אפר עד גובה הקרסול חיכה לחוקרים שחשפו לפני כשש שנים את הדרך שבה עלו עולי הרגל מבריכת השילוח אל הר הבית. "וביום השני גירשו הרומאים את השודדים (הכוונה ללוחמי המרד היהודים) אל העיר התחתונה ושילחו באש את כולה עד השילוח", כותב יוסף בן מתתיהו, יוספוס פלביוס, בספרו 'תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים'.
מהיום שבו נשרפה העיר התחתונה בירושלים, ככל הנראה יומיים לאחר חורבן בית המקדש, ועד שהגיעו הנה הארכיאולוגים, לא נגע כמעט איש בשאריות החיים היהודיים המנותצים שנמצאו כאן על הרצפה – עדות לשבר הגדול שהתחולל בבירה בשנת 70 לספירה. "זו קפסולת זמן של חורבן", אומר הארכיאולוג ארי לוי, שחופר שם כבר שנתיים.
מדרגות ברזל לולייניות צרות מובילות מהעיר שלמעלה – משער הברזל שבשכונת סילואן, אל תוככי האדמה והרחוב העתיק, שהוא עדיין אתר חפירה הסגור לקהל הרחב. בפנים יש מבנה הנדסי מקושת ומסיבי ממתכת, תאורה פלואורסנטית, וצינורות אוורור התלויים מהתקרה. אבל הרגליים דורכות על מרצפות אבן רחבות, בהירות ומהוקצעות, והן ממשיכות ומטפסות במתינות את כל הדרך אל ההר. "זה הרחוב המקורי, עליו דרכו כאן אז. הוא התחיל בבריכת השילוח, והסתיים בפינה הדרום־מזרחית של הר הבית", מסביר לוי, ומבקש להיזהר על הראש.
"בריכת השילוח היא בעצם מקווה גדול. בתקופת בית שני ענייני טומאה וטהרה קיבלו חשיבות יתרה. גם לאורך הדרך, בצידיה, יש מקוואות". עכשיו הוא מרים יריעה מאובקת. "הנה, פה יש מקווה מכוסה, בהכנה לעבודות חפירה. בריכת השילוח והמקוואות הללו היו לא רק בעבור אוכלוסיית העיר, אלא שירתו גם אוכלוסייה גדולה של אנשים שבאו מחוץ לעיר".
אורכו הכולל של הרחוב הוא 600 מטרים, בינתיים נחשפה כמחצית ממנו. "עד לפני כמה שנים היה מקובל במחקר לעשות הפרדה בין אזור המגורים לאזור הזה, והאוכלוסייה שגרה כאן נחשבה כענייה. בשנים האחרונות, בעקבות החפירות הנוכחיות, אנחנו יודעים שהאזור היה מיושב והייתה בו אוכלוסייה די אמידה. בין הממצאים פה יש תכשיטים, שולחנות אבן מעוטרים ועוד".
ההצצה הזו אל חייהם של אנשי ירושלים שגרו ופעלו כאן עד שנחרב ההיכל, מרתקת. היכולת לדמיין את היומיום הירושלמי שהכין עצמו תדיר למי שבאו מרחוק לעלות אל המקדש, יש בה אפילו מהמרגש. "מהשפה המזרחית של הרחוב עד למערבית יש כשבעה מטרים וחצי", מפרט לוי. "יחד עם רוחב השפה עצמה, הדרך היא ברוחב של כ־8.1 מטרים. משני הצדדים של הרחוב יש מבנים שהיו חנויות, שבצד השני היו מחוברות לבתי המגורים של בעלי הבית שלהן". החנויות עצמן, מרווחות למדי, מסותתות בצורת מלבן. "החנויות הללו היו כמו קיוסקים – מכרו מזון ומשקה למי שעובר בדרך, וגם לבהמות המשא. החנויות היו מקוּרות, הרחוב עצמו היה פתוח לשמיים.
"אם מסתכלים מכאן צפונה, אפשר לראות את השיפוע. יש כאן כמובן התניה טופוגרפית, זה מעלה ההר; אבל מעבר לזה, אפשר לדמיין שעומדים כאן, אין גג, ורואים את העיר העתיקה הולכת ומתקרבת אלינו. ככל שמטפסים ומתקרבים, בית המקדש הולך ונגלה. יש לזה משמעות מבחינת החוויה הרוחנית, ההכנה. עולה הרגל מגיע לבית המקדש טהור פיזית ונקי נפשית".
