כמעט אין ישראלי שלא חווה טראומה מביקור בחדר מיון באחד מבתי החולים בארץ. לעתים נדמה כי רבים מאיתנו מוכנים לוותר מראש על ההמתנה הארוכה, שמהר מאוד הופכת למורטת עצבים, ולנסות לפתור את הבעיה במקומות אחרים, מהירים יותר, העיקר לא להיתקל במערכת החולה הזאת.
במשרד הבריאות מתגאים במדדים מזהירים, המצביעים על מערכת מתקדמת ואיכותית אפילו בהשוואה למדינות מתקדמות אחרות בעולם. כמו נאומו המפורסם של נתניהו שטען נגד התקשורת, "אתם רואים פקקים – אני רואה מחלפים", כך גם במשרד הבריאות מנסים להגן על המערכת החבוטה. למרות הכול, כשזה מגיע לאדם הפשוט, זה שאין לו "קשרים", זה שלא יודע “לדפוק על השולחן“, הוא יודע שהדרך לשחרור או להפניה למחלקת האשפוז תהיה ארוכה.
“אנחנו מודעים למצב בחדרי המיון במדינה, עוקבים אחרי דו"חות העומס ברמה יומיומית וגם משקפים לציבור את תמונת מצב העומס בחדרי המיון השונים און־ליין“, אומר מנכ“ל משרד הבריאות משה בר סימן־טוב ("ברסי"). הוא לא איש של בשורות מידיות. מדובר באחד המשרדים המורכבים ביותר בממשלה, אך גם תקציבים העומדים על מיליארדי שקלים כנראה לעולם לא ימלאו את כל הצרכים. “יש לנו תוכנית לאומית לשיפור השירות וחוויית השירות באמצעות הוספת תקנים של עוזרי רופא ואחיות, וכל זה במטרה שהטיפול יהיה מהיר יותר“, הוא מבטיח.
לדבריו, אחד מצווארי הבקבוק בחדרי המיון הוא ההמתנה הארוכה לרופאים המקצועיים, כמו רופאים פנימיים, אורתופדים ואחרים מהמחלקות שלהם, ולכן ההבנה כיום גורסת שיש להכשיר את רופאי המיון לדעת לתת מענה מקצועי כוללני יותר: “אנחנו רוצים שלרופא במיון יהיו כמה שיותר יכולות, על מנת לתת את המענה בעצמו ולתת פתרונות במקום“.
האם הוא אופטימיסט? נדמה שלא. תוחלת החיים שמתארכת ושיעורי התמותה ההולכים וקטנים, מטילים על מערכת הבריאות עומס שאין לו תוחלת: “אנחנו מקווים שנצליח להחזיק את המערכת כמות שהיא, ושלא תהיה גרועה יותר. אתה צריך להבין שהאוכלוסייה היום רק מזדקנת יותר והביקוש לחדרי המיון יגבר, לכן אנחנו מנסים להביא להורדת הפניות למיון, כי שם טמון הפתרון כעת. ככל שהשירותים המחליפים שיינתנו בקהילה יהיו טובים יותר, הצורך להגיע למיון יפחת, ומכאן תפחת גם ההמתנה הארוכה בכניסה למחלקות האשפוז. מספר המיטות לאלף נפש במדינה שלנו הוא בין הנמוכים בעולם, וזה לא הולך להשתנות בקרוב“.
מצוקת מיטות האשפוז ועלות ימי האשפוז הגבוהה שמוטלת על קופות החולים בעבור כל חולה מעמידה את הקופות במקום מורכב ובעייתי. בשנים האחרונות העמידו בקופות בקרים מיוחדים הבודקים בכל יום את רשימות המאושפזים ומצבם. תפקיד הבקרים הוא לעשות הכול כדי שהם ישוחררו לבתיהם ובכך לחסוך כסף שהקופה צריכה לשלם לבית החולים בעבור כל יום טיפול. הרעיון נועד בין השאר למנוע מבתי החולים למשוך אשפוזים בניסיון להרוויח עוד אלפי שקלים. בפועל, בבתי החולים דוחים את הטענה בגיחוך, מכיוון שבמקרים רבים על כל מיטת אשפוז יש כמה ממתינים. “אנחנו מודעים לטענות הללו ובודקים את בתי החולים, האם החולים שוחררו מוקדם מדי בגלל הבקרים של קופות החולים", אומר בר סימן־טוב. "40 אחוזים מההוצאה של הקופה הם על בתי החולים, ובקופות מנסים לצמצם כמה שיותר את ימי האשפוז ולמנוע מאנשים מלהגיע. צריך לזכור שגם ללא ההיבט הכלכלי, זה לא בהכרח רע, כי אנחנו מעדיפים שהמטופלים יקבלו את השירות בקהילה ליד בתיהם, ואם יאושפזו – שישוחררו בחזרה למשפחתם כמה שיותר מהר, אבל לא בגלל חסמים ביורוקרטיים. אנחנו הולכים בקרוב לפרסם תקנות שמגדירות את חובות קופת החולים ובית החולים לאחר שחרור המטופלים לקהילה. נוודא שהם ידאגו שיהיה רופא שיקבל אותו במרפאה, שיש למטופל התרופות שהוא זקוק להן בימים הראשונים ושרופא הקהילה יקבל מיד את כל המידע הרפואי הנדרש“.
