כמעט חצי שנה נותר בניין השגרירות שלנו ברבת-עמון מיותם. מאז חודש יולי, לאחר תקרית הירי של מאבטח מהשגרירות בשני ירדנים, ופינויים של הדיפלומטים הישראלים ובראשם השגרירה ענת שלאין, לא הייתה נציגות ישראלית בממלכה.
הבוקר פורסם בכאן רשת ב', שההסכם בין ישראל לירדן החל לרדת כבר לרמת השטח: דובר משרד החוץ אישר שהשגרירות נפתחת בהדרגה, צוות ישראלי כבר שב לשם, עובדים החלו במשימות תחזוקה וניקיון בבניין שעמד עזוב בחודשים האחרונים, ובירושלים החלו לחפש מועמד למשרת השגריר. "לאיוש מיידי", נכתב במכרז הפנימי שפרסם משרד החוץ לעובדיו.
ולמרות זאת, מי שסבור שדרג יחסי המדינות הולך להתחמם מאוד בקרוב כנראה צפוי להתבדות. עוד בשבת שעברה, כשהחלו לטפטף הפרטים הראשונים על ההסכם המסיים את המשבר בן שבעת החודשים עם ירדן, החלו לטפטף שמועות ראשוניות על פגישה בין המלך עבדאללה לנתניהו. דיברו על שיחת טלפון מקדימה, ובעקבותיה פגישה מתוקשרת בדאבוס.
גם הנתונים בשטח היו מבטיחים. יום הולדתו של המלך חל בדיוק בעת ביקורו של סגן נשיא ארה"ב מייק פנס בירדן. אילו זה היה תלוי בישראלים, הם כבר היו מארגנים עוגה. אבל זה לא הסגנון האמריקני. אבל כאשר נחשפו הבדלי הגרסאות בין ישראל לירדן, החלה להתגבש ההבנה שההסכם לסיום המשבר רגיש עד שברירי. בעוד הירדנים טענו שישראל התנצלה על התקרית בשגרירות ביולי האחרון, שבה נהרגו שני ירדנים כתוצאה מהירי של המאבטח הישראלי, בירושלים התעקשו כי מדובר ב"הבעת צער" בלבד. ובזמן שבירדן דיברו על כך שהמאבטח יועמד לדין, ההודעה הרשמית שיצאה מכאן מסרה כי "הרשויות בישראל צפויות להגיע להחלטה בחודשים הקרובים".
הסעיף המאוד בעייתי הזה ימשיך להתנופף כחרב מתהפכת מעל ראשה של ישראל ומעל ראשו של המאבטח. אם בסופו של דבר יוחלט להעמיד אותו לדין, זה יתקבל רע מאוד בציבור הישראלי. נתניהו, שרק לפני שבעה חודשים קיבל את המאבטח בחיבוק מתוקשר, ייראה גם הוא רע מאוד. משהו בסיסי ייפרם באמון שבין המדינה ובין המאבטחים המופקדים על שלומן של שגרירויות ישראל בחו"ל, ולא רק בהן. התקווה היחידה היא כי ההבטחה הזו תתמוסס איכשהו עם הזמן: ישראל לא תעמיד לדין את המאבטח, והירדנים, שיש להם אינטרסים דוחקים הרבה יותר מול ישראל, לא ימהרו להזכיר לה.
בפועל, התחום היחידי שבו שררה התאמה בין הגרסה הישראלית לירדנית היה גובה הפיצויים שישראל העבירה לרבת־עמון: 5 מיליון דולר. וגם על זה הייתה לא מעט ביקורת. המוני המגיבים ברשת העברית תופסים את ישראל כמתנצלת סדרתית חסרת כבוד עצמי, מה'מרמרה' ועד רבת־עמון. אך בשורה התחתונה נראה היה שהשכל הישר של עם ישראל גובר, ו־5 מיליון דולר אינם נראים כסכום מופרז כדי לסיים את הסאגה ולחזור לפעילות שוטפת מול ירדן, זריז ככל האפשר.
ואכן, הרושם הוא שהדיונים הוחשו, ונעשה מאמץ מיוחד לסיים את המשבר לקראת ביקורו של סגן נשיא ארה"ב. ראש הממשלה לא חסך מילים כדי להודות בפומבי לג'ארד קושנר, חתנו של הנשיא טראמפ, ולשליח המיוחד ג'ייסון גרינבלט על מעורבותם במגעים לפתרון המשבר.
אבל בצד הירדני האווירה הייתה ונותרה קרירה. בפגישה עם פנס שב המלך והביע את דאגתו מן ההחלטה האמריקנית להכיר בירושלים כבירת ישראל, וחזר על המנטרה שלפיה מזרח ירושלים היא בירת פלסטין. פנס מצדו אמר שהייתה "שיחה כנה", וכי הוא והמלך "הסכימו לא להסכים" בעניין ההכרה בירושלים כבירת ישראל.