במעלה הדרך, יש מדי פעם מדרגה. "אי אפשר לעבור כאן עם כרכרה, אלא צריך לעלות ברגל ולעשות זאת באופן מתון", מסביר הארכיאולוג. "המרחק בין מדרגה למדרגה והגובה שלהן אינו שווה. אי אפשר לרוץ, צריך לתת את הדעת על ההליכה". מדעית, הוא מדגיש, אי אפשר להוכיח את ההכנה הנשמתית הזו לעלייה אל ההר, אבל זו אחת מההצעות שמבארות את צורת הבנייה.
לפני מעט יותר מחודש נחנכה הדרך הזו בטקס חגיגי בהשתתפות שגריר ארה"ב בישראל דיוויד פרידמן, שרים וחברי כנסת. קיר בוץ סמלי שנבנה למען האירוע בחלק התחתון של הדרך, נופץ בפטישים וסימל את החיבור בין אזור בריכת השילוח לדרך עצמה.
עד שתיפתח הדרך למעבר שוטף של מבקרים יעברו עוד כחמש שנים, מעריכים החופרים. לאחר שהחשיפה תושלם ותיפתח, מצפים כאן להמוני תיירים.
"יש לשיפוע הרחוב התניה טופוגרפית, אבל אפשר לדמיין איך ככל שמטפסים, בית המקדש הולך ונגלה. יש לזה משמעות מבחינת החוויה הרוחנית"
מלחמת תעלות
השנים שבהן המתינה הדרך הזו למגליה רבות עשרות מונים על השנים שבהן היא שימשה בפועל את הולכי הרגל. "הרחוב בעצם היה פעיל זמן די קצר, כ־40 שנה. החזון של הבנייה היה של הורדוס". הדרך כונתה בעבר "הרחוב ההרודיאני", אך כעת סבורים החוקרים כי לא המלך הבנאי הוא שהקים אותו. "הוא רצה לשפץ ולהרחיב את בית המקדש ואת כל התשתיות מסביב. אחרי שהוא נפטר בשנה הרביעית לספירה, החלה תקופת הנציבים והם המשיכו את העבודות שהורדוס לא הספיק לסיים. מי שבעצם בנה את הרחוב הוא הנציב הרומי פונטיוס פילטוס. הוא ככל הנראה התחיל בבנייה סביב שנת 20 לספירה, מעריכים שהבנייה ארכה כעשר שנים, הרחוב נחנך סביב שנת 30, ובשנת 70 הוא חרב".
דרך עולי הרגל נחשפה לראשונה בסוף המאה ה־19 בידי צמד חוקרים, פרדריק בליס וארצ'יבלד דיקי, אנשי קרן המחקר הבריטית. "הם הגיעו לאזור כדי לחשוף את החומות של דרום ירושלים שאותן מצאו, וחפרו בשיטה שהייתה מקובלת במאה ה־19, שיטת הפירים. בכמה נקודות שבהן חפרו פירים, הם הגיעו לרחוב". הרישומים המדויקים שהותירו סייעו לחוקרים בשנים האחרונות. "במהלך המאה ה־20 היו עוד כמה חפירות נקודתיות, כמו אלה של בנימין מזר, בשנות ה־60. בשנות ה־90 חשפו פרופ' רוני רייך מאוניברסיטת חיפה ואלי שוקרון מרשות העתיקות את החלק הדרומי של הרחוב", מוסיף לוי. הם גם חשפו את תעלות הניקוז, המנקזות באופן יעיל את כל הרחוב אל נחל קדרון שלמטה, וגם שימשו יהודים שחיו כאן בתקופת המרד, כמקום מסתור. "אין לנו הערכה כמה זמן בדיוק הם השתמשו בתעלות כמקום מגורים, אבל המרד נמשך כארבע שנים. נמצאו כאן שני סירי בישול, שכנראה שימשו אותם. חיו כאן גם משפחות, לא רק הלוחמים עצמם".
את החפירה הנוכחית מובילים הארכיאולוגים ג'ו עוזיאל, נחשון זנטון, מורן חג'בי ולוי. מדובר בחפירות שנעשות בהנהלת רשות העתיקות במימון עמותת 'אל עיר דוד', בגן הלאומי עיר דוד.
