הכיכר הסמוכה לביתו של ויקטור קטן בשכונת גני־אביב בלוד מכונה כיכר כל ישראל חברים. השם הזה לא השפיע כנראה על ויקטור. ביום ראשון השבוע הוא יצא עם אשתו לקניון עזריאלי ברמלה השכנה, כשהוא מצויד באקדחו. הוא נקלע לסכסוך על מקום חניה עם בני משפחת חסדאי, שבשלב מסוים איבד שליטה. ויקטור יצא מהרכב, ירה כדור אחד ברגלו של אופיר חסדאי בן הארבעים, וכדור שני ישר בחזהו. לאופיר לא היה סיכוי, ובתוך דקות ספורות הוא מת.
המקרה הטרגי זעזע מדינה שידעה פיגועי טרור, חיסולים ממוקדים בעולם הפשע ואסונות משפחתיים. נראה שהאירוע הנוכחי נגע ללבם של רבים גם בגלל החרדות העמוקות שעורר, שכן מי מאיתנו לא נקלע פעם לוויכוח על מקום חניה. החשש הטבעי הוא ש"מחר זה עלול לקרות גם לי".
מה מביא אדם, נורמטיבי כהגדרת עורך דינו, לשלוף אקדח ולחסל לאור יום אדם אחר בעקבות סכסוך פעוט וחסר ערך? פרקליטיו של קטן טוענים בשמו כי ראה את אשתו מותקפת, ויצא להגן עליה בכל מחיר. "הוא אדם שקט ורגיל", אומר לנו חיים קרביץ, המתגורר בדירה מעליו. "משהו לא מסתדר לי, קשה לי להאמין שהוא זה שירה. הוא ואשתו מתגוררים כאן שנים רבות ויחד איתם גר גם הבן שלהם. הוא אדם חביב, וסידר לאשתי מעקה מתכת שיהיה לה קל לעלות במדרגות".
ראית אותו מסתובב עם אקדח? שאלתי. "מעולם לא", משיב השכן. "זה נשמע מאוד מוזר. מה הוא מסתובב עם אקדח, במיוחד כשאומרים שהוא בשלבים מוקדמים של דמנציה? לא מדובר פה ברצח מתוכנן בכוונה תחילה. הוא פעל מתוך אימפולס ולא הגיע עם תוכנית להרוג מישהו. טבעי שאדם ירצה להגן על אשתו, אבל למה לירות?"
שכונת גני־אביב בלוד עשויה לשמש מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית. זה לצד זה חיים בה יהודים וערבים, ישראלים ותיקים לצד עולים ממדינות חבר העמים ומארצות ערב. ויקטור עצמו הוא מוותיקי השכונה, ולעדות שכניו מתגורר בה יותר מעשרים שנה.
צלצלנו בדלת ביתה של משפחת קטן, איש לא ענה. נערה צעירה, שלי זיגדון, פתחה את הדלת בדירה ממול. "שמעתי מה קרה והזדעזעתי", היא אומרת לנו. "אני מכירה אותו מגיל שלוש, אחלה אדם שבעולם. אתמול שמעתי על המקרה והייתי בהלם. זו משפחה שקטה שמעולם לא הייתה מעורבת בשום סכסוך. האישה חולה מאוד".
ישראל זיגדון, אביה של שלי, מצטרף לשיחה ומוסיף כי מפעם לפעם אנשים תפסו לוויקטור את החנייה הפרטית שלו, אבל הוא לא אמר דבר. "הוא שתק וחיפש מקום חניה אחר. אנחנו חיים פה יחד עשרים שנה. מתברר שאנשים הם בלתי צפויים לחלוטין. אני בטוח שהוא עצמו לא מאמין שעשה את המעשה. לא בכל יום הורגים אנשים בחניונים סתם כך. הוא ניסה להגן על אשתו. יש כאן משהו הרבה יותר עמוק. אשתו מאוד חולה והוא טיפל בה במסירות רבה. יכול להיות שכשראה שפוגעים בה התקשה להבליג. הרי גם הבחור שנרצח לא היה צדיק גדול, בוא נאמר כך".
ביום שני הובא ויקטור קטן לבית המשפט להארכת מעצרו. צלמי התקשורת, שהמתינו ארבע שעות כדי לשגר למערכותיהם את תמונתו, התאכזבו. השופטת רבקה גלאט סירבה לצאת מהאולם, ולא הרשתה לצלם בעודה בו. ויקטור עצמו, לבוש חולצת טי כחולה, שפוף ראש ועם עיניים נפוחות, ישב במשך כל זמן הדיון כשהוא מליט ראשו בידו ונראה מנותק לחלוטין מהנעשה סביבו.
