פי שם הקוד של המערכת בחיל האוויר). המניע הברור למהלך הוא השאיפה של האמריקנים למכור לשווייץ מערכות לחימה שפותחו על אדמתם.
ההפסד הישיר לרפאל, שהיא חברה ממשלתית, עומד על לא פחות ממיליארד וחצי דולר. וזו אינה הפעם הראשונה; ארה"ב כבר אילצה את פולין לרכוש מערכות הגנה מתוצרתה במקום שרביט קסמים שבה חפצה, בעסקה קודמת שהייתה עשויה להיות גדולה אפילו יותר.
כדי להבין כיצד ארה"ב יכולה למנוע ייצוא של מערכת ישראלית מרכזית, חשוב להכיר את מנגנון הסיוע. על פי הסכם לעשר שנים, שנחתם בשלהי ימיו של ברק אובמה בבית הלבן, ישראל מקבלת בכל שנה 3.8 מיליארד דולר סיוע ביטחוני. זהו סכום עצום, הגבוה ב־200 מיליון בכל שנה לעומת ההסכם הקודם. ואולם, ההעלאה הייתה כרוכה בביטול האפשרות שהייתה למערכת הביטחון להמיר בכל שנה כמעט מיליארד דולר לשקלים, לצורך רכישות ישירות מהתעשיות הביטחוניות של ישראל. כעת אפשר להשתמש בכספי הסיוע אך ורק לרכישת מוצרים ומערכות המיוצרים בארה"ב.
מהכלל הגורף הזה הוחרגו 500 מיליון דולר, המיועדים לשני מיזמים משותפים לישראל ולארה"ב: חץ 3 ושרביט קסמים. שתי המדינות חולקות בהוצאות של הפרויקטים האלה, ה'חץ' מפותח על ידי התעשייה האווירית ומיוצר על ידי בואינג; שרביט קסמים הוא פרויקט משותף לרפאל ול'ריית'און'. לעומת זאת, מערכת ההגנה לטווחים קצרים, כיפת ברזל, מפותחת ומיוצרת כולה על ידי רפאל (ברק אובמה החליט לממן הצטיידות של ישראל בשבע סוללות הגנה).
חילופי השלטון בארה"ב לא השפיעו על אופן הסיוע: ההסכם של אובמה אושרר על ידי דונלד טראמפ ב־2018, ונכנס לתוקף מלא השנה. הנשיא טראמפ אמנם תומך בריבונות הישראלית ברמת הגולן וביטל את הסכם הגרעין עם איראן כפי שביקש ראש הממשלה נתניהו, אבל כאשר מדובר בקידום התעשיות האמריקניות הוא פנאט גדול. לכן לא הוכנס בתקופתו אפילו פסיק חדש להסכם הסיוע של העשור הקרוב.
יתרה מכך, ארה"ב מפעילה בימים אלה כל מנוף מדיני אפשרי כדי לדחוף את המכירות של התעשייה הביטחונית שלה ברחבי העולם, על חשבון המתחרות, כולל מישראל. במדינות מסוימות, למשל פולין התלויה לחלוטין במטרייה האמריקנית מול האיום הרוסי, המנוף האמריקני הוא מוחלט. זו הסיבה שהפולנים ביטלו את תוכניתם להצטייד במערכות הגנה אווירית ישראליות מתקדמות כבר לפני כמה שנים.
שווייץ רחוקה יותר מרוסיה, אבל החליטה בינואר שלא להצטייד בשרביט קסמים, אף שכל גורמי המקצוע בצבאה מעוניינים במערכת הישראלית. בשבועות האחרונים מנסה רפאל, בדרכה, לשנות את רוע הגזרה ולהחזיר את עסקת הענק של שרביט קסמים לתמונה, אבל מקורות שוויצריים מגלים שחבל על הזמן שלה: ארה"ב פשוט אינה מסכימה.
ומה באשר לריית'און, שותפתה האמריקנית של רפאל? היא ממש אינה מאוכזבת מטרפוד העסקה. במקום שרביט קסמים יקנו השוויצרים את מערכת ההגנה המיושנת פטריוט, גם היא מתוצרת החברה. שם הרווח של ריית'און כנראה גדול יותר, והוא מגיע בשלמותו לקופתה.
