12 במרץ 1993, י"ט באדר תשנ"ג. בוקר יום שישי. שמחה לוי, בעלת רכב הסעות, תושבת מדרשת הדרום, נוסעת להביא פועלות פלסטיניות מחאן־יונס לעבודת יומן. במקום האיסוף ממתינים לה נאצר פאדי, טאלב אבו־מוסטפא, וליד שעת' ועאטף שעת', חברים בחוליית 'הנשר האדום' של 'החזית העממית לשחרור פלסטין'.
הפיגוע תוכנן היטב: כמה ימים לפניו קיבלו חלק מהפועלות הוראה שלא להגיע לעבודה באותו יום, ובכך לאפשר לחברי החוליה להיכנס לטרנזיט של לוי. חברי החוליה, שהגיעו מצוידים בשני אקדחים, סכין מעוקלת וגרזן, נטלו בכוח את בגדיהן של שתיים מהפועלות והתחפשו לנשים. אחת הפועלות הבינה את שעומד להתרחש והביעה התנגדות לרצח האישה הטובה שמסיעה אותה שנים לעבודתה ובחזרה, ואף מביאה מדי פעם אוכל ובגדים לילדיה. חבר החוליה וליד שעת' נשאר לשמור עליה כדי שלא תזהיר את שמחה ותסכל את התוכנית.
כאשר הגיעה שמחה למקום האיסוף, ניגשו אליה נאצר וטאלב המחופשים לנשים. נאצר נכנס לרכב, איים באקדחו על שמחה והחל לדקור אותה בצדי גופה ובצווארה באמצעות הסכין שבידו. טאלב ניגש במקביל לצדו השני של הרכב, ולאחר שניפץ בגרזנו את חלון תא הנהג, הכה בראשה של שמחה באמצעות הגרזן מספר פעמים. לאחר מותה של שמחה נמלטו השניים באמצעות הרכב של עאטף, כאשר וליד מצטרף אליהם. נאצר וטאלב, רוצחיה בפועל של שמחה לוי ז"ל, נידונו למאסר עולם. עאטף נידון ל־25 שנות מאסר בפועל, וליד ל־18.
שמחה לוי ז"ל הייתה אישה עם אופי וסיפור חיים לא שגרתי. היא נולדה באיראן בשנת 1942. ב־1950 עלתה לישראל עם הוריה, ארבעת אחיה ושתי אחיותיה, והמשפחה התיישבה במושב פטיש שבצפון הנגב.
בשלב מסוים בבגרותה החלה לעבוד בהסעת פועלים פלסטינים מרצועת עזה למושבים היהודיים באזור. "היו לה תמיד המון יוזמות ויצירתיות איך לפרנס את עצמה", מתאר אחיינה יוסי לוי, לשעבר מנהל המועצה הדתית מרחבים ובני־שמעון. "היא הייתה רווקה, ובמשך שנים גרה איתנו במושב פטיש והייתה מאוד אהובה אצלנו בבית. יום אחד היא שמה לב שהחקלאים צריכים ידיים עובדות, וחשבה איך להביא להם עובדים. אז היא קנתה רכב גדול והחליטה להסיע פועלים. החקלאים היו מרוצים מהשירות, כי היא לא הייתה רק מביאה אותן אלא גם לוקחת אחריות על העבודה שלהן".
בשנת 1968 עברה שמחה לגור בעיר רפיח. "חייתי עם הערבים, והם קיבלו אותי כאחת משלהם. עבדתי לפרנסתי בכבוד, היה לי טוב", סיפרה לעליזה ויסמן, טרמפיסטית שהסיעה באופן קבוע ושלימים חיברה ספרים על פינוי ימית וגוש קטיף. ויסמן נפטרה לפני שנה, ודבריה המובאים כאן הם מתוך החוברת 'אורה ושמחה', שבני משפחתה של שמחה ומדרשת הדרום הוציאו לאור במלאות שנה להירצחה.
