כשהיה בן 24, אחרי כשש שנים של שירות בסדיר ובקבע, חש גל שוחמי – אז מפקד פלוגה צעיר בחטיבה 188 של חיל השריון – שחיקה אישית ומנטלית, והחליט שהגיעה העת לסיים את דרכו בצה"ל. אלא שמפקדיו סירבו לשמוע על כך, שכן מבחינתם הקצין המורעל והמסור סומן לגדולות. שוחמי החליט ליטול פסק זמן ולהגשים חלום: טיפוס על האוורסט, ההר הגבוה בעולם. דווקא שם, רחוק כל כך מהבית, הוא הצליח להבין מה הוא באמת רוצה ולהחליט על המשך דרכו.
"קיבלתי חופשה והחלטתי לצאת לטרק ולטפס על האוורסט", הוא מספר לנו. "הייתה סופה, והיינו צריכים להמתין להזדמנות טובה יותר לטפס. בזמן שהתכונַנו לטיפוס ישבתי שם על מצוק, והכול הדהד ורץ לי מול העיניים. סיימתי כמ"פ בלבנון, הייתי שנתיים מ"פ מבצעית, ובמהלך חמישה חודשים יצאתי פעם אחת הביתה ל־24 שעות. זו רמת המורעלות שהייתה בי. נתתי הכול, ואז ביקשתי ללכת. הייתי שחוק, אבל לא נתנו לי.
"ישבתי שם, על ההר, במקום הכי מדהים בעולם, על כוס אלומיניום עם מרק חם, וחשבתי מה אני רוצה לעשות עם העתיד שלי. הייתה לי גם הצעה להיכנס ליחידה המבצעית של השב"כ, מה שהוסיף לבלבול ולקושי להחליט. הבנתי שאני רוצה לעשות משהו משמעותי, משהו שקשור למדינה שלנו. חשבתי על זה שאני אוהב אנשים ומאמין באנשים, מה שאומר שאני צריך לעסוק בחינוך, ומצד שני אני גם לוחם באישיות שלי והבנתי שאני רוצה לחזור לאקשן, לפקד ולהילחם. ואז הבנתי שאני יכול לחבר בין חינוך ובין לחימה ואהבה למדינה, ולהפוך למפקד. סיימתי את החוויה שם על ההר, הרמתי טלפון למח"ט שלי ואמרתי לו 'אני חוזר'".
כך, במרחק שלושים שעות טיפוס מהגשמת חלומו להגיע לפסגת העולם, החליט הקצין הצעיר לרדת מההר ולחזור לחטיבה 188 ולקריירה ארוכה בצה"ל. בימים אלה הוא נפרד מהחטיבה אחרי שמונה שנים של פיקוד עליה, חלום גדול אחר שהגשים. רגע לפני שהוא נפרד מהחטיבה שהפכה לביתו השני ויוצא לאתגר חדש – פיקוד על אוגדת מילואים – הוא מספר על הדרך שבחר, על אתגרי העתיד ועל ההתמודדות עם האויב שמנגד.
"אני מצפה שהגדוד שלהם יהיה מוכה שוק על ירך. הם צריכים להבין שהמשימה היא שאם בצד השני מישהו נשאר חי, הוא צריך להישאר בלי יכולת לתפקד"
אני משוחח עם אל"מ שוחמי זמן קצר לאחר שהוא ולוחמי החטיבה מסיימים תרגיל גדול, כהכנה למשימה אפשרית בעזה. "התרגיל הזה הוא במסגרת אימונים של כלל הצבא, שנערך לכל התפתחות אפשרית בדרום", אומר שוחמי. "עשינו אותו תוך כדי תעסוקה מבצעית. הפיקוד עובד בשנה האחרונה על תוכניות אופרטיביות, כשהמשימה היא התקפות לתוך רצועת עזה וצמצום היכולות של חמאס. בין היעדים שאנחנו מתאמנים עליהם כלולה פגיעה משמעותית בחמאס, בדגש על היכולת שלו לירות טילים לעבר מדינת ישראל. המשימה היא לפגוע באנשי חמאס ולנטרל את הארגון כמה שיותר, עד שנוכל להגיע למציאות של הסדרה.
