"הציונות הדתית יוצאת קירחת מכאן ומכאן"

אם זה תלוי בשר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל, אין צורך להזדרז ולהקים ממשלה חדשה. מבחינתו, הממשלה הנוכחית יכולה להמשיך בתפקידה. אבל גם הוא יודע שאחרי שבע שנים רצופות כשר בממשלות ישראל, כולל ארכה מפתיעה שקיבל בעקבות סבב הבחירות הנוסף, בסוף הקיץ הוא ייאלץ להיפרד מהכהונה ומהעשייה הפוליטית בכלל. ואם לומר את האמת, הידיעה הזו לא ממש גורמת לו אושר.

אלא שהחיים הפוליטיים אינם תוכנית כבקשתך. לפני שמונה חודשים נחל אריאל תבוסה צורבת בבחירות הפנימיות, כאשר התמודד על ראשות האיחוד הלאומי מול בצלאל סמוטריץ', אז ח"כ פשוט והיום שר התחבורה. מאז אותו הפסד נמנע אריאל מהופעה בתקשורת והתמקד בעשייה בתחומי משרדו. עתה הוא שובר את שתיקתו. זו לא רק הפרידה ההולכת ומתקרבת שמעוררת אותו לדבר, אלא גם רצונו להגיב לאירועי הר הבית בתשעה באב, שלטעמו אוזלת היד של ישראל הגיעה בהם לשיאה.

"זו מציאות מכאיבה ביותר", הוא אומר לנו. "אני נמנה עם העולים הקבועים, ואמרתי לעצמי שהמציאות המסובכת הזו שבה יהודי לא יכול לעלות בתשעה באב, גם אם יש למוסלמים חג, אינה יכולה לעבור בשתיקה. מאז אותה החלטה אסטרטגית שקיבל משה דיין לבדו ביום השלישי של מלחמת ששת הימים, להעביר את הניהול לווקף, שאחר כך הצטרפו אליה רבנים שנימקו זאת בטעמים הלכתיים, נותרנו במצב שבו אנחנו מתפללים למטה והמוסלמים למעלה. זה בלבול יוצרות ועיוות החיים".

בתשע השנים האחרונות הייתה כאן ממשלת ימין והיית שר בכיר בה והיא לא שינתה דבר. על מה אתה מלין?
"זה לא נכון שדבר לא השתנה. אנחנו מתקדמים בכיוון חיובי בשנים האחרונות. אסור לשכוח שהיו כמה שנים שההר היה סגור ליהודים בכלל. היום יותר יהודים עולים להר וחל שיפור, אבל ההתקדמות היא מזערית ועלינו לשאוף להרבה יותר".

הם עולים, אבל עוקבים אחריהם כדי שלא ימלמלו פסוקי תפילה.
"המציאות שבה צריך אישור לעלות היא מציאות אומללה. אין בכל העולם מקום כזה שיהודי אינו יכול להתפלל בו. צריך לשנות אותה ולהחזיר את השפיות. אחרי מלחמת ששת הימים התפללו על ההר, ואין סיבה שלא יעשו זאת גם היום. מובן שצריך להסדיר שלא יפריעו זה לזה, ובעתיד, יום אחד, תחזור לכאן עבודת בית ה'. הבעיה היא שבתוך הקואליציה יושבים גורמים שאינם מעוניינים בכך. החרדים לא רוצים שיהודים יעלו בכלל, וכל המפלגות שאינן דתיות רוצות שיהיה שקט. גם המפד"ל לאורך השנים לא ראתה בהר הבית דבר שראוי להיאבק עליו, משום שהרבנות הראשית פסקה שאין לעלות ורבני הציונות הדתית הצטרפו אליה. לא היה מי שידחף את העניין בצורה מספקת. העובדה שהיום עוסקים בזה והנושא מונח על השולחן היא טובה ובריאה, ומעידה על ההתקדמות שחלה".

לצד הביקורת, אריאל אינו מקבל את האמירה שלפיה אין לישראל ריבונות בהר הבית. "אני שומע כל הזמן אנשים האומרים שמוטה גור אמנם קרא 'הר הבית בידינו', אבל למעשה הוא אינו בידינו. מי שאומר זאת אינו מבין דבר וחצי דבר. היום עומד בפתח הר הבית סַמל של משטרת ישראל, עם דגל מדינת ישראל על שרוולו השמאלי, וקובע מי יעלה ומי לא יעלה, מאיזה גיל עולים, באיזו שעה כן ובאיזו שעה לא. אם זו לא ריבונות, מהי ריבונות? זו לא השאלה, השאלה היא מה הריבון רוצה. פה אנחנו נמצאים בבעיה, כי הריבון לא רוצה את זה מספיק".

