מרקו פרקוביץ', הידוע בכינויו 'תומפסון', הוא אחד הזמרים הנערצים והאהובים בקרואטיה. בכל שנה הוא נוהג לערוך קונצרט מטאל־רוק חינם, לרגל יום השנה הקרואטי לציון מבצע 'סופה', הנחגג ב־4 באוגוסט. באתוס הקרואטי נחשב המבצע למהלך המכריע שהביא לסיום מלחמות הבלקן ולהקמת קרואטיה העצמאית ב־1995. מאז נחוג יום השנה למבצע כיום העצמאות של קרואטיה. המופע של פרקוביץ' הוא חלק בלתי נפרד מן החגיגות. את הכינוי תומפסון, אגב, הוא קיבל בעקבות מקלע מסוג תומפסון שנהג לשאת עימו לכל מקום בתקופת מלחמות הבלקן בשנות התשעים.
שיריו הפטריוטיים של תומפסון, העוסקים במשפחה, בדת ובמלחמה של שנות התשעים, זוכים להצלחה עצומה בקרואטיה. באירופה הסיפור קצת שונה. בשווייץ ובהולנד, למשל, אסרו השלטונות על מופעים שלו בגלל תכנים שהוגדרו כפשיסטיים ונאו־נאציים. אבל בקרואטיה הוא סוג של גיבור, ועשרות אלפים מגיעים לקונצרטים שלו. והשבוע העיתונות הקרואטית הייתה עסוקה בשאלה האם הנשיאה קולינדה גרבר־קיטרוביץ', שהגיע לביקור ממלכתי בישראל, תגיע גם למופע העצמאות של פרקוביץ' כדי לפתוח את מסע הבחירות הבא שלה לנשיאות.
לכאורה, מה רע בקונצרט יום עצמאות קיצי על גדת הנהר, שנשיאה פופולרית מכבדת אותו בהופעתה? אבל יש בעיה. הקהילה הבינלאומית, וישראל בתוכה, איננה שותפה לבחירה הקרואטית לציין את מבצע סופה כיום העצמאות של המדינה הצעירה. למבצע היו מאפיינים ברורים של טיהור אתני. העובדות מדברות בעד עצמן: במהלכו גורשו רבע מיליון מבני המיעוט הסרבי בקרואטיה. שיירות הפליטים היו גדולות וארוכות כל כך, שאפשר היה לראותן גם בצילומים מהחלל. בתוכן היו גם יהודים סרבים ששרדו את מלחמת העולם השנייה ואת מחנה ההשמדה הקרואטי יאסנובאץ, המכונה "אושוויץ של הבלקן". חמישים שנה אחרי, הם מצאו את עצמם מגורשים שוב.
אבל מה שקובע הוא הריאל פוליטיק, ובדינמיקה שנוצרה עם סיום המלחמה הפגינו הקרואטים גישה מעשית מאוד. הם הבינו שכדי לשוב בזריזות לחיקה של הקהילה הבינלאומית, עליהם להתיישר עם דרישות המערב. אחד מתנאי הכניסה הבסיסיים לאיחוד האירופי ולנאט"ו היה העמדתם לדין של פושעי מלחמה, שחלקם נחשבים בקרואטיה לגיבורים. התרגיל החינוכי לא שינה באופן מהותי את החשיבה הלאומנית בקרואטיה. במשפטים שנערכו נמצאו אמנם 2,380 איש אשמים ברצח, ביזה ופשעי מלחמה במהלך מבצע סופה, אבל זה לא הפריע לקרואטים להפוך את יום השנה של המבצע ליום חגיגות העצמאות הקרואטית. התוצאה היא שהקהילה הבינלאומית ברובה מדירה את רגליה מהטקסים, וכך נוהגת גם מדינת ישראל. אך הקרואטים, בעיקשות בלתי מתפשרת, מזמינים שנה אחר שנה את הסגל הדיפלומטי להשתתף באירועי יום העצמאות של קרואטיה, ככל הנראה בהנחה שיום אחד החרם הזה יתמסמס.
וזה אכן קרה, מהר מדי ובאופן אירוני במיוחד. כתבנו על כך כאן בשעת מעשה. בקיץ 2018 נקלעה מדינת ישראל למבוכה קשה, לאחר שטייסי חיל האוויר הישראלי השתתפו במטס הצדעה לקרואטיה לציון יום השנה למבצע סופה. כן, אותו טקס שהעולם מחרים. איך זה קרה? לא ברור. איש לא קיבל אחריות לתקלה. לא חיל האוויר, לא צה"ל, לא הרמטכ"ל וגם לא משרד הביטחון והעומד בראשו. מה שכן ברור הוא שעל סדר היום עמדה אז עסקת השבחה בישראל של מטוסי F16 קרואטיים בשווי חצי מיליארד דולר.