אתם טוענים כל הזמן שמערכת הבריאות שלנו מהטובות בעולם. איך זה בא לידי ביטוי?
“כשאנחנו אומרים שמערכת הבריאות שלנו טובה, זה לא תיאור סובייקטיבי שלנו. קח לדוגמה את ה־OECD, שכתב את אחד הדו"חות הכי מעמיקים על מערכת הבריאות, וידע לזהות את כל הבעיות והפערים שיש אצלנו. הם דיברו במשך חודשים ארוכים עם אינספור אנשים במערכת ומחוצה לה, והגדירו את מערכת הבריאות הישראלית כמעוררת קנאה. לפי המדדים, ישראל עומדת בעשירייה הראשונה בעולם במערכת הבריאות שלה, כאשר כל המדינות שמעלינו מוציאות הרבה יותר כסף על מערכות הבריאות. מתחתינו תמצא את צרפת, גרמניה, אנגליה ובוודאי שגם את ארה“ב. המשוואה היא שישראל מעניקה מערכת בריאות מהטובות ביותר ומוציאה מעט מאוד על הבריאות ברמה הלאומית.
“היינו בסיור מקצועי בקנדה. אתה יודע שבמחוז אונטריו אנשים נוסעים שעות על גבי שעות כדי לראות אחות? נכון שקנדה היא המדינה הגדולה בעולם וישראל היא מהקטנות בעולם, אבל גם בצרפת ובעוד מדינות מתקדמות לא זוכים למערכת בריאות כמו שלנו. יש אצלנו סל הבריאות המתקדם ביותר בעולם והאתגר לשמור אותו כזה הופך להרבה יותר קשה“.
אז למה עדיין אנחנו מרגישים פער כל כך גדול בין המדדים לשטח?
“כשאנחנו מסתכלים על מדדי שביעות הרצון של האזרחים על בסיס סקרים מקצועיים, רמת שביעות הרצון שלהם מהמערכת גבוהה מאוד. אנחנו רואים זאת בהרבה פרמטרים וגם בתוחלת החיים, בתמותת תינוקות ובתחלואה. אז איפה אנחנו כן רואים את הפערים האלו? בהשוואות בין הפריפריה למרכז. לא אנחנו המצאנו את הבעיות הללו. מערכת הבריאות מצמצמת פערים, ועדיין, יש פערים עצומים שאנחנו צריכים להתמודד איתם. הדברים שהכי משפיעים על הבריאות הם לא בריאות – אלו הם המאפיינים החברתיים שמשפיעים על הבריאות של האוכלוסייה כמו מגורים, רמת העיור, רמת החיים והשכלת אם. אנחנו לא יכולים לשלוט בזה, אלו הם דברים שלא באחריות מערכת הבריאות, אבל אנחנו מבינים שאין לנו ברירה אלא להתייחס אליהם ולנסות לטפל בהם. אם לבן אדם אין 12 שנות לימוד, זה משפיע על המודעות שלו ועל ההיענות שלו לטיפול. לא ראינו בזה בעיה בעבר, וכעת אנחנו מבינים שזה מרכיב משפיע שצריך להסתכל עליו.