"אני אומר ללוחמים שלי שהמשימה צריכה להיות מאוד פשוטה. התרגלנו לשיח של מציאות מורכבת – איך מכריעים, את מי מכריעים, מה יכריע את האויב. אני חושב שלאנשים שלי למטה אין דילמות בשאלות הללו. במתמטיקה פשוטה, כשאני בא לגדוד שלי ואומר 'תיכנס להילחם במרחב מסוים מול גדוד של חמאס', אני מצפה שהגדוד שלהם יהיה מוכה שוק על ירך. הם צריכים להבין שהמשימה היא שאם בצד השני מישהו נשאר חי, הוא צריך להישאר בלי יכולת לתפקד. אני מסיים היום תפקיד ויש לי אמון גדול מאוד באנשים וביכולות שלהם. הם מוכנים בכל הקשור לאמצעים ואימונים, נשאר רק לבצע", אומר בבטחה אל"מ שוחמי.
הרוצה בשלום ייכון למלחמה
במהלך השנה וחצי האחרונות, מאז החלו 'צעדות השיבה' לעבר הגדר, צה"ל היה קרוב יותר מפעם אחת למלחמה ברצועה. הטילים מעזה פגעו ביישובים ישראליים והרגו אזרחים, בלוני התבערה החמאסיים הבעירו מאות אלפי דונמים של חורש, הגבול נפרץ עשרות פעמים, וירי התגובה הצה"לי הביא להרוגים רבים בעבר השני של הגדר. כדי למנוע התלקחות רחבה יותר, ישראל משלמת במטבע חיוני ברצועה: דולרים קטאריים. המילה "הסדרה", שנשמעת שוב ושוב בתקשורת, מחלחלת גם לתוך הגדודים והחטיבות.
אז לְמה אנחנו קרובים יותר, להסדרה או למלחמה?
"מלחמה היא רק שאלה של זמן", משוכנע אל"מ שוחמי. "יש פה בעיה פוליטית ומדינתית מורכבת, אבל מבחינתנו בצד השני יש אויב. לחטיבה זה אירוע מאוד פשוט בהבנה. אנחנו צריכים להיות מוכנים, והתפקיד שלי הוא להכין את האנשים שלי, לתת להם ביטחון, ולבוא לדרג המדיני ולומר 'כשתרצו אני מוכן, ומה שיש לי להציע יכול להביא הישגים גבוהים'. אם תהיה הסדרה, כאבא וכאזרח אני אשמח, זה מעולה. אם יהיה שלום בלי מלחמה, אני בטח אברך על כך. אבל אם אתה שואל אותי מה הסבירות למלחמה, אני חושב שבסבירות גבוהה מאוד נמצא את עצמנו בעוד עימות בעזה בזמן הלא רחוק, אלא אם הנשיא טראמפ יציע תוכנית שאני לא מכיר".
מאז מבצע צוק איתן ב־2014 הפיקו בצה"ל לא מעט לקחים. השיח הצבאי השתנה לחלוטין והיום מדברים במושגים של הכרעת האויב ונטרול כוחו, ולא רק על משימות נקודתיות של הפסקת ירי או הפצצת מנהרות. לשם כך נדרש מידע מודיעיני רב ואיכותי, הכרה ביכולותיו של האויב, ובעיקר להתאמן והרבה.
"היום אנחנו יודעים על האויב שלנו ברצועת עזה הרבה יותר ממה שידענו בצוק איתן", אומר שוחמי. "אני לא אגיד מה אני יודע, אבל אני כן יכול לומר שמה שאנחנו יודעים מאפשר לנו להיות הרבה יותר ממוקדים. הפעולה מול ארגון טרור שונה לחלוטין מפעולה מול ארגון סמי־צבאי. אנחנו לא עומדים מול גוף שיש לו צורה של צבא, וזו מציאות שמייצרת אי־בהירות במשימות. כדי להתמודד עם האתגר הזה יש לנו המון מודיעין, ובנוסף לזה אנחנו פועלים על תמרון של הכרעה, כלומר כניסה ומיטוט היכולות של האויב, ופעולה שתגרום לצד השני לבקש הפסקת אש.
