בתזמון מעניין, ימים ספורים לאחר פסיקתו הדרמטית בשבוע שעבר של שופט בית המשפט המחוזי בירושלים משה דרורי, שאישר את מעורבותה של הרשות הפלסטינית בפיגועי טרור רצחניים, פרץ ויכוח מתוקשר בעניין "מורשתו" של ראש אש"ף יאסר ערפאת.
בתגובה לביקורת שמתח בחדשות 12 אמנון אברמוביץ על מתן לגיטימציה לאיתמר בן־גביר, שבביתו מתנוססת תמונתו של מבצע הטבח במערת המכפלה ברוך גולדשטיין, הזכיר עמית סגל כי "יש כבר סגן יו"ר כנסת שבלשכתו תלויה תמונה של רוצח המונים מתועב". הוא התכוון לתמונתו של ראש אש"ף יאסר ערפאת, התלויה בלשכתו של ח"כ אחמד טיבי, שאף שימש כיועצו של ערפאת לענייני ישראל. סגל הסכים שתליית תמונתו של גולדשטיין היא "דבר מגונה", אך ביקר את הזעזוע התקשורתי הסלקטיבי ואת השתיקה הרועמת נוכח הצבת תמונתו של אחד מאויביה המרים של המדינה היהודית בבית המחוקקים שלה.
פסק דינו המנומק של השופט דרורי (ריאיון נרחב עימו התפרסם במוסף 'דיוקן'), שהתפרס על פני כ־1,200 עמודים, עסק בשורה של פיגועים רצחניים שבוצעו בראשית שנות האלפיים, בתקופת האינתיפאדה הראשונה. הראיות והמסמכים הרבים שהציגו פרקליטי ארגון 'שורת הדין', שהגישו את העתירה, במטרה להוכיח את מעורבותה של הרשות הפלסטינית בהנהגת ערפאת בפיגועים, הביאו את השופט דרורי להכיר באחריותה המשפטית של הרשות ולחייבה בתשלום פיצויים לנפגעים.
אחד המקרים שנידונו בפסק הדין הוא תביעתה של משפחת אמיתי. ב־20 בנובמבר 2000 פוצצו מחבלים פלסטינים מטען נפץ רב עוצמה בסמוך לאוטובוס שהוביל אזרחים וילדים, תושבי גוש קטיף. בפיצוץ נהרגו מירי אמיתי וגבריאל ביטון ז"ל. ילדים רבים נפצעו קשה, בהם שלושה מילדי משפחת כהן מכפר־דרום שאיבדו את רגליהם. אחד ממבצעי הפיגוע היה מוחמד עיד עבד אל־קאדר, איש מנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית.
אלוף במיל' יאיר נווה, שבאותם ימים היה מפקד אוגדת עזה, העיד בבית המשפט כי הפיגוע המדובר נעשה ביוזמתה ובתמיכתה של הרשות הפלסטינית. "הרשות הפלסטינית עמדה מאחורי הרצח הנתעב בכפר־דרום", העיד נווה. "הפיגוע בוצע על ידי בחור שהועסק באחד ממנגנוני הביטחון של הרשות, לאחר איסוף מדוקדק לגבי יעד הפיגוע. נקודת ההפעלה של המטען הייתה מתוך שטח האחריות הפלסטינית, ושר מטעם הרשות הצדיק את עצם הפיגוע". מי שהובילה את אירועי הדמים באותם ימי טרור, קבע נווה, הייתה המשטרה של הרשות הפלסטינית.
"זכינו כעת למידת מה של צדק, כשהוכח מעל לכל ספק מי האחראי לרצח. לא מדינאים ולא לוחמי חופש, אלא רוצחים שפלים שביום יושבים לשולחן המשא ומתן ובלילה נותנים פקודה לרצח יהודים, ואחר כך מתגמלים על כך"
כאמור, השופט דרורי קבע כי הרשות הפלסטינית, בהנהגתו של יאסר ערפאת, אחראית באופן ישיר לפיגוע הזה ולפיגועים אחרים. סכום הפיצוי שנפסק למשפחת אמיתי הוא 44 מיליון שקלים. בני המשפחה מסרו ל'מקור ראשון' כי מטרת המאבק ארוך־השנים הייתה להוכיח את אחריותה של הרשות הפלסטינית לרצח אימם ז"ל.