אגב, בזכות השותפות בפיתוח מערכות ההגנה, ארה"ב כבר טרפדה בעבר כל ניסיון של ישראל למכור את ה'חץ' למדינות אחרות. לעומת זאת, לכיפת ברזל, שכולה מערכת ישראלית, נמצאו מדינות קונות (ששמן לא פורסם, למעט ארה"ב עצמה, שהצטיידה באחרונה בשתי סוללות כיפת ברזל להגנה על צבא היבשה שלה. אם ה"כיפה" תוכיח את עצמה ביבשה, צפוי לה שוק גדול בכל הזרועות של הצבא האמריקני).
ובחזרה להשלכות הסיוע: לדברי תא"ל במיל' אברהם בר־דוד, ראש פורום התעשיות הביטחוניות בהתאחדות התעשיינים, טרפוד עסקאות גדולות לישראל על ידי ארה"ב, כהשלכה של הסיוע האמריקני, הוא רק אחד מכמה היבטים שליליים. במאמר שפרסם באחרונה ציין כי "ההחלטה על אי־יכולת להשתמש בסיוע האמריקני לרכש בארץ תביא למחסור של יותר מארבעה מיליארדי שקלים בתקציב משרד הביטחון. אין לי ספק כי המשרד לא יצליח להשיג את התוספת התקציבית הנדרשת כדי למנוע את הפגיעה בתעשיות אלה".
הוא מזהיר כי אם לא יקרה שינוי משמעותי בתקציב הביטחון השקלי, "לא תהיה אפשרות אחרת אלא שחלק מהתעשיות יעבירו את הייצור לארה"ב, חלקן ייסגרו ויפסיקו להתקיים, תוך אובדן הידע שנצבר בהן במשך השנים של פיתוח וייצור תת־מכלולים.
"למעשה התהליך כבר החל להתממש, ולהערכתי תוך שנים בודדות ייעלמו מנוף הארץ יותר מ־40 מפעלים כאלה, רובם באזורי פיתוח. התעשיות הגדולות, אשר לחלקן יש מפעלים בארה"ב, לא תיפגענה בשלב הזה".
בר־דוד מביע חשש שהמשך התהליך יגרור בתוך כמה שנים העברה של ידע לתעשיות האמריקניות, וממילא ייפגעו התעשיות הביטחוניות הגדולות בארץ. "הקשיים של התעשיות הגדולות יגרמו לפיטורי עובדים, וגם לאובדן ידע שנצבר ויכולות טכנולוגיות לענות לצורכי צה"ל במתארי המלחמה הצפויים. לאחר מכן ייפגע צה"ל בצורה משמעותית משום שמה שיהיה זמין בעבורו הוא מה שמדינות אחרות תהיינה מוכנות למכור לישראל. עד היום מדינת ישראל לא קיבלה זכות לרכוש את המערכות המתקדמות ביותר אלא רק במקרים שבהם היא הוכיחה שיש ביכולתה לפתח מערכת דומה או אף טובה יותר מהמערכות שהמעצמות מוכנות למכור לה".
ועם כל הביקורת הנוקבת הזאת, חשוב להזכיר כי רוב תוכניות הרכש הגדולות של חיל האוויר הישראלי, למשל מטוס הקרב F35, אך לא רק הוא, מבוססות כולן על הסיוע הביטחוני האמריקני הנדיב. בעניין הזה אין מחלוקת על התרומה (החיובית) של הסיוע.
בנויים לתלפיות
וגם זה קרה השבוע: בוגרי תוכניות 'תלפיות' היוקרתית של מערכת הביטחון, המציינת 40 שנה לקיומה, התכנסו למפגש צנוע. בין המתכנסים היו בני הדורות השונים של תלפיות, המוכרים לציבור הרחב כ"גאונים". רק מעטים יודעים עד כמה עמוקה וייחודית תרומתם לעוצמה הטכנולוגית של מערכת הביטחון הישראלית, ובהמשך גם למשק.
