חדר המיון באיכילוב, תל-אביב, יום רביעי, 18:35
מילת פתיחה: "הייתי שמחה לדבר, אבל יש לי כאן ילד שבלע כדורים אז תסלח לי", אומרת לנו האחות הראשונה שנתקלנו בה בכניסה לחדר המיון. כבר שם, דוגמה אחת מאינספור שממחישות את עומס העבודה של הצוות, ובראשם האחים והאחיות שנמצאים בחזית מול המטופלים. כתוצאה מהתחממות בחזית הזאת, עד כדי אלימות, דאג בית החולים לאבטח את הכניסה בשומרים מהזן שרואים במועדוני הלילה. ישיבה על כיסא היא פריווילגיה לאנשי הצוות הרפואי, והיה קשה לחלץ מהם כמה דקות פנויות. דווקא בני המגזר הערבי בצוות הרגישו חופשיים יותר לדבר אל המצלמה, אך קיימת תמימות דעים שכוח האדם החסר הוא סוגיה שמדינת ישראל חייבת לטפל בה.
ורדה בר, 55, בני־ברק, שמעון בר, 60, בני־ברק
קלפי: שמעון: אני פחות מתעניין בפוליטיקה, ובכל מקרה – אני תושב ולא אזרח, אז אני לא יכול להצביע.
ורדה: גם אני לא חיה פוליטית. הצבעתי לאגודה, ואמשיך להצביע אגודה גם הלאה.
לאן הולכים: ורדה: אני לא מבינה איך הגענו שוב לבחירות. זה מאוד מלוכלך. חבל שאנשים לא מסוגלים להתגבר על ענייני אגו ולסגור דברים. יש הרבה דברים טובים שאפשר לעשות עם הכסף. אני מקווה מאוד שאגודה תלך לקואליציה ימנית.
שמעון: אפשר לסגור הכול בחמש דקות. לא כולם אומרים לך שליברמן אשם? נראה לי שבכל מקרה הכול יהיה אותו הדבר, ושום דבר לא ישתנה.
שביתת האחיות: שמעון: אנחנו באים לפה לחלק שתייה חמה ועוגות ולהגיד מילה טובה. הקהל מאוד שמח, ואנחנו משרתים את כולם – חולים או צוות או מלווים. אנחנו פה רק יום אחד בשבוע, אבל אפשר לראות איך כולם פה עובדים קשה. צריכים לספק רצונות של שני צדדים, גם של החולים וגם של הצוות, וקשה להגיע לאיזון הזה כשיש חוסר.
ורדה: מיון הוא המקום שהכי פחות מרגישים בו את השביתות, כי מקבלים פה כל אחד. זה מסמל את הרוח של המקום הזה, שמאחד את כל עם ישראל. לא מעניין אף אחד מי הוא ומאיפה הוא מגיע ומה הרקע שלו, העיקר לעשות טוב לאנשים ולטפל בהם.
מחמיד עלי, 27, תל־אביב
קלפי: האמת שאני אוהב פוליטיקה מאוד. הצבעתי בבחירות האחרונות לחד"ש כי לא הייתה רשימה משותפת. אבל בבחירות הקרובות אני לא אלך להצביע, כי אני מרגיש שאין באמת בשביל מה. זה משרת רק את האינטרסים של חברי המפלגות ולא יותר מזה. תראה את הסיפור סביב האיחוד שכולם במגזר רוצים, אבל בגלל אגו לא מצליחים לעשות. בטח תרצה לדעת למה לא הצבעתי למרצ או לעבודה: אני במקור מאום אל־פחם, ואני מרגיש שהם מגיעים אלינו רק לפני בחירות. אין תחושה שהם כאן בשבילנו וכדי לשרת אותנו. תתפלא, אבל דווקא אהוד ברק מגיע אלינו לכפר כמעט בכל רמדאן, ואנשים לא שכחו את האירועים שהיו איתו אבל הם מבינים שהוא יכול אולי להביא שינוי, כי הוא כריש פוליטי לא פחות מביבי.
לאן הולכים: מה שאני רוצה או מה שאני חושב שיהיה? נראה לי שגם הפעם ביבי לוקח את הבחירות. הייתי שמח אם היה איזה שינוי בדרך, גם אם זה יהיה כחול לבן, אם כי אני לא רואה שהם נותנים אידאולוגיה שאפשר לסמוך עליה. אי אפשר להבין מה הם מתכננים לעשות. אבל צריך פה שינוי, גם באווירה בין יהודים לערבים. אנחנו מרגישים את זה פה במיון. בצוות אין שום בעיה כמובן, וזה כמו משפחה וכמו בית. להגיד לך שלא נתקלתי במקרה גזעני? לא יכול להגיד. קורה לא מעט פעמים שאני מגיע למטופל והוא אומר שהוא לא רוצה שערבי יטפל בו. אנחנו לא רבים איתם, אני הולך הצידה, מישהו אחר מטפל, ואנחנו מדווחים על המקרה. זה מתסכל מאוד. אבל אני אופטימי ומאמין בניסים. באמצע שנות השבעים אף אחד לא האמין שהאויב הגדול סאדאת יעשה איתנו שלום. אני מאמין שזה יקרה אם נדלג על האינטרסים של הפוליטיקאים משני הצדדים, שצריכים את הסכסוך בשביל זכות הקיום שלהם.