"זה אירוע מצער וטרגי לשתי המשפחות", אומר לנו עו"ד דניאל כפיר, פרקליטו של קטן. "זה התחיל באירוע תקיפה של המנוח, שסטר לאישה מבוגרת וחולה ואחר כך גם הפיל אותה ארצה. החשוד יצא מהאוטו וחש בסכנת חיים, וביקש לעצור את התוקף. הוא ביקש לעצור אבל המנוח התקדם לעברו, אז הוא ירה לעבר רגלו". מדוע המשיך לירות אחרי שפגע באופיר ברגל? שאלתי. "הוא חש בסכנה, הוא אדם מבוגר וחולה מאוד". אם כן, מדוע בכלל נשא אקדח? "יש לו אקדח ברישיון מאז שעבד כנהג מונית ביו"ש. הוא משתף פעולה עם החוקרים".
לבית המשפט נמסרו מסמכים המעידים על כך שוויקטור ואשתו סובלים ממחלות קשות. "לצערי, מצבו הרפואי לא נבדק על ידי המשטרה", טוען עורך הדין. "הוא עצמו סובל מתחילתה של דמנציה, ואילו האישה חולת סרטן שעברה אירוע לב ואירוע מוחי. רק בשבוע שעבר אושפזה לטיפולי הקרנות". עובדות אלה אמורות לעמוד במרכז קו ההגנה שיינקט במשפט, שלפיו ויקטור חשש לחיי אשתו וביקש להגן עליה ולהצילה.
"110 אחוז אבא"
צהרי יום שלישי בבית משפחת חסדאי ברמלה. המשפחה, המתגוררת בקומה רביעית בבניין נטול מעלית, הקימה אוהל אבלים גדול למאות המבקרים הזורמים אליה. האישה דקלה, שעולמה חרב עליה, מוקפת בבני משפחתה: אימה גולדה, אחיה, הוריו הקשישים של אופיר, אחיו ואחיותיו. דקלה סובלת מניוון שרירים והיא נעה בקושי. כך גם אחת הבנות, ועוד אחת שסובלת משיתוק מוחין ונזקקת לאמצעים מיוחדים. הקטנה, אריאל בת השנה וחצי, ישנה בדירה. המשפחה החליטה להחזיר את רוני ויובל בנות התשע לשגרת החיים במהירות, וכבר למחרת בבוקר הן נשלחו לקייטנה.
אחרי שני לילות ללא שינה דקלה מנסה לאכול את ארוחת הצהריים המוגשת לאבלים, אבל אחרי שתי כפות היא חשה בחילה. געגועיה לאופיר מטריפים אותה. "בעל מדהים, אבא מסור שטיפל בילדים", היא מקוננת. "לא 100 אלא 110 אחוז אבא. כל ערב נהג להכין לי סלט וחביתה. מי יכין לי עכשיו?"
הרגעים הדרמטיים ששינו את חייה אינם מרפים ממנה. "נסענו לקניון לבזבז קצת כסף. בחניה אופיר רק ביקש שיזיזו את המכונית שלהם, כי הם חנו על שתי חניות", משחזרת דקלה בפעם האלף. "האישה יצאה מהאוטו והתחילה לחבוט בו בתיק שלה. הוא ניסה לעצור אותה. כדי להגן על עצמו הדף אותה אחורה, והיא נפלה לרצפה. הוא לא התכוון להפיל אותה. יצאתי מהרכב כדי להפריד, אבל היורה יצא מהאוטו וירה באופיר ברגל ממרחק, בלי להזהיר או לצעוק משהו. אופיר צרח מכאב ושאל אותו 'למה אתה יורה בי?!', ואז הרוצח ירה בו כדור שני בחזה. אשתו התחילה לבכות ושאלה אותו 'למה ירית בו', אבל הוא רק חיבק אותה בנחת, בזמן שאופיר שרוע על הרצפה מתבוסס בדם".
בבית המשפט טענה ההגנה שאופיר תקף את האישה, סטר לה והפיל אותה, ואף התקדם לעבר היורה, שחש מאוים. הטענות הללו רק מגבירות את כאבה של דקלה. "אופיר לא התקדם אליו אפילו צעד אחד, והוא ישר ירה בו", היא מעידה. "אני לא יודעת מה עבר לו בראש. אני מקווה שהוא יסבול כפי שאני סובלת. מקווה שהוא ימות".
דקלה חסדאי: "היורה יצא מהאוטו וירה באופיר ברגל ממרחק, בלי להזהיר או לצעוק משהו. אופיר צרח מכאב ושאל אותו 'למה אתה יורה בי?!'"