"צריך להבין על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על הכרעה, כי הרי בסוף גם אם יישאר איש חמאס אחד עם דגל ומצלמה, הוא יוציא משם את תמונת הניצחון ויגיד 'ניצחתי'. אבל אני לא עוסק בקרב על התמונה הזו, אני עסוק בלפגוע ביכולות של האויב. אם הטילים, הפצמ"רים והרקטות שהוא יורה לתוך שטח ישראל הם היכולת הכי משמעותית שיש לו, אז אני הולך לפרק לו אותה, מה שהתמרון לא עשה בעבר. ואם אני מבין שהוא בא במנהרות, אז אני יודע לפעול גם מול זה. בעבר אמרנו שאנחנו לא יודעים, היום אנחנו אומרים שכן".
הירי תלול המסלול אף פעם לא נוטרל בעבר. מאיפה הביטחון שתצליחו הפעם?
"אם אני מגיע עד למקום שהוא יורה ומזהה אותו שם, והיום אני יודע להגיע לשם, אז אני גם יודע להשמיד לו את היכולת. על זה אני והלוחמים שלי מתאמנים. בעבר לא תמיד הלכנו לשם, כי לא הוגדרה משימה של הכרעה. אני מחזיק היום תוכנית אופרטיבית לכל זירה במדינת ישראל, ועזה היא בהחלט אחת הזירות המרכזיות. גם לבנון, שם הסיפור אחר לגמרי והגיאוגרפיה שונה. אחת הדילמות שלנו היא לְמה להתכונן ומתי. מתי מתכוננים למלחמה בעזה ומתי מתכוננים למלחמה בלבנון. אבל בשבילי כמפקד, מבחינת האתגר זה אותו הדבר. לזה יש יותר מנהרות, לאחר יש פחות, אבל בסוף התרחיש דומה: בצד השני יש ארגון עם יכולות שאני צריך לדעת להתמודד איתן.
בשיחה הראשונה עם המ"פ שלי ביקשתי ממנו דגשים מה צריך לעשות כדי להיות מ"פ, והוא השאיר אותי שבת בגלל החוצפה שלי. עד לתפקיד המ"פ הייתי ברצועת הביטחון בלבנון, וזה מה שעיצב אותי כמפקד"
"אין ספק שלחיזבאללה יש יכולות טובות יותר – אמל"ח, צבא מאומן, ידע שהוא רכש, אבל אני לא חושב שלא בעזה ולא בלבנון, אם ייתנו לנו לעשות את מה שנערכנו אליו, יש לנו אתגר שמעמיד את ביצוע המשימה בספק. אני באמת מאמין שיש לנו היכולת. אנחנו צריכים להגיד מה המטרות שלנו, ולהבין שבסיום המלחמה הבאה לא יהיו צעדות ניצחון אצלנו. אין יותר דבר כזה, לא פה ולא בשום מקום בעולם. המטרה שלנו היא להשיג בצד השני חוסר אונים וחוסר יכולת לבצע ירי תלול מסלול לישראל.
"מטרה שנייה היא להחזיר את ארגוני הטרור, חמאס וחיזבאללה, עשרים שנה אחורה. זה הישג משמעותי, ואני חושב ששווה לשלם את המחיר שיידרש כדי לקבל עשרים שנה של ביטחון. מול חמאס וחיזבאללה לא נצא למלחמות שנגיע מהן להסכמי שלום, כמו שקרה עם מצרים וירדן, אבל הכרעה פירושה הבאה למצב שייתן לנו תקופה ארוכה מאוד של שקט".
מבחינה ציבורית ותודעתית, גם מלחמת לבנון השנייה וגם צוק איתן הסתיימו בתחושת חמיצות.
"אני חושב שלתקשורת יש חלק בדבר הזה. היום להיות עיתונאי זו אחריות בדיוק כמו שיש למפקד. בעידן הנוכחי, לתקשורת יש חלק מכריע בתחושת הביטחון הלאומי, וכמו שלי יש קוד של ערכים ונורמות ואחריות של מפקד, גם לעיתונאי ולכלי התקשורת יש האחריות שלהם. לבתיה מבת־ים אין שום יכולת להבין את המלחמה אם היא מסופרת לא נכון. הלוואי שהייתי יכול להגיע אליה ישירות, להשמיע לה את קולות הקרב ולהסביר לה מה קורה".