המפנה הגיע עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה, בסוף שנות השמונים. וכך תיארה שמחה במילותיה שלה את השינוי: "הערבים שכחו את השנים הטובות וחשפו את שיניהם. החיים שלי הפכו לגיהינום. הם איימו לרצוח אותי אם אתעקש להישאר ברפיח. הם גם רצו את הנכסים שלי, את המונית טרנזיט שקניתי, וגנבו לי אותה. הם הקיאו אותי מתוכם כמו שמסלקים כלב נגוע בכלבת, ואף אחד מאלה שכיבד אותי בעבר לא העז להגן עלי בגלוי מול השבאבניקים. אלה רוצחים שפלים שפועלים תמורת בצע כסף. תמורת יהודי מת מבטיחים להם כמה דינרים, או מקום בגן עדן לדתיים הקיצוניים שביניהם. אם אנחנו רוצים לחיות בשקט אנחנו חייבים להכות בהם מכת חרב והרג על כל רצח יהודי. אסור לתת בהם אמון. הם שקרנים פתולוגיים. הם עשו לי טרנספר, ואני התפניתי מרפיח. אנשים נפלאים מנווה־דקלים דאגו לי, תמכו בי וסידרו לי פינה חמה במדרשה. אני חיה פה חמש שנים, וכולם טובים אלי".
שסועה בין עולמות
כששמחה סיפרה על "האנשים הנפלאים" מנווה־דקלים שסייעו לה, היא התכוונה מן הסתם גם לשליח חב"ד בגוש קטיף, הרב יגאל קירשנזפט. יום אחד פנה אל קירשנזפט ראש המועצה דאז, ראובן רוזנבלט, ואמר לו: "יש לי פרויקט בשבילך. יש אישה יהודייה בודדה שגרה ברפיח, וצריך להוציא אותה משם. זאת סכנת נפשות". ראש המועצה נתן לקירשנזפט את מספר הטלפון של בעל הבית שלה, והוא יצר איתה קשר.
"ביום שישי הגעתי אליה לדירה ברפיח עם אשתי, ועם חבילה ובה נרות שבת, חלות חמות וכל מה שצריך", מתאר קירשנזפט. "היום זה נשמע מדע בדיוני. אז, כשנסענו לרפיח, זה לא היה מופרך. היו זמנים אחרים, היינו מטיילים, הולכים לקניות. היו לומדים נהיגה בחאן־יונס, ואפילו רופא השיניים שלנו היה שם. היו חיים ידידותיים. כך נפגשנו איתה לראשונה והתחברנו אליה. במשך תקופה ניסינו לדבר על ליבה ולנסות לשכנע אותה לעזוב, אבל היא רק אמרה שטוב לה שם, שמכירים אותה. היא דיברה ערבית שוטפת, הכירה את המנהגים שלהם, הייתה מעורה בחברה. היא בטחה בהם, לצערנו הרב.
"אחרי שהתחילו לשרוף לה צמיגים ליד הבית, היא הבינה שהמצב מתחיל להתחמם ושקלה לעזוב", ממשיך קירשנזפט. "פנינו לכמה יישובים, אבל הם קצת נבהלו. אמרו לי 'מה אתה מביא לנו מישהי מרפיח'. המשכנו לחפש לה מקום, עד שהגענו לרב אופיר כהן ממדרשת הדרום. גם הוא קצת פחד, אז אני לקחתי עליה אחריות והוא נתן לה איזה בונגלו. בדיעבד התברר שזה היה נהדר. היא עזרה להם מאוד שם. היה לה רכב גדול, ובזמנים הטובים, כשהייתה הרבה תיירות בגוש קטיף, היא הייתה לוקחת אנשים בהתנדבות. רצו לשלם לה והיא לא רצתה. הייתה ממש אשת חסד".
גם לאחר שעזבה את רפיח ושבה לגור בין יהודים, המשיכה שמחה להסיע פועלים מהרצועה לעבודה בגוש קטיף, למרות הסכנה הכרוכה בכך. "דיברנו איתה שתעזוב את העבודה, שנמצא לה עבודה אחרת, אולי בהסעות של תלמידים או משהו כזה, אבל היא סירבה", מספר קירשנזפט. "לא הצלחנו לשכנע אותה. יומיים־שלושה אחרי ששמחה נרצחה נולדה לי בת בשעה טובה. בגלל ששמחה הייתה ערירית, קראתי לה בשמה".
לפני כל נסיעה הייתה שמחה עורכת טקס קבוע: היא הייתה שרה את תפילת הדרך בניגון המוכר רק לה, ואז מניחה את ידה הימנית על פיסת בד רקומה שהונחה ליד ההגה, ממלמלת כמה מילים, מרימה את ידה אל פיה ומנשקת אותה. לדברי וייסמן, במשך כשנתיים שבהן נסעה עם שמחה היא למדה כיצד מיישמים דו־קיום אמיתי ואיך להתגבר על הפחדים בדרך.