ברמה העקרונית לא הייתה מניעה לביצוע העסקה. בין שתי המדינות יש קשרי ידידות ויחסים דיפלומטיים מלאים. הבעיה נוצרה לאחר שהקרואטים, בסוג של ערמומיות טקטית, הזמינו את אנשי חיל האוויר להשתתף בטקס העצמאות. אם מישהו בחיל האוויר או במשרד הביטחון היה פותח גוגל, המבוכה הייתה נמנעת. אבל זה לא קרה. האם הייתה זו בורות, או אולי חשש מביטול העסקה? לא ברור. בכל אופן, התדהמה הייתה גדולה לאחר שהתברר שטייסים ישראלים ישבו מאחורי מוט ההיגוי במטס הכבוד. בטקס עצמו אמר ראש האגף לייצוא ביטחוני (סיב"ט) את המשפט הנוראי "לכבוד הוא לנו להשתתף בציון 23 שנים למבצע סופה".
מה שכאב במיוחד לאנשי קהילות הבלקן ששרדו את השואה היה העובדה שבין הדגלים שהטייסים הישראלים הצדיעו להם היה גם הדגל השחור של תנועת ה'אוסטאשה'. אותו דגל שעליו רקומה הסיסמה Za dom spremmi – "נכונים למולדת" – קריאת ההצדעה שהייתה נהוגה במדינה הקרואטית הפשיסטית כמקבילה ל'זיג הייל' הגרמני, וכמוה לוותה במועל יד.
כן, ההיסטוריה מורכבת והיא לא הולכת לשום מקום. במלחמת העולם השנייה הייתה קרואטיה מדינת חסות של המשטר הנאצי. בראשה עמדה ממשלת בובות פשיסטית בהנהגתו של אנטה פאבליץ', מנהיג תנועת האוסטאשה הקרואטית הלאומנית, המכונה "הקצב מהבלקן". בהנחיית הגרמנים הקימה הממשלה הקרואטית קומפלקס ענק של מחנות ריכוז ביאסנובאץ, מרחק מאה קילומטרים מהבירה זאגרב, שתפקד כאמור כ"אושוויץ של הבלקן". יותר מחצי מיליון סרבים, יהודים וצוענים מתו בו בדרכים אכזריות במיוחד, בהם קרוב ל־40 אלף מיהודי קרואטיה. אבל בניגוד לאושוויץ, ההיסטוריה של יאסנובאץ לא ממש חדרה לתודעה הבינלאומית, בין השאר משום שהמשטר הקומוניסטי שקם ביוגוסלביה לאחר מלחמת העולם השנייה חרש את יאסנובאץ עד היסוד.
לפני שבע שנים הגיע לישראל נשיא קרואטיה איוו יוסיפוביץ', והתנצל רשמית מעל במת הכנסת על פשעי העם הקרואטי נגד היהודים במלחמת העולם. אבל קשה לומר שלהתנצלות הזו היה אימפקט מוסרי אמיתי. בשנים האחרונות אפשר לזהות בקרואטיה מגמות ברורות של נוסטלגיה לתנועת האוסטאשה וגיבוריה, כולל שימוש בסמלי התנועה הפשיסטית – ולא רק ברמה העממית אלא גם בטקסים ממשלתיים רשמיים. לא זו בלבד שהתופעות הללו אינן זוכות לטיפול נאות על ידי הממשלה, אלא שיש חלקים בתוכה המזדהים עמוקות עם המגמה. זה הגיע לכך שבשנים האחרונות נאלצו יהודי קרואטיה להחרים את טקס הזיכרון הממשלתי במחנה יאסנובאץ. הכעס גדול, בין השאר בגלל השימוש בסמלי אוסטאשה וסמלים פשיסטיים גם בטקסי זיכרון לחיילים שנהרגו במלחמה בין סרביה לקרואטיה בראשית שנות התשעים. מה שעומד מאחורי המגמה הזו הוא רצון להלבין את פשעי תנועת האוסטאשה, ולייצר רצף של לגיטימציה היסטורית.
עם כל הכבוד לסבא
אם לחזור לפרשת ההשתתפות של טייסי חיל האוויר בחגיגות לציון מבצע סופה, לא זו בלבד שמדינת ישראל התבזתה ברמה המוסרית וההיסטורית, אלא שבסופו של דבר עסקת השבחת המטוסים כלל לא יצאה לפועל. האמריקנים עצרו אותה לאחר שקבעו כי במסגרת הדיל בין ישראל לארה"ב יש לאמריקנים זכות ראשונים על כל עסקת השבחה עתידית. על זה נאמר הפתגם הידוע על אותו אדם שגם אכל את הדגים הבאושים וגם גורש מן העיר.
אבל הנה, שנה עברה וההדורים יושרו. ומה שמנחה את הקשר הוא הריאל פוליטיק. נשיאת קרואטיה, קולינדה גרבר־קיטרוביץ', התקבלה השבוע בישראל בכבוד ובחמימות. היא ביקרה בכנסת וביד ושם, כרתה ברית ערים תאומות בין עיר הנמל הקרואטית רייקה לחיפה, וחתמה על הסכם שיתוף פעולה בנושאי סייבר וכלכלה. "נמשיך לתמוך בישראל ונעמיק את הקשרים בינינו", אמרה, והביעה תקווה ש"חברות האמת הזו תהפוך לברית אסטרטגית. כולנו מתמודדים עם איומים גלובליים, ובכוונתנו לשלב ידיים במלחמה בטרור".