"בחמש־עשרה השנים האחרונות ניהלנו תביעה מתישה וכואבת נגד הרשות הפלסטינית על מנת להוכיח את האחריות הישירה שלה לרצח, כאשר בכל דיון נפתחו הפצעים מחדש", נמסר לנו מהמשפחה. "גם כשכבר הובהר מעל לכל ספק כי הרשות היא ששלחה והפעילה את המחבל שהניח את המטען, נאלצנו להוכיח את 'מידת הנזק' שנגרמה לנו. במשך חמש־עשרה שנים נלחמנו להוכיח כי האובדן של אימא שלנו נוכח בכל דקה בחיינו, והיעדרה הוא שבר שאין לו מרפא. בתחושה שלנו זכינו כעת למידת מה של צדק, כשהוכח מעל לכל ספק מי האחראי לרצח. לא מדינאים ולא לוחמי חופש, אלא רוצחים שפלים שביום יושבים לשולחן המשא ומתן ובלילה נותנים פקודה לרצח יהודים, ואחר כך מתגמלים על כך".
החיסול שהוחמץ
הנה כי כן, דמותו ומעשיו של ערפאת ממשיכים להעסיק את החברה הישראלית, לעמוד במרכז דיונים משפטיים ולהצית פולמוסים ציבוריים. אלא שלמרות ההוכחות שקושרות את ערפאת לאירועי הדמים של האינתיפאדה השנייה, ועל אף אחריותו המובהקת במשך שנים רבות לרצח אלפי ישראלים ויהודים, יש מי שמבקשים לנקות את שמו ולהציגו כלוחם חופש וכמנהיג לגיטימי. במהלך השנים נעשו ניסיונות לקרוא על שמו רחובות בישראל, בעיקר ביישובים ערביים. היוזמות הללו נחסמו לאחר פרסומן, והמחאה הציבורית שהתעוררה בעקבותיו.
גם הצבת תמונתו של ערפאת בלשכתו של יועצו טיבי, היא מעשה מתריס שנועד לפאר את שמו של מנהיג המאבק הפלסטיני בתוך כנסת ישראל. טיבי מצדו זעם על ההשוואה שערך פרשן חדשות 12 בין ברוך גולדשטיין ליאסר ערפאת, ובינו עצמו לאיתמר בן־גביר, וכתב בטוויטר כי "ערפאת הוא מנהיג העם הפלסטיני הנבחר, סמל לאומי ואבי האומה. גולדשטיין הוא רוצח שפל ונתעב שירה במתפללים במסגד וטבח בהם". במחנה השמאל היו מי שטענו כי אין הבדל מהותי בין ערפאת לאישים כמו יצחק שמיר, מנחם בגין ואף נלסון מנדלה, שעסקו בטרור כחלק ממאבקם לשחרור לאומי.
בכירי מערכת הביטחון, שמילאו תפקידי מפתח בימים שבהם ערפאת עמד בראש הרשות הפלסטינית, מגחכים למשמע ההשוואות בינו ובין מנדלה. הם מכנים את ערפאת "רוצח המונים" ו"נוכל", ורואים בו אדם שעסק כל חייו בטרור והביא כאב וסבל רב לא רק לאזרחים ישראלים חפים מפשע אלא לעמו שלו.
אלוף במיל' עמוס גלעד שירת בין 1996 ל־2001 כראש חטיבת המחקר באמ"ן, ובשנים שלאחר מכן כמתאם פעולות הממשלה בשטחים. "בחלק גדול מתקופת ערפאת כיו"ר הרשות הייתי אחראי להערכת המודיעין הלאומי של ישראל, ולאורך כל הדרך הגדרתי אותו כצורר ורב מרצחים שלא בחל בשום אמצעים כדי לפגע בישראל", הוא אומר.