כור היתוך
חטיבה 188 היא אחת משבע חטיבות החוד של צה"ל. היא מכוונת לא רק לזירת עזה, אלא יודעת להתמודד היטב עם גזרת לבנון, ובעבר נלחמה גם מול סוריה וירדן. לחטיבה, שבקרוב תציין חמישים שנה להקמתה המחודשת כחטיבת שריון, עבר מפואר. היא הוקמה עוד לפני קום המדינה כחטיבת חיל רגלים באזור חיפה וכונתה אז 'חטיבת כרמלי'. לאחר מלחמת ששת הימים היא הוסבה לחטיבת טנקים משוריינת. החטיבה הובילה את הפשיטות לתוך סוריה במלחמות ובמבצעי העבר. ביצועיה באותם ימים נלמדים כיום שוב, כדי להתכונן לתרחיש דומה בעזה.
במלחמת יום הכיפורים ספגה החטיבה מהלומה קשה, כאשר מפקדה, סגנו ורבים מלוחמיה נהרגו בקרב הבלימה מול הסורים ברמת הגולן. החטיבה יצאה מהמלחמה כשהיא בקושי עומדת על רגליה. היא כמעט נסגרה, אבל אז יצאה לקרב חדש על קיומה. טראומת יום הכיפורים מלווה את החטיבה במשך השנים, ומפקדיה אינם שוכחים את מורשתה ולקחיה. לאורך השנים היא שוקמה ויצרה די־אן־איי חדש. חטיבה 188 של ימינו היא חטיבה משימתית מאוד, שהוציאה מקרבה במשך השנים לכל חלקי צה"ל מספר גדול של קצינים בכירים.
שוחמי, בן 44, מתגורר באזור המרכז והוא אב לשתי בנות, גפן ותמר. הוא התגייס לצה"ל ולחטיבה 188 בשנת 1993, ובמהלך השנים ביצע בחטיבה את כל תפקידי הפיקוד. "הגעתי לחטיבה בגלל דוד שלי ששירת בה", הוא מספר על ימיו הראשונים בצה"ל. "אני מילדי חורף 73'. כבר כשהתגייסתי רציתי להיות מפקד פלוגה. בשיחה הראשונה עם המ"פ שלי ביקשתי ממנו דגשים מה צריך לעשות כדי להיות מ"פ, והוא השאיר אותי שבת בגלל החוצפה שלי. עד לתפקיד המ"פ הייתי ברצועת הביטחון בלבנון, וזה מה שעיצב אותי כמפקד".
בתקופת האינתיפאדה השנייה היה שוחמי סמג"ד 71, ובמלחמת לבנון השנייה היה קצין אג"ם של החטיבה. ב־2008 מונה למג"ד 53 ופיקד עליו במבצע עופרת יצוקה. בהמשך מילא תפקידים גם מחוץ לחטיבה 188 ופיקד על גדוד 196 (קורס קצינים ומפקדים), בין היתר במבצע עמוד ענן, על חטיבה 4 ועל המרכז לאימונים טקטיים בצאלים. לאחר שנת לימודי אסטרטגיה בלונדון, חזר לתפקיד מפקד חטיבה 188. שני אחיו הצעירים התגייסו לשריון בעקבותיו ושירתו בתפקידים משמעותיים.
סוגיית הגיוס לחיל השריון הפכה בעשורים האחרונים לבעיה של ממש. "מרד המתגייסים" בסוף 2016, כאשר עשרות מתגייסים צעירים שהופנו לשריון סירבו להתפנות מהבקו"ם ויצרו הד תקשורתי רב, גרם לחיל נזק עצום. לא מעט משאבים וזמן פיקודי הושקעו כדי לטפל בבעיה שגרמה לצעירים לברוח מהשריון. גם היום קשה להביא צעירים לשריון, ורבים מהמגיעים לחיל לא בחרו בכך מלכתחילה, אבל לדברי אל"מ שוחמי, משהו בכל זאת קורה להם בדרך, במהלך הטירונות. החיבור אל מכונת הברזל העצומה הזו ששמה טנק, והווי הצוות והחטיבות, יוצרים אצלם שינוי.