יותר מחצי מיליון איש נרצחו במחנה יאסנובאץ הקרואטי במלחמת העולם, בהם קרוב ל־40 אלף מיהודי קרואטיה. אבל בניגוד לאושוויץ, המקום לא חדר לתודעה הבינלאומית
נשמע מבטיח, ברית אסטרטגית. אבל בדבריה של הנשיאה היה גם רמז למאמצים האדירים שמשקיעה ישראל בניסיון לקושש תמיכה של מדינות ידידות באו"ם ובארגונים הבינלאומיים מול ניסיונות הדה־לגיטימציה והחרם כלפיה. יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין התייחס לכך במובלע כשאמר השבוע כי "קרואטיה היא אחת הידידות הטובות של ישראל באירופה. בניגוד להרבה מדינות צבועות, קרואטיה אינה רואה את הסכסוך הישראלי־פלסטיני באופן חד־צדדי. היא מבינה את המורכבות ואת חובתה של ישראל להגן על עצמה. אני מודה לנשיאה קולינדה גרבר־קיטרוביץ' על עמידתה האיתנה לצד מדינת ישראל, ועל ביקורה החשוב כאן".
אבל האמת היא שצביעות אינה נחלתן של מדינות אירופה בלבד. היא חלק בלתי נפרד מן המשחק. הגדיל לעשות שר החוץ ישראל כץ שהודה לנשיאת קרואטיה על פעילותה נגד האנטישמיות. לא רק הוא, גם ראש הממשלה נתניהו הודה לה על כך באומרו כי הוא מכיר את תרומת משפחתה בהקשר הזה. שאלתי את צייד הנאצים אפרים זורוף למה בדיוק הכוונה. סבא שלה, השיב זורוף, הצטרף לפרטיזנים, כנראה מתישהו לקראת סוף המלחמה.
אבל השאלה איננה מה עשה הסבא הפרטי של נשיאת קרואטיה במלחמה. השאלה היא כיצד כל השבחים הללו למלחמה באנטישמיות מתיישבים עם הנוסטלגיה הקרואטית הממאירה לתנועת האוסטאשה ולדגל השחור ועם השימוש בסמלים פשיסטיים בטקסים רשמיים. ולמרות הסבא שלה, קולינדה גרבר־קיטרוביץ' אינה בדיוק חפה מכך. ב־2016, במהלך ביקור בקנדה, היא הצטלמה עם דגל האוסטאשה. "זה נורא, והיא מעולם לא התנצלה על כך", אומר זורוף. "לפני חצי שנה, במהלך ביקור ממלכתי בארגנטינה, היא אמרה עד כמה היא גאה באותם קרואטים שאחרי מלחמת העולם השנייה ברחו אל החופש בארגנטינה. היו כמה גלי בריחה כאלה, ובתוכם כמה מרבי־המרצחים הקרואטים, כולל אנטה פאבליץ', מייסד תנועת האוסטאשה שעמד בראש ממשלת הבובות הנאצית הקרואטית, ודינקו שאקיץ', מפקד מחנה יאסנובאץ".
האם אפשר לנהל מדיניות חוץ ישראלית עניינית, בלי לטבוע בים של קיטש ומוות? האם אפשר לקדם מדיניות חוץ עניינית עם מדינות בעלות עבר נאצי ואנטישמי גם בלי להחמיא להן על התמודדות עם עברן במקום לומר דברים נכוחים? לקונספט שפיתח ראש הממשלה, של בניית בריתות עם מדינות במזרח אירופה כדי לסתור מדיניות לעומתית של האיחוד האירופי, יש מגבלות. במיוחד כשזה מגיע למדינה בלקנית כמו קרואטיה, שהיא לא בדיוק מזרח אירופה והיא בכלל חברה באיחוד האירופי. קיים סיכוי גבוה מאוד שהקרואטים ירצו להמשיך לטפח את הקשרים עם ישראל בכל מצב, אז לא חייבים להתחנף.
בצירוף מקרים מהסוג ששר ההיסטוריה מזמן, ביום ראשון הקרוב, 4 באוגוסט, יחגגו שוב את יום השנה ה־24 למבצע סופה. יהיה מעניין לעקוב. האם מרקו תומפסון פרקוביץ' ייתן שואו אדיר בקונצרט המונים על גדת הנהר בספליט? פרקוביץ' תמיד הכחיש את הטענות נגדו, באומרו כי הוא אומן ולא פוליטיקאי. אולם רבים ממעריציו מגיעים להופעותיו כשהם לבושים מדים ונושאים סמלים של תנועת האוסטאשה. יהיה מעניין לראות מה יקרה עם המופע של פרקוביץ', במיוחד אחרי הביקור המוצלח כל־כך בישראל של הגברת הראשונה של קרואטיה, הנשיאה קולינדה גרבר־קיטרוביץ'. 