גלעד לא התרשם מהצהרותיו של ערפאת על "שלום של אמיצים", וגם לא מפרס נובל לשלום שקיבל לאחר חתימת הסכמי אוסלו. "ערפאת הורה לבצע פיגועים בישראל דרך הים, היבשה ובכל צורה. הוא השתמש באמבולנסים, במפגעים מתאבדים ובכל דרך כדי לרצוח ולשבור אותנו. אלו הערכות רשמיות שנתתי למטה הכללי ולראש הממשלה ברק. הוא קידם 'שלום' שמטרתו הייתה אחת, לממש את זכות השיבה ובדרך זו להוביל לחורבן מדינת ישראל. הוא התכוון להטות את המאזן הדמוגרפי כאסטרטגיה להשמדת ישראל. יחד עם שיח השלום הוא עסק בטרור ורצח המוני של ישראלים בארץ ובחו"ל".
יו"ר ועדת החוץ והביטחון ח"כ אבי דיכטר, לשעבר ראש השב"כ, שימש בתחילת שנות התשעים כראש מרחב דרום בשירות הביטחון. הוא זוכר היטב את נסיעת הבכורה של ערפאת לעזה, ב־1994. הראיס, שזה עתה זכה לכבוד ולהוקרה בינלאומיים בשל נכונותו לנהל משא ומתן לשלום עם ישראל, הבריח עימו מחבלים בשיירת המכוניות שהגיעה לרצועה.
עוזי דיין: "הייתי אחראי על צוות שבשלב מסוים ניסה להרוג אותו. אני מצטער שזה לא קרה, כי זה היה יכול להשפיע באופן חיובי על הסכסוך הישראלי־פלסטיני"
"לפי ההסכם היה אסור לנו לבדוק את המכוניות, והן היו עם חלונות כהים", מספר דיכטר. "נאלצנו לתת להם להיכנס, אבל המודיעין שלנו אמר שהשיירה מבריחה מחבל בכל תא מטען של מכונית. ברכב של ערפאת, הוא עצמו ישב על אחד המחבלים כדי להסתיר אותו. מדובר במחבל שעמד מאחורי הפיגוע באוקטובר 1986, שבו נזרקו רימונים על משפחות של טירוני גבעתי בכותל. ערפאת פשוט ישב עליו, והאיש שלנו במעבר סיפר שערפאת נראה גבוה יותר מהפעם הקודמת". באותו פיגוע, בסיום טקס השבעה לטירוני גבעתי ברחבת הכותל, נהרג אביו של אחד החיילים, ו־70 ישראלים – חיילים ובני משפחותיהם – נפצעו. חניון גבעתי במקום נקרא כך בעקבות אותו פיגוע.
דיכטר מתבטא באופן זהיר יותר מעמוס גלעד. לדבריו, ערפאת העניק לטרור יד חופשית, ויותר משעסק בייצור טרור הוא לא מנע אותו, ונתן לארגונים אור ירוק לבצע פיגועים ברחבי ישראל. "כשפרצה האינתיפאדה בספטמבר 2000, היה מצופה ממנו כנשיא הרשות הפלסטינית להפעיל את מנגנוני הביטחון שלו כדי שיילחם בטרור. הוא לא עשה את זה, למרות כל הניסיונות וההידברות שלנו, של האו"ם, של האמריקאים, של המצרים ומי לא. הוא לא מנע מטרוריסטים לבצע פיגועים קשים, ולא עצר אותם. חלק מאנשיו הקרובים, אנשי הביטחון שלו, הפכו להיות מחבלים, כולל יד ימינו תאופיק טיראווי (היום יועץ ביטחוני של אבו־מאזן, אחראי לרצח פלסטינים שנחשדו בשיתוף פעולה עם ישראל או במכירת קרקעות ליהודים; י"פ). מחבלים ביצעו פיגועים על פי הנחייתם של אותם אנשים".
ח"כ עוזי דיין מילא תפקידים בכירים בצה"ל – בהם מפקד פיקוד הדרום וסגן הרמטכ"ל – בימים שבהם ערפאת היה בשיא הנהגתו, ועמד בראש המשלחת הביטחונית במשא ומתן עם הפלסטינים. דיין מצטער על כך שלא הצליח לחסל את ערפאת כשהייתה הזדמנות כזו. "הייתי אחראי על צוות שבשלב מסוים ניסה להרוג אותו", הוא מספר. "אני מצטער שזה לא קרה, כי זה היה יכול להשפיע באופן חיובי על הסכסוך הישראלי־פלסטיני". עיתוי אחר שבו היה אפשר לחסל את ערפאת היה בתקופת מלחמת לבנון הראשונה, כשצה"ל גירש את אש"ף מדרום המדינה, ומנהיג ארגון הטרור ברח עם אנשיו לתוניס. "זו הייתה הזדמנות נוספת שהוחמצה, ושגיאה גדולה", סבור דיין.