הנה תקציר הפרקים כולם: תוכנית תלפיות הוקמה בשנת 1979 כיוזמה של פרופסורים באוניברסיטה העברית לאחר מלחמת יום הכיפורים. מה שעמד לנגד עיניהם היה הצורך להקים עליונות טכנולוגית צבאית באופן שיטתי, והם חשבו שזה יקרה רק דרך העשרה וחינוך ייעודיים.
הם הציעו לגייס את עילית הנוער המדעית־טכנולוגית ולהכשירה באופן ייעודי ומיוחד, כדי "לפתח נשק חדש". על פי התוכנית שהגו, ה"תלפיונים" עוברים מסלול קרבי של ממש בכל היחידות הלוחמות של הצבא, ולאחר שהם רואים את הצרכים הביטחוניים המגוונים במו עיניהם – מגיע השלב שבו עליהם לאמץ את המוח.
מי ש"קנה" את התזה והקים את התוכנית בפועל היה הרמטכ"ל רפאל איתן (רפול). וכך, מאז 1978 ועד היום סיימו 37 מחזורים עם מעט יותר מ־1,000 בוגרים.
ההכשרה מורכבת מנדבך אקדמי איכותי של תואר רחב בפיזיקה, מתמטיקה ומחשבים בפקולטה למדעי הטבע באוניברסיטה העברית, בשילוב הכשרות צבאיות ייעודיות וייחודיות בכלל הצבא – להכרת הצד המבצעי של כל הזרועות, הצרכים, וגם כלל כיווני המחקר והפיתוח.
המסלול מתחיל בטירונות צנחנים וקורס קצינים. הבוגרים משובצים לכלל מערכי המו"פ (מחקר ופיתוח) של צה"ל ומערכת הביטחון למשך שש שנים. הם תופסים את ליבת תפקידי המו"פ החשובים ביותר.
הם "פותרי בעיות" ו"קוראי תיגר". למשל, היכולת של צה"ל להתגבר טכנולוגית על בעיית המנהרות מבוססת על קבוצת תלפיונים עקשנית שלא ויתרה ובנתה את קונספט ה"מעבדה" באוגדה בעזה, שבמסגרתה משתמשים במערכות חדשניות שפיתוחן טרם הושלם, ובאינטגרציה של מידע מטכנולוגיות שונות.
גם הלב של מערכות הל"א (לוחמה אלקטרונית) של צה"ל מפותח על ידי תלפיונים בצוותים ייעודיים בחיל האוויר ובחיל הים. בוגרי תלפיות נמצאים בלב ההנדסה של מערכות כבדות כמו כיפת ברזל או לווייני אופק, והם המציאו ופיתחו מערכות סייבר ב־8200; הם המנוע של היחידה הטכנולוגית של אמ"ן לפיתוח מערכות מיוחדות; הם ליבת היכולת של יחידת מצו"ב (מרכז צופן וביטחון) באגף התקשוב להוביל בהגנת סייבר ובצופן.
בכל מקום שבו יש צורך בחשיבה שונה, מהפכנית, נועזת אך מבוססת ידע – בוגרי תלפיות הם המצרך המבוקש ביותר. יחידות "רבות" עליהם.
אך תרומתם אינה מסתיימת בצבא. תוכנית תלפיות היא תוכנית לאומית. בוגריה משמשים כיום ליבת המו"פ של ישראל באקדמיה ובתעשייה עתירת הידע. זה מתחיל במריוס נכט, אחד מיזמי 'צ'קפוינט', ונמשך בשיטפון של בוגרים בחברות ההייטק המובילות, קטנות כגדולות, כמו גם במרכזי מו"פ מובילים.
חברות כמו 'טקדו' לגילוי דליפות בצנרות מים על בסיס אלגוריתמיקה מתוחכמת, 'פסעבה' בתחום יכולת שידור כמויות של מידע, XIV שהוקמה בידי כמה בוגרים ממחזור י"ד של תלפיות (ומכאן שמה) לפתרון אחסון מידע רב, 'אדאלום' בתחום הגנת סייבר שנמכרה למיקרוסופט, ועוד חברות רבות בתחומי ציוד רפואי מתוחכם, סייבר, בינה מלאכותית ועוד – מתבססות על בוגרי התוכנית.