לרגע הייתה תחושה שהחמוצים נדדו מזרחה. "מה פתאום חמוצים?", אמר משקיף ישראלי, המכיר היטב את הדינמיקה המלכותית. "זה היה כמעט ריב". כי מעבר להכרה בירושלים כבירת ישראל, המלך היה מודאג גם מהחלטתו של הנשיא טראמפ לחתוך את תקציב אונר"א, החלטה שיש לה השפעה מיידית על האוכלוסייה הפלסטינית בת שני מיליון הפליטים בירדן.
אבל המלך עבדאללה לא יכול להרשות לעצמו לריב. ודאי לא עם אמריקה, שבשנתיים האחרונות העבירה לארצו סיוע בסך 3.1 מיליארד דולר. ובעצם עם אף אחד. מצבה של הממלכה קשה מאוד. היא מוקפת סכסוכים חיים בעלי פוטנציאל התלקחות תמידי. נכון להיום, אין לממלכה אף גבול בטוח. מצפון נושף אסד בעורפה, הגבול עם עיראק הוא מקור לדאגה מתמדת מחשש לזליגת טרור, וגם על הגבול עם סעודיה מתצפת המודיעין הירדני מחשש להשפעה סלפית. לדברי המשקיף הישראלי, בכיר ירדני ששוחח עמו לאחרונה התבטא כי "ישראל היא בעצם הגבול היחידי שאנו סומכים עליו".
"לירדן יש שיתופי פעולה קריטיים עם ישראל: מפעל המים, מפעל ההתפלה המשותף, צינור הגז", ממשיך המשקיף הישראלי. "בלי ישראל צפויה לירדן בעיית מים, וגם אספקת החשמל בסכנה. מאז פרוץ המלחמה בסוריה, נמל חיפה הוא בעצם הנמל של ירדן. אבל אבו־מאזן לחץ עליו מאוד. המלך חושש לא רק מזעמה של האוכלוסייה הפלסטינית בירדן, אלא גם למעמדם של בית המלוכה ההאשמי ושל ירדן כמופקדים על המקומות הקדושים בירושלים. הוא חש בכרסום המתמשך ובניסיונות של טורקיה, ואפילו סעודיה, לנכס לעצמן מעמד על חשבונו".
וזה רק חלק מן התמונה הכוללת. מסכת האיומים על ירדן נובעת לא רק מבחוץ, אלא בעיקר מבפנים. היציבות הפנימית היא טרף מתמיד למתחים הנובעים מן המצב הכלכלי, מאוכלוסיית הפליטים העצומה בתוך ירדן, ובעיקר מהחלחול המתמשך של דאעש ואל־קאעידה אל תוך הממלכה.
כמו ירדן, גם מבחינת ישראל שבעת החודשים שעברו מאז תקרית הירי הם זמן ארוך מדי, שכן ישראל מייחסת חשיבות אסטרטגית לשימור מערכת היחסים עם ירדן. ואכן השבוע, מיד עם ההכרזה על סיום המשבר הדיפלומטי בין ישראל לירדן, פרסם משרד החוץ מכרז לאיוש מיידי של משרת שגריר ישראל בירדן במקום השגרירה ענת שלאין, שהירדנים הטילו וטו על שובה לעמאן.
ובחזרה לדאבוס. בזמן שראש הממשלה נתניהו עשה השבוע את דרכו לשווייץ המושלגת, המלך עבדאללה כבר היה עמוק בתוך פגישתו עם הקולגה מבלגיה, המלך פיליפ. על פי הדיווח באתרו הרשמי של המלך עבדאללה, הנושא העיקרי על סדר היום היה "ההתפתחויות האחרונות במזרח התיכון ובראשן הנושא הפלסטיני, ירושלים והצורך הדחוף במאמצים בינלאומיים לקידום תהליך השלום בין ישראל לפלסטינים".
הלו"ז הצפוף של מלך ירדן בדאבוס כלל פגישות גם עם מלך ספרד, קנצלרית גרמניה, נשיאי צרפת ופולין וכמה ראשי מדינות מן המזרח התיכון – אך אף מילה על פגישה מתוכננת, גם לא במסדרון, עם ראש הממשלה בנימין נתניהו או עם נשיא ארה"ב דונלד טראמפ. מצד שני, אמר המשקיף הישראלי, בדאבוס היו הרבה ישראלים, הרבה אמריקנים והרבה ירדנים, וכולם דיברו עם כולם. כל הזמן.