דיין זוכר את ערפאת כטרוריסט נצחי, שקרן בלתי נלאה, אדם אובססיבי לכוח ושליטה, וחסר חוש הומור לחלוטין. "פעם אחת ערפאת סיפר לי שהוא שיחק כדורגל ליד הכותל עם דודי, משה דיין. דבר שאין לו שחר, כי דודי לא היה בירושלים בילדותו", הוא מתאר. "פעם הביאו לו מטבע רומי שמצאו על שפת הים בעזה, שעליו היה חקוק סמל הזאבה הידוע במיתולוגיה הרומית. הוא ניסה להסביר לישראלים שזה ממצא של 'המורשת הפלסטינית', ושזה מטבע מתקופת הדינוזאורים. לא עזר להסביר לו שלא היו מטבעות בתקופה ההיא, ושבמטבע לא מופיעים דינוזאורים אלא סמלים רומיים. אבל הנקודה המרכזית היא שערפאת תמיד ראה בטרור כלי שאפשר להשתמש בו ותמיד שימר את האפשרות של הפעלת טרור, ומעולם לא ויתר על השימוש בו".
סוס טרויאני
תת־אלוף במיל' יוסי קופרווסר, איש המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, החליף בשנת 2001 את עמוס גלעד בתפקיד ראש חטיבת המחקר באמ"ן. הוא מצטרף לקביעה כי ערפאת האמין בטרור כדרך להשגת היעדים הלאומיים של הפלסטינים, וכי מטרתו המרכזית הייתה ונותרה, גם לאחר הסכמי אוסלו, הכחדתה של המדינה הציונית.
"מבחינתו הסכמי אוסלו היו כמו הסכמי חודיבייה (הסכמים שמייסד האסלאם מוחמד חתם עם מתנגדיו, והפר לאחר מכן; י"פ)", אומר קופרווסר. "כלומר, הסכם שנועד לנצל את חולשתו של היריב כדי להגיע לנקודת פתיחה טובה יותר, תוך ניצול הזמן לצבירת כוח. ערפאת אמר את הדברים הללו בעצמו. גם אנשים אחרים סביבו, כמו פייסל חוסייני, הגדירו את ההסכם כסוס טרויאני במאבק מול ישראל. לכן הוא מעולם לא היה מוכן לאמץ דרך או תפיסה שמשמעותה ויתור על הטרור. הוא עמד מאחורי האינתיפאדה השנייה, והקים את הכוחות הלאומיים והאסלאמיים שניהלו את מערכת הטרור בידיעתו והנחייתו. כשאתה שואל פלסטינים מה הייתה מורשתו של ערפאת, הם יאמרו לך שזה המאבק והטרור נגד ישראל. כשראשי חמאס נואמים במצעדי השיבה, הם אומרים שהם אלו שהולכים בדרכו של ערפאת. ומהי המורשת? כמו שהם צועקים: 'לירושלים צועדים מיליון שאהידים', אמירה שערפאת היה חוזר עליה. זו המורשת ולא אחרת".
בנרטיב הפלסטיני ערפאת הוא כמו נלסון מנדלה, אדם שעסק בטרור למען השחרור של עמו.