אמרו שהוא חולה מאוד ויש לו דמנציה, אמרתי לה. "זו סיבה להרוג בן אדם?", תוהה דקלה. "ירית לו ברגל, תעצור. לא צריך לירות לו בחזה ולהרוג אותו". דקלה מודה שלאופיר היה לעיתים "פתיל קצר", אבל "כמו לכל אדם. לפעמים היה כועס, אבל לא יצא משליטה אף פעם. הוא לא היה אלים".
גולדה ערוסי, אמה של דקלה, מספרת שאופיר היה אהוב על כל הילדים. "לא ראיתי גבר כזה שיורד למטה, משחק עם כל ילדי השכונה, נושא אותם על גבו. ברגע שהיה שומע את צפצוף המכשיר המעיד על קשיי נשימה הוא מיד זינק לטפל בילדה, אפילו כאשר דקלה ישבה כבר לידה".
גם הפוליטיקאים, העמלים בימים אלה לקושש קולות, באו להביע תנחומים וזעזוע. מאז שעות הבוקר הגיעו לשם עמיר פרץ, איציק שמולי וליהיא לפיד. לאוהל נכנס יועץ התקשורת מאיר ליוש. בשעות הבוקר הוא הספיק לשהות עם סגן השר אלי בן־דהן שהוא עובד איתו, ועתה בא לכאן כדי להכין את דקלה לשאלות התקשורת בדבר קו ההגנה של היורה. "יספרו לך שהוא חולה ושהוא ירה מתוך הגנה עצמית. אל תיכנסי לכל הגרסאות האלה", הוא מתדרך אותה. "את צריכה לומר רק דבר אחד, בעלי מת והוא חי. לי כעת אין בעל. המשטרה תברר את מה שצריך לברר, אבל יש כאן מצב בינארי: כאן יש בעל, וכאן אין בעל. זה הכול, פשוט מאוד".
ליוש לא הסתפק בתדרוך תקשורתי. הוא הרים מבצע התרמה באתר מימון ההמונים giveback מקבוצת הדסטארט, ותוך 24 שעות גייס קרוב ל־800 אלף שקל. קמפיין נוסף עלה באתר Jgive, ויחד נתרמו, נכון למועד כתיבת השורות, קרוב לשני מיליון שקל. אולי העובדה שהוא עצמו חולה בסרטן (מסוג ארדהיים־צ'סטר) מניעה אותו להתגייס למען הזולת. "הייתי מתוסכל ואמרתי לעצמי 'איך יכול להיות שמישהו נרצח על מקום חניה?", הוא אומר לנו. "העליתי פוסט בפייסבוק, ומנכ"ל הדסטארט התקשר אליי. 'קראתי. לא תעלה קמפיין?', שאל. תוך עשר דקות היה קמפיין באוויר. ראש הממשלה פרסם את מספר חשבון הבנק, ואין לי מושג כמה נתרם ישירות לחשבון. יש כאן משפחה מבולבלת וחסרת יכולות, ועם ישראל יודע להתגייס ברגעים האלה באופן מעורר השראה".
אתה יכול לשער מה עבר לו בראש כשירה?
"לא ברור לי מה מביא אדם למעשה קיצוני כזה. בעולם המושגים הצבאי אתה קודם כול כורז על הבית, אחר כך זורק אבן, שוב כורז, אחר כך יורה באוויר, אחר כך יורה ליד, על הקירות וכך הלאה, עד שהורסים את הבית על המחבל. גם בחיים אנחנו לא מתפוצצים ישר על מי שיש לנו ויכוח איתו והורגים אותו. מתווכחים, צועקים, דופקים על השולחן".
נגע בלבבות
זרם המבקרים הולך וגובר. לאוהל נכנס זוג. הוא נושא ארגזים עם מצרכי מזון, היא באה עם כלב פרווה ענק, מתנה לילדות. בצד נערמים ארגזים עם משלוחים בלתי פוסקים. היו שתרמו מזגנים ומכשירי חשמל שונים, ויש כאלה שסתם באו, פתחו את הארנק והניחו בידה של דקלה סכומי כסף ניכרים. שמעון וענונו מכפר־יונה הגיע "סתם כי המקרה זעזע אותי". הוא מבקש את מספר חשבון הבנק של המשפחה. זוג מירושלים הציעו את עזרתה של בתם, פסיכולוגית בבית החולים 'שיבא' בתל־השומר. על השולחן מונחת מחברת גדולה, וכל המבקש לתרום מוזמן לרשום בה את שמו כדי שיחזרו אליו. "הגיעה אישה מירושלים שאני בכלל לא מכירה ונתנה לי אלף שקלים במזומן", מספרת דקלה. "היא אמרה 'בעלי רופא שיניים. אם תצטרכי הוא יעשה לך טיפולים בחינם'".