"לפני 25 שנה לא שאלו אותנו בבקו"ם לאן אנחנו רוצים להתגייס", אומר אל"מ שוחמי. "היום אנחנו משקיעים המון ברוח החטיבה, באחוות הלוחמים, בניסיון לגרום לאנשים לרצות להשתייך. אני משקיע בזה את המפקדים הכי טובים שלי, בוחר אותם אחד אחד, ויש לנו הישגים לא רעים בכלל. אכן, לפני כמה שנים היה משבר בכוח האדם בחיל השריון, אבל זה לא שונה מהימים שבהם אני התגייסתי. גם אז לא כל מי שהתגייס רצה לשרת בשריון. במחזור הגיוס שלי, אולי 30 אחוז מאלו שהתגייסו לא רצו בכלל להיות קרביים. אלה אותם נתונים של המחזור שהתפוצץ בבקו"ם".
שאלת המוטיבציה, אומר אל"מ שוחמי, קשורה גם לטיב הטנקים והציוד שעומד לרשות החיילים, אבל לא רק אליה. "אני נמצא היום בתחרות מול שתי חטיבות סדירות. להם יש טנק מרכבה סימן 4 עם מערכת 'מעיל רוח' וכל מה שצריך – הטכנולוגיות, המיגון וכו', ואני עם מרכבה סימן 3. אני בתחרות על אנשים. הרבה מתגייסים הולכים אליהם בגלל הטכנולוגיה וסוג הטנק, ואז אתה רואה אצלם מוטיבציה גבוהה יותר. אבל משהו קורה בסוף הטירונות, הנתונים מתהפכים. מי שעובר את הטירונות אצלנו פתאום רואה תמונה שונה, ואני מוצא עצמי עם עודף מוטיבציה. זה הסיפור של מה אתה עושה עם האנשים שלך בדרך. זו הרעות, ולא רק סוג הטנק. עכשיו קח את איכות החטיבה, ותוסיף את מרכבה סימן 4 שבקרוב נעשה הסבה והחטיבה תקבל אותו, ואני מאמין שהמספרים רק ילכו ויעלו ונרקיע שחקים.
"אנחנו צריכים לעשות שני דברים: עבודה עם המפקדים, ולספר את הסיפור שלנו. היום הרוב המוחלט הוא חיילים שרוצים לשרת. יש חרדים, דתיים, בני ישיבות, דרוזים, יוצאי אתיופיה והרבה עירוניים, מדימונה עד רעננה. זה כור היתוך שמפקדים עליו קצינים מעולים. יש לי עתודת מ"פים לחמש שנים קדימה. אני מסיים תפקיד ומסתכל על המספרים, ומבין שיש לי פה אנשים מדהימים".
בצה"ל בונים רבות על הכוח הסדיר, ומעריכים כי במלחמות הבאות לא המילואים יכריעו אלא דור ה־Y. כן, אותם צעירים שחלקם מגיעים לבקו"ם ומסרבים להתפנות. "את רוב הבעיות בגזרת לבנון ובוודאי בעזה אפשר לפתור בכוח סדיר של צה"ל, ולדעתי בזה צריך להשקיע", סבור אל"מ שוחמי. "אם יוצאים למלחמה כוללת שבה מגשימים את כל המשימות שלנו, ברור שצריך את המעטפת של המילואים, אבל לא כל עימות זה 'הכול כלול'".
מה פירוש מלחמת 'הכול כלול'?
"הכול כלול זה להכריע את חיזבאללה לצורך העניין, תמרון מלא לעומק. אם אתה מכניס את הסדיר לעומק שטח האויב, אתה מן הסתם צריך מישהו שיישאר לשמור על הגבול, ובשביל זה יש היום כוחות מילואים. אבל אם הולכים על מבצעים נקודתיים כדי לנטרל יכולת כזו או אחרת, סדיר יכול בהחלט לעשות את העבודה ויש לנו יכולות לא רעות בכלל. בעזה למשל העסק נבנה כך שסדר־כוחות של סדיר עושה את העבודה. שמירת המילואים, או מה שקרוי בשפה הצבאית 'נשק יום הדין', זה כבר סיפור אחר, וגם שם צריך להשקיע באימונים".
ומה עם פסגת האוורסט? אל"מ שוחמי לא זנח את החלום הזה, והוא עדיין שואף לחזור לשם בעתיד הלא רחוק. עד אז הוא ינסה לסמן וי על אתגרים נוספים ולמלא עוד משימות, כאלה שהן לא רק אישיות אלא גם לאומיות. 