“יש לנו בעיה בעיקר מול התחושות של האנשים. המערכת בנויה על כך שאם תפעיל קשרים ואם תהפוך שולחן – תקבל פתרון ועזרה. זו בעיה שאנחנו חייבים לעקר אותה. במדינה ברדקיסטית, שבה אתה צריך להפוך שולחן בקוצר רוח ובעצבים, זה משתקף גם במערכת הבריאות. בעיות של זמינות תורים משותפות לכל המדינות בעולם, למעט אולי שווייץ, שהיא מדינה שלווה ונחמדה עם הרבה מאוד משאבים שיכולה להשקיע המון. קנדה וצרפת ואנגליה ואיטליה וכל מדינה שתעלה על דעתך מתמודדות עם פערי המתנה. זיהיתי שאנחנו לא יודעים אפילו למדוד אצלנו מהם זמני המתנה נכונים ולהשוות בין המדדים ברחבי המדינה. הבעיות שלנו הן אוניברסליות ואנחנו מתמודדים איתן הרבה יותר טוב ממדינות אחרות“.
ובכל אופן, במדינה כל כך קטנה אתה מוצא פערים עצומים בין הצפון והדרום למרכז הארץ בכל מדד כלשהו של בריאות ותחלואה.
“המערכת שלנו מבוססת על קופות חולים, להבדיל ממדינות אחרות מפותחות. זה אומר שאנחנו, כמדינה, שמנו גוף ואמרנו לו מה המשאבים ומה האחריות שלו. הגדרנו בחוק שיש לו גבול של זמן סביר, מרחק סביר ואיכות סבירה, והאתגר שלנו עכשיו הוא להגדיר מה זה סביר“.
מצפון תיפתח
לפני כמה חודשים חשף תחקיר ‘מקור ראשון‘ כיצד בקופות החולים מטרטרים חולים בצפון לבתי חולים מרוחקים, ולו לטיפולים פשוטים, משיקולים כלכליים ותוך הכפלת זמני ההמתנה. משרד הבריאות לא מתערב ולא מקל על סבלם של אלו שגרים באזור חיוג 04. בר סימן־טוב מנסה להסביר את מורכבות הדברים: "התקבלה החלטה על ידי סגן השר ליצמן שיהיה מכון רדיותרפיה לטיפול בחולי סרטן בבית החולים ‘זיו‘ בצפת. זו החלטה אמיצה ונכונה, אבל לקח להגיע אליה כל כך הרבה זמן כי המומחים אמרו שהדבר הכי חשוב בסרטן הוא שהטיפול בו ייעשה במקום עם הרבה ניסיון, כי בסופו של דבר, כשאדם מתמודד עם המחלה הזאת, הוא יסכים לנסוע למקום הטוב ביותר – ויש שיטוסו גם לכל קצוות תבל – בשביל טיפול רפואי. לכן, אנשים ייסעו מקריית שמונה לרמב“ם. אין לנו אינסוף מומחים לכל דבר, והנגשת הטיפול ברחבי הארץ לא תביא לטיפול טוב יותר. מצד אחד, אנחנו רוצים שירות זמין; ומהצד האחר, אנחנו רוצים שירות טוב“.
מצד שני, לא קיבלנו תשובה ברורה מדוע משרד הבריאות מאפשר ללא הפרעה לקופות החולים לטרטר ולהקשות על חייהם של תושבי הצפון, וכתוצאה מכך רבים מהם מוותרים על טיפולים רפואיים בשל הקושי להגיע אליהם.
לכן גם לא אישרתם לבית החולים בנצרת לקנות מכספו מכשיר PET/CT לאבחון סרטן?
“לא אישרנו לבית החולים לפתוח מכון כזה מפני שאין לנו במדינה מספיק אנשי צוות מקצועיים שיעבדו שם סביב המערך הזה. גם ב‘זיו‘ עובדים במכון הסרטן בחסות בית חולים תל השומר. כל המקרים שמגיעים לשם עוברים את הפענוח בתל השומר במחלקה האונקולוגית, ואז אנחנו יוצרים איזון מסוים בין המומחיות במרכז לבין הצורך בהקמת אשנב בצפון. אין לנו ברירה אחרת ואנחנו שואפים לזה שיום אחד המכון ב‘זיו‘ יהיה מספיק מומחה ויוכל לעמוד על הרגליים ויעשה עבודה טובה בזכות עצמו“.
מדוע גם כשאתם פועלים לסגירת פערים בפריפריה, כמו חוסר במחלקות שיקום, אתם דורשים מבית החולים ‘פוריה‘ בטבריה לגייס עשרות מיליונים כתנאי להקמת בית חולים שיקומי? הרי כמעט בלתי אפשרי לגייס פילנתרופים לפריפריה.