וייסמן מספרת עוד על נפשה השסועה של שמחה: "ככל אדם סחבה שמחה אחריה את פצעיה. אלה הטריים שעדיין דיממו, ואלה שנותרו בנפשה מאז ילדותה. על התקופה הזו היא לא דיברה בכלל, בכל אופן לא איתי. היא ישבה על הגדר, שסועה בין שני עולמות, ועדיין לא הייתה בשלה נפשית לניתוק מוחלט מעברה, ולכן המשיכה בדרך רצופת סכנות".
טרף קל
"הכרתי את שמחה לוי כשהייתי רכז יהדות במדרשת הדרום בגוש קטיף", נזכר הרב גדעון בשן, לשעבר מנהל אולפנת צביה באשקלון. "היא הייתה נהגת של פועלים, הערבים כיבדו אותה. היא יצרה קשרים איתם מעבר לקשרי עבודה, הייתה מוזמנת לשמחות שלהם וכן הלאה. היא הייתה אישה בודדה, לא התחתנה מעולם, זה היה סיפור עצוב מאוד. הייתה אישה טובת לב מאוד, חרוצה מאוד. הזהירו אותה הרבה פעמים מהסיכון שבקשר קרוב כל־כך עם הערבים, בעיקר כשהגזרה התחילה להתחמם, אבל אמרה שהיא לא מפחדת. נתנה בהם אמון. היא צחקה על זה ואמרה 'אני כמו משפחה, בי לא יפגעו'. בשלב מסוים עברה לגור ברפיח. החברים שלה ברפיח קיבלו אותה ותמכו בה. היום זה נשמע מוזר. זה היה מוזר גם אז, אבל פחות מהיום".
גם ח"כ לשעבר צבי הנדל, ששימש כראש מועצת חוף עזה, מספר על אישה פשוטה וטובת לב: "כולנו, כולל היא, האמנו בדו־קיום עם בני אדם. ידענו שבין הערבים יש רוצחים ויש בני אדם, ועם חלקם היינו בדו־קיום לא פחות ממנה. בברית מילה של בן הזקונים שלי היו יותר ערבים מיהודים. למה היא גרה ברפיח? אני לא יודע בדיוק מה קרה שם, אבל באופן עקרוני היא לא הייתה שונה בעניין הזה מאיתנו. הרצח לא הימם אותנו. לצערי הגדול יש ביניהם אנשים שהם רצחנים באופי. כשאתה מסתובב עם האנשים הטובים מכירים אותך גם הלא נחמדים, ואחד כזה רצח אותה. יכול להיות שהסיבה שלו לא הייתה שמחה כשמחה, אלא חיפש לרצוח יהודים והיה לו נוח להגיע אליה. כמו כל טרוריסט".
"שלושה בריונים צמאי דם, מחופשים לנשים, ארבו לשמחה ורצחו אותה באלימות מופרעת, בתאוות רצח שרק מוח חולני מסוגל לתכנן", מסכמת ויסמן. "14 פועלים ישבו מאחוריה בעת רציחתה, בטרנזיט הלבן והחדש שלה, ומתוכם נמנו כמה שעבדו עמה מדי יום במשך עשר שנים. אך לא אחד מהם נקף אצבע לעזרתה. רק אנשים מקוללי שמיים יכלו לבצע רצח אישה כשהיא לבדה, לא חמושה. רק אנשים מקוללי אל יכלו לרוצחה בעזרת מכות גרזנים וטוריות. שמחה נשפטה ונדונה למוות, כשכל חטאה היו דאגתה הכנה לאיסוף בגדים לילדי פועליה ודאגה לפרנסתם מעל הכול…"
"אחרי ששמחה נרצחה ניסיתי לעשות משהו לעילוי נשמתה", מספר אחיינה יוסי לוי. "הצלחנו למצוא ולמכור את הרכב שלה, ומהנכסים שלה בנינו בית מדרש וכתבנו שני ספרי תורה לעילוי נשמתה. קטע מרגש מאוד היה שבדיוק ברגע שבו הכנסנו את הספר להיכל, הודיעו ברדיו שתפסו את החוליה של הרוצחים".