הבת יובל בת התשע מגיעה מהקייטנה. לקחו אותה ל'ימית 2000' כדי להרחיקה מהטרגדיה. "יובלי, בואי תראי מה הביאו לך!" קוראת רינת, אחותו של אופיר. כשהילדה מקבלת לידיה את כלב הפרווה הגדול, היא מחייכת באושר ועיני כולם מלאו דמעות.
שאלתי את גולדה, אמה של דקלה, איך היא מסבירה את ההירתמות האדירה. "שתי ילדות נכות, זה לא מובן מאליו. זה נגע בלבבות. כשאריאל נולדה ניסו לשכנע את דקלה למסור אותה לאימוץ. הרופאים חזרו על הבקשה כשהייתה בת ארבעה חודשים. חששו שלא תוכל לטפל בה. היא סירבה אפילו לשמוע. הם אמרו 'כך הם נולדו. זה מה שאלוהים רוצה. הם יהיו בבית ונטפל בהם, ולא איזה מוסד'".
רינת אינה מסתירה את זעמה. "אני רוצה לשאול את היורה מה עבר לו בראש באותו רגע. אנחנו נתייצב בכל יום למשפט כדי שיראה אותנו. רק שיגיד לי למה. לא מגנים על האישה בירי. אפשר בצעקות, אולי גם בידיים, אבל לא הורגים. הוא לא הרגיש מאוים. לאופיר לא היה סכין או אקדח. אני לא מאמינה לטענת ההגנה העצמית".
"איך נותנים נשק לאדם שחולה בדמנציה?" תוהה ימית, האחות השנייה. "איך בכלל יש רישיון לאדם בן 74 לשאת נשק? אני משוכנעת שהוא התכוון להרוג ולא להגן על עצמו. אם אדם נושא נשק בסופו של דבר הוא ישתמש בו, ולצערי הוא השתמש בו על אחי. הוא הרס לנו את המשפחה".
החשש הגדול של המשפחה הוא שוויקטור ישתחרר לבסוף בטענה של אי־שפיות. "זה לא יקרה, כי יטענו איך יש נשק לאדם בלתי שפוי", משוכנעת רינת. "אם הוא הרביץ לאשתו, צא מהרכב ותרביץ לו חזרה", מתקוממת אור, אחייניתו של אופיר. "אופיר לא עשה כלום, והרוצח פשוט הוציא אותו להורג וביצע וידוא הריגה".
תוקף רישיון הנשק שניתן לוויקטור קטן היה אמור לפוג בעוד חודש. על פי ההנחיות, הוא היה זכאי להארכה מתוקף היותו בעל רישיון ב־25 השנים האחרונות. לאגף רישוי כלי ירייה במשרד לביטחון הפנים לא הגיע כל מידע על שינוי במצב בריאותו, ובמערכת לא נרשמה התראה מצד גורם רפואי כלשהו, שהייתה מביאה לחסימת הרישוי. טענת עו"ד כפיר, שלפיה לקה בדמנציה, לא הייתה ידועה לאף גורם רשמי.
המשטרה נמצאת רק בתחילתה של החקירה, ובין היתר ייבדק אם היו מצלמות שתיעדו את האירוע. ממה שעולה בשלב זה נראה שיהיה קשה לבסס אישום ברצח ולדרוש מאסר עולם, בהתאם לתיקונים שנעשו בחוק במדרג עבירות ההמתה, סביר כי קטן יואשם בהמתה בנסיבות של אחריות מופחתת שדינה עד עשרים שנות מאסר, זאת עקב היותו במצוקה נפשית או שפעל לאחר התגרות.
מי שלא יעמוד לדין, גם לא במקרה הזה, הן הרשויות, שלא יידרשו לענות על שאלות מהותיות: מדוע אדם בן 74 שמתפתחות אצלו תסמונות דמנטיות, המתאפיינות לעיתים גם בהתקפי זעם בלתי נשלטים, ממשיך לקבל רישיון להחזיק בנשק למשך שלוש שנים ארוכות, מבלי ששום גורם יבדוק את מצבו מפעם לפעם, יתריע מבעוד מועד וייטול ממנו את כלי המשחית בטרם יקרה אסון? איך הוא בכלל ממשיך להחזיק ברישיון נהיגה אחרי שהמחלה אובחנה אצלו?
אתם סומכים על בית המשפט שיוציא את הצדק לאור, שאלתי את בני משפחת חסדאי. "בהחלט לא", אומרות לי רינת ואור. "לכן נהיה שם, נילחם ונוודא שזה קורה".