“הפילנתרופים גם לא אוהבים לתרום לתחומים כמו פסיכיאטריה ולא אוהבים לתרום לגריאטריה ולהרבה תחומים נוספים, והתפקיד שלנו כמדינה הוא לאזן את הדברים האלה. אני אומר לך שבית החולים השיקומי הזה יקום ואנחנו נעזור להם מול קרנות ותורמים וגם מנתבים להם תורמים שיעזרו להם בגיוס הכספים. אנחנו מבינים את המצוקה שלהם ומשתדלים בעבודה שלנו מול הפילנתרופיה לגייס תרומות, כי אנחנו מבינים שלא סביר בעליל שלא יהיה פתרון שיקום מצפון לקו של חיפה“.
מדינה בסטרס
נושא נוסף שנמצא במוקד תשומת הלב הציבורית הוא היחס של מערכת הבריאות לצמח הקנאביס, הידוע כבעל סגולות בהקלה על כאבים. במשך שנים התלוננו מטופלים על סחבת בירוקרטית עצומה מצד משרד הבריאות, שסירב לאשר את עישון המריחואנה הרפואית, ולכן חולים נאלצו לצרוך אותו כעבריינים. “אני באופן אישי נגד לגליזציה, אבל עמדתי פחות חשובה. עמדתי המקצועית היא שאנחנו צריכים לעשות היום מדיקליזציה של הקנאביס, כלומר להפוך את הקנאביס לצורכי רפואה למוצר רפואי כמה שיותר סטנדרטי, ואנחנו עושים רפורמה בעניין. היום יש קשר בין המגדלים לבין המשתמשים, והם מקבלים מהם את החומר, ואנחנו רוצים שמי שיקבל את החומר יקבל על פי החומרים הפעילים המתאימים לו ובמינון שמתאים לו, כמו תרופה שהוא יקנה בבית מרקחת. זה כבר קורה, ובחודשים הראשונים של 2018 אנחנו נצליח בזה.
“יש כבר חברות תרופות שלוטשות עיניים לעולם הקנאביס ואנחנו רוצים שהשימוש בקנאביס לא יהיה מהמקום של ‘אני חולה ועישנתי קנאביס וכבר אני מרגיש יותר טוב‘, אלא שהמשתמש ידע מה המינון והרכיבים הנדרשים למחלה שלו ושהקנאביס יותאם לו באמצעות מרשם רופא. היחס לקנאביס צריך להיות זהיר מאוד – הוא לא מציל חיים אלא מקל על סימפטומים. ישראל היא המדינה עם מספר האבסולוטי הגבוה ביותר בעולם של משתמשים עם אישורים רפואיים, ואנחנו בגדול מאשרים זאת לכל מי שזקוק. נכשיר עוד 100 רופאים נוספים למתן אישורי קנאביס, ואנחנו מנסים לפתוח את הפקקים כדי שזה יוכל להיעשות דרך רופאים מומחים. תתפלא, אבל רוב הרופאים במדינת ישראל לא רוצים להתעסק בזה. הבעיה היא שבקנאביס יש קרוב למאה חומרים פעילים ואנחנו לא מכירים אותם למעט שניים־שלושה. יש עשרות נוספים שאנחנו לא יודעים מה ההשפעה שלהם. בסופו של דבר, בתרופה יש חומר פעיל אחד או שניים ואנחנו יודעים את המנגנון הקליני בצורה ברורה מאוד, ולכן אנחנו חושבים שבמקרה הזה אנחנו צריכים להיות זהירים.
“ישראל היא המדינה הראשונה שיש לה 'ספר ירוק‘, שבו כתוב לאילו שימושים אנחנו מנחים לתת קנאביס ובאילו מינונים וחומרים פעילים. מכל העולם באים לפה כדי ללמוד מה אנחנו עושים בקנאביס. זה לא מוצר חקלאי כמו עגבניות, פלפלים או בננות. זה צמח עם השפעה חזקה מאוד ואנחנו רואים בני נוער שצורכים אותו וחווים פגיעות קשות מאוד כתוצאה משימוש בו עוד לפני שהמוח מגיע לבשלות. הוא יכול להביא להתקפים פסיכוטיים. זה לא מנטוס ולא אקמול, ואנחנו חייבים לנהל מערכת בריאות, לא מערכת ליצירת פנאי ושמחה למדינה בסטרס“.