שביתה: אני פה כבר שנתיים וחצי, למדתי באוניברסיטת תל־אביב. אנחנו כמובן לא שובתים במיון ובטיפול נמרץ, כי אי אפשר לעצור את העבודה כאן, אבל העומס האדיר כאן צריך להיות בלתי נסבל למקבלי ההחלטות. אנחנו הרבה פחות מהתקן המזערי שקבע ה־OECD. אין ספק שזה פוגע בשירות שאנחנו נותנים למטופלים. אנחנו עושים הכול ונותנים הכול ומצילים חיים, אבל מי שבסוף נפגע מזה הוא האדם בקצה, שמוגדר פחות דחוף. מישהו שבא למשמרת של 12 שעות, שבכל המשמרת הוא מספיק אולי לצאת לחמש דקות הפסקה כדי לאכול משהו, לא יכול להיות סופרמן. הבקשות והציפיות המקצועיות מאיתנו לגמרי מובנות, וטוב שיש אותן, אבל בסוף הכול מתחיל ונגמר בכוח אדם, ולא רק בזמן ביקורות כדי שנקבל את התקן האמריקני. אי אפשר לעשות את זה בלי כוח אדם ועל זה אנחנו שובתים, לא על כסף ולא על תנאים.
ורה דיב, 28, רמת־גן
קלפי: לא הצבעתי כי לא הרגשתי שיש מפלגה שעונה על מה שאני רוצה לבטא. פעם יצא לי להצביע לרשימה המשותפת, אבל הם אכזבו אותי. אתה רואה שהשתנה משהו? לא? אז מבחינתי אין מענה ואין טעם שאצביע. אני כן מקווה שביבי לא ינצח שוב.
לאן הולכים: האמת שאני מרגישה שאנחנו במצב לא טוב במדינה, שהכול פה בלגן. האזרחים לא מקבלים את מה שמגיע להם. נפתח את זה? זה גדול. אני למשל לא מרגישה אזרחית שווה פה, זאת מדינת כל יהודיה ולא כל העם. אני רואה את זה ביומיום. ההורים שלי גרים בנצרת, ואני רואה מה הולך שם. זה מייאש. אתן לך דוגמה: שרפו לנו את הרכבים יום אחד, ואין לנו שום קשר לפשע או לסמים או לאלימות. אתה מתקשר למשטרה, והיא אומרת שהיא לא תצליח לתפוס אף אחד, אז פשוט לא מתערבים ואין עם מי לדבר. למה? אני עובדת, משלמת מיסים, למה אני לא צריכה לקבל הגנה כאזרחית? דווקא נחמד ששינו את השם בנצרת־עילית, אני מבינה את זה, אולי זה יכול לעבוד.
שביתה: אני יחסית חדשה במקצוע, אבל ממה שראיתי עד היום אין לנו ברירה אחרת אלא לשבות. אף אחד לא מקשיב לנו, ואנחנו עובדים במערכת קשה. אנחנו במצב של אי ספיקה כל הזמן, אין תקנים, אין כסף ואין מענה. במספר המטופלים שיש היום, הצוות שעובד לא מספיק לכסות את הכול. יש היום שתי אחיות שעובדות על ארבעים מטופלים, זה לא הגיוני. כדי לקחת הפסקה אני מרגישה שאני צריכה לקחת זמן על חשבון הצוות, כי כל הזמן יש מטופל שמבקש משהו. יש אחיות שעזבו את המקצוע כי הוא לא מתגמל, יש כאלו שלא מוצאות תקנים. היום אני פה מ־11 בבוקר עד 11 בלילה, מחר אני פה כבר בשבע בבוקר, ויום אחרי זה יש לי משמרת ערב, 12 שעות.
טליה לוין, 27, ראשון־לציון
קלפי: לא הצבעתי ולא אצביע, זה לא מעניין אותי בכלל ולא אלך להצביע אף פעם. תאמין לי שאני אפילו לא יודעת מי מתמודד איפה. אני לא מכירה אותם בכלל. לא משנה לי מי יהיה פה ומי ייבחר.
לאן הולכים: אין לי מושג אפילו קטן מה יהיה ומי ינצח. שוב אני אומרת לך, זה לא מעניין אותי. אני אוהבת סדרות וטלוויזיה ולא שום דבר שקשור בפוליטיקה. אני אוהבת לשבת בראשון עם חברים שלי במקום קבוע, ובכיף. ככה מבחינתי להמשיך כל הזמן.
שביתה: אני פלבוטומיסטית, וזאת עבודה נחמדה ואפילו כיפית. אני עושה בדיקות דם לכל מי שמגיע לפה. התנדבתי במד"א ואז עבדתי שמונה שנים בקופת חולים, וככה הגעתי לזה. יש פה תנאים לא קלים אבל אני בעמדה שלי, לא זזה ממנה. אני לא קשורה לאף מקום, ונוח לי ככה.