האקדמיה הישראלית שופעת גם היא בוגרי תלפיות, במיוחד בתחומי המתמטיקה, הפיזיקה, הביו־פיזיקה ועוד. שמות כמו פרופ' אלי וקסמן ממכון ויצמן, ששימש המדען הראשי של הוועדה לאנרגיה אטומית, פרופ' אילון לינדנשטראוס זוכה מדליית פילדס במתמטיקה, או פרופ' אורי אלון ממכון ויצמן אולי אינם מוכרים בקהל הרחב, אך שמם הולך לפניהם ברחבי העולם.
לצידם אפשר למנות דמויות ידועות אחרות, כמו ראש מפא"ת הקודם תא"ל אופיר שוהם, אשר כבוגר תלפיות שילב מסלול מבצעי בחיל הים עם מסלול מו"פ והגיע לתפקידים הבכירים ביותר של המו"פ הביטחוני. כך גם פרופ' אביתר מתניה, שהקים את מערך הסייבר הלאומי של מדינת ישראל בכפיפות ישירה לראש הממשלה (התפקיד הבכיר ביותר של התלפיונים במגזר הציבורי), ומוביל כיום בעבור ממשלת ישראל את מיזם "המערכות הנבונות" לגיבוש תוכנית לאומית לבינה מלאכותית לישראל. מתניה פיקד בעבר על תוכנית תלפיות והוביל אותה במִנהל לפיתוח אמצעי לחימה ותשתיות טכנולוגיות במשרד הביטחון (מפא"ת). לדבריו, "מה שתוכנית תלפיות מביאה למדינת ישראל ולצה"ל בפרט, הוא השילוב הנדיר של ספקנות אקדמית משולבת בתכליתיות צבאית. התוכנית אינה לבד במערכה המדעית־טכנולוגית של המדינה בכלל ובצה"ל בפרט, אבל היא ללא ספק ספינת הדגל של הצי".
המלחמה האחרת
ובחזית המערכה על הלגיטימיות של מדינת ישראל סיימה את תפקידה באחרונה תא"ל מיל' סימה וקנין־גיל, שהייתה מנכ"ל המשרד לעניינים אסטרטגיים. וקנין־גיל נכנסה לתפקידה בינואר 2016, מיד עם שחרורה משירות צבאי, שאותו סיימה בתפקיד הצנזור הראשי.
כמנכ"ל המשרד לנושאים אסטרטגיים, שקיבל את הסמכת הממשלה להוביל את המערכה נגד קמפיין הדה־לגיטימציה וקידום החרמות המנוהל מול ישראל באופן אגרסיבי, היא בנתה והובילה את מערכת הנגד במשך שלוש שנים וחצי.
מעטים הבינו אז מה בעצם עשתה שם. כעת אפשר להסביר כי "כוח המשימה" שהוקם במשרד פועל תחת היגיון אסטרטגי שהגדיר שלושה מאמצים מרכזיים: פגיעה בנתיב הכסף לארגונים, חשיפת פניהם האמיתיות של מובילי הקמפיין נגד ישראל (טרור, אנטישמיות ואיראן), וחשיפת המציאות המורכבת בישראל לקהלים רחבים באופן עדכני ומתקדם.
לשם כך נעשה שימוש בטכנולוגיות מגוונות מעולמות האינטרנט והמודיעין, ולאחר שלוש שנות "לחימה", תמונת המודיעין של היריב כיום הדוקה מתמיד, דבר שמאפשר את המעבר ממגננה למתקפה.
רשת פרו־ישראלית שהוקמה במרחב האינטרנטי פועלת באופן מתואם וסינרגטי. היריב נבלם, נכנס למגננה, מתקשה להציג הצלחות אמיתיות, נאבק על מקורות ההכנסה שלו ועל תדמיתו הלכאורה נקייה, שעליה עמל רבות.
מה הלאה? וקנין־גיל נמצאת בדרך לתפקיד ראשון אי פעם במגזר הפרטי. עדיין לא ברור מי ימלא את מקומה, וימשיך את המתקפה במסגרת המלחמה הישראלית על הלגיטימיות.