"כל ניסיון להציג את ערפאת כאיזה נלסון מנדלה או כמישהו שרדף שלום הוא מגוחך. הייתה לו מטרה שהוא ראה בה את האינטרס הפלסטיני, והיא חיסולו של המפעל הציוני. הוא קיבע את התפיסה הזו, ובכך דווקא הרחיק את עמו מהקמתה של מדינה. ערפאת התנגד לעצם קיומה של המדינה היהודית, וזה מה שמבדיל בינו ובין מנהיגים אחרים שבעברם פעלו באלימות. הוא היה עסוק בחיסולה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי יותר מהקמת מדינה לעמו, וזה מה שמעניין את הפלסטינים גם היום. אם הם באמת היו רוצים מדינה, הם היו יכולים לקבל אותה מזמן בכמה הזדמנויות. אבל מדינה פלסטינית שאיננה כרוכה בוויתור על המחויבות לחזון של חיסול הציונות, זו שאיננה קבילה היום על ידי הפלסטינים. בחברה הפלסטינית, לשלם משכורות למחבלים זה ערך שגובר על שאר הערכים והאינטרסים".
פרופ' אפרים קארש: "ערפאת עסק כל חייו בטרור. הוא היה אדם של הרס וחורבן ולא עניין אותו לבנות שום דבר. זה מה שמבדיל אותו ממנהיגים אחרים שפעלו לטובת עמיהם"
ההיסטוריון פרופ' אפרים קארש, כיום ראש מרכז בגין־סאדאת למחקרים אסטרטגיים באוניברסיטת בר־אילן, חיבר שורה של ספרים ומחקרים על ההיסטוריה של המזרח התיכון ושל ישראל. אחד מהם, שראה אור ב־2003, עוסק בדמותו של המנהיג הפלסטיני. בעיניו, ערפאת הוא המשכה של מנהיגות פלסטינית כושלת עוד מימי המופתי, חאג' אמין אל־חוסייני.
"ערפאת עסק כל חייו בטרור", קובע קארש. "הוא מיסטר טרור, וזה מה שמבדיל אותו ממנהיגים אחרים שפעלו לטובת עמיהם. הוא כמעט הרס את ירדן בשנות השבעים המוקדמות, ואז המלך חוסיין נאלץ לזרוק אותו תוך שחיטה גדולה של פלסטינים. אחר כך עבר ללבנון, הצית בה את מלחמת האזרחים וכמעט הביא להרס לבנון כשמאות אלפי אנשים נהרגו בגללו. כשסדאם חוסיין פלש לכווית הוא תמך בסדאם, מה שהביא לגירושם של 400 אלף פלסטינים מכווית. זה האדם שמכונה 'אבי האומה הפלסטינית'. יש דברים שלא מזכירים לו, אבל גירוש 400 אלף פלסטינים מכווית הוא כשני שליש מהנכבה של 48' לפי המספרים שלהם.
"ערפאת היה אדם של הרס וחורבן, ולא עניין אותו לבנות שום דבר. לכן, כשהוא הגיע לשטחים בהסכם אוסלו האסוני, במקום להקים מדינה או ליצור תשתית למדינה ולשלום, הוא בנה תשתית לטרור. הוא אפשר לחמאס לפעול נגד ישראל ויצר מערכות כאוס מוחלטות, שלבסוף הובילו למלחמת הטרור שהוא פתח בה בשנת 2000. הוא מנהיג האומה הפלסטינית, אבל הוא האסון הפלסטיני. המנהיג הראשון היה המופתי, שהוביל אותם למלחמה והרס ב־48', והיורש שלו ערפאת המשיך להוביל את הפלסטינים להרס, כאן ובמקומות אחרים בעולם. העובדה שיש תמונה שלו בלשכה של חבר כנסת בפרלמנט הישראלי זה אבסורד מוחלט".
טיבי טוען שהוא פלסטיני ואזרח ישראלי, והמנהיג שלו הוא יאסר ערפאת.
"היו מנהיגים של מדינות רבות שהיו רוצחים. סטלין והיטלר רצחו מיליונים, ואף אחד לא חושב לשים את תמונותיהם בפרלמנטים בגרמניה ורוסיה. אם חברי כנסת ערבים רוצים לשים את תמונת ערפאת, הם יכולים לפנות לרמאללה לפרלמנט הפלסטיני. אני הייתי אומר להם, אם אתם רוצים להתקדם, אם באמת מעניינת אתכם מדינה ריבונית – אתם צריכים להתנער ממורשתו הרצחנית. אבל זה עניין שלהם. תמונה במשכן הכנסת של אדם שחתר להשמיד את אותה מדינה, זה אבסורד וטירוף". 