בחלק הצפוני יותר של הרחוב, אומר לוי, חסרות אבני ריצוף של הרחוב עצמו. "ייתכן שהן נעקרו בהרס שאירע לאחר החורבן, ובנוסף, בשרידים מתקופות מאוחרות יותר מזהים שימוש במרצפות מהרחוב לבנייה. יש לנו תיעוד מראשית המאה ה־20, של חוקר צרפתי שכתב ביומן שלו על קבלן מקומי שהוא ראה לוקח מכאן אבנים לבנייה".
באחת ההסתעפויות של הרחוב, עמוק מתחת לפני הקרקע, אפשר לראות את העבודות הנמצאות בעיצומן, ולהבין איך נראה החומר שמילא כאן את החלל, עד שנחשף. מדובר בשכבות של אבנים ועפר, כנראה ממבני הצד שליד הדרך, שנהרסו בכוונה וקרסו. הן מפונות אט אט בידי חופרים שמכים בהן בכלי עבודה ידניים. בתוך השכבה הזו נמצאו אוצרות ארכיאולוגיים רבים דוגמת כלי בישול, מטבעות וגם שרידים של כלי נשק: ראשי חיצים רומאיים ואבני בליסטראות.
העפר המוצא מכאן מוכנס לדליים, והם נתלים בווים על מסוע שמעביר אותם למעלה, אל הפתח. "זה הרס שנגרם מחורבן, לא מסיבה אחרת", חורץ לוי. "הרסו את המבנים שהיו כאן באלימות, בפטישים, באבני בליסטרה, והכול קורס על הרחוב. שריפה היא דבר נורא, אבל בהיבט ארכיאולוגי זה משמר ומאפשר לנו לענות על הרבה שאלות. זו בעצם קפסולת זמן. כל דבר שהיה פה בזמן המפולת נשאר". גם העפר עצמו שמוצא משם, מספר סיפור: "יש הרבה חומר אורגני שמלמד מה אכלו כאן. מי שחי פה אכל זיתים, חיטה, שעורה".
כותבים פרק
בין הקשתות שנבנו במהלך החפירות כדי לתמוך בחלל שנחשף, יש רווח של מטר. לוי: "הצורה הקשתית הזו נבנתה כדי לתמוך בעיר שלמעלה. כל פעם חופרים מטר ומכניסים את התמיכה, כדי לא לערער את השכבות המודרניות שלמעלה. הקשתות האלו עומדות בעומס של כמה טונות. אנחנו עובדים במשותף עם מהנדסים, אדריכלים, מהנדסי שימור".
כתביו של יוספוס פלביוס מסייעים לחוקרים בהבנת הממצאים. "פלביוס כותב על כיכר השוק העליון, ואנחנו מסיקים מכך שייתכן שהייתה גם כיכר בעיר תחתונה. ואכן, בחלק הדרומי של הרחוב, יש רחבה שנחשפה בשנת 2017", ואליה אנחנו צועדים עכשיו. "פה הרוחב בין אבני השפה הוא 15 מטר. הצענו שפה הייתה כיכר העיר התחתונה, זה פורסם בכנס מחקרי עיר דוד של 2017. כיכרות היו דבר נפוץ בעולם של אותה תקופה. עולה רגל שנכנס מבריכת השילוח מגיע לכיכר הזו, נח, שותה משהו, צובר כוחות ומפה מתחיל את העלייה".
על החלק הדרומי יותר יש שרידי מבנה, שנבנה ככל הנראה לאחר החורבן. "ההנחה היא שבוני המבנה הזה שהכירו את הרחוב, השתמשו בו ובשכבת הניקוז שתחתיו, וגירדו את שכבת החורבן. אנחנו יודעים שהוא היה פעיל בין שנת 70 לאמצע המאה השנייה לספירה. גבולות העיר הצטמצמו והאזור הזה נשאר מחוץ לעיר, אבל אזור השילוח נשאר חשוב בגלל מקור המים שבו. ככל הנראה זהו מבנה של גוף רומי כלשהו שנועד לשמור על המים באמצעות חיילים או שומרים", אומר לוי.
במהלך החפירות, יש ממצאים שמפתיעים אותך? אתה עדיין מתרגש?
"האמת שכן. זה אשכרה לגעת בהיסטוריה. הרחוב עדיין בתהליך היחשפות, אנחנו לומדים עוד ועוד על התוואי המקורי, לומדים איך נראו החיים בו, איך אנשים חיו פה. זו כתיבה של עוד פרק בספר ההיסטורי היהודי והכללי".