והריבון הוא נתניהו?
"נתניהו, כמו בכל דבר מדיני, נתון תחת מגבלות, והוא צריך למצוא את הדרך הנכונה להביא לידי ביטוי את התקומה של עם ששב לארצו, כולל להר הבית. אני רק חושב שהוא היה יכול לעשות זאת מהר יותר, חזק יותר וטוב יותר. נכון, אני לא בטוח שאני מכיר את כל המגבלות, אבל אולי יש בזה יתרון. יש פעמים שלא צריך להתחשב בכל אחד ובכל מצב. זה שלנו, זה המקום הקדוש ביותר לעם היהודי, ולכן עלינו להיות שם בהופעה מלאה, ללא מגבלות, אלא אם כן זה קשור בביטחון מיידי ולא באיזו אמירה כללית על ביטחון שמשתמשים בה לעיתים לשווא. אנחנו שרים 'להיות עם חופשי בארצנו', אבל לא תמיד זה מורגש".

מה היה על ראש הממשלה לעשות לקראת תשעה באב, כאשר היה חשש מהפרות סדר גדולות?
"אני מבין שביום חמישי שלפניו היה דיון בלשכתו, כמי שממונה על תיק הר הבית. אגב, זה לא היה צריך להיות כך. הסמכות הייתה צריכה להיות נתונה בידי השר לביטחון הפנים. כך מתנהל כל משרד נורמלי. מנהיג היה צריך להנחות: 'אני רוצה שהר הבית יהיה פתוח, אתם תגידו לי איך צריך לעשות זאת ומה אתם צריכים כדי לבצע', כמו תגבור כוחות או גיבוי אחר. אבל כאשר הנחיה כזו לא ניתנת ומתקיים רק דיון כללי – זו התוצאה".

"בנט ושקד נטשו את הספינה בצורה מכוערת מאוד, והמשיכו כשנטלו את חברתי שולי מועלם ועכשיו שמים אותה במקום לא ריאלי. זו לא התנהגות. מי שחושב שבפוליטיקה הכול מותר, אינו מבין דבר וחצי דבר לא ביהדות, לא באנושיות ולא בחיים"

דווקא המשטרה זוכה לדברי שבח מפיו של אריאל, והוא דוחה את הטענה כי היא שואפת לשקט בכל מחיר. לדבריו, מפקד מחוז ירושלים ניצב דורון ידיד, כמו קודמו ניצב יורם הלוי, הם אנשים שמקבלים אחריות מתוך ידיעה שכל החלטה או שיקול דעת שלהם ייבחנו בשבע עיניים. גם השר לביטחון הפנים, גלעד ארדן, המעניק גיבוי למשטרה, זוכה למחמאות. בניגוד לשרים קודמים שלא היו ברורים ונחושים בעניין, ארדן מביע את רצונו שההר יהיה פתוח, וזה, אליבא דאריאל, מעורר כבוד. אם ההחלטות היו מתקבלות בלשכתו, סבור אריאל, ההר היה נפתח ליהודים בקלות רבה יותר. 

אתה מצטרף להגדרה "אפס מנהיגות" שהעניק בצלאל סמוטריץ' לראש הממשלה? היא אמנם נאמרה בנושא אחר אבל הצטרפה למחאתו בעניין הר הבית.
"אני לא מדבר כך. בצלאל התנצל, סימן שגם הוא חושב שזה לא ראוי".

לא נבגד, מאוכזב

כשאני שואל אותו לשלומו, אורי אריאל מגדיר את עצמו "מודאג, אזרח מודאג". הוא חושש ממציאות פוליטית שתוביל לכך שאחרי הבחירות הבאות לא תהיה ממשלה ימנית. "ההשלכות לכך יהיו ברורות", הוא אומר. "זה לא מחויב המציאות, וזה חִייב לעשות דברים שלצערי כבר עבר זמנם, כמו צירוף עוצמה יהודית וזהות לאיחוד הימין. אני מכיר את האנשים היטב. זה היה צריך לקרות, אבל זה כבר אבוד. חלק מהדברים יכולים עוד להיעשות, אבל אני לא בטוח שהם ייעשו".

כשאני מבקש ממנו לפרט למה כוונתו, הוא מציין את מבצע 'זזים ימינה' שהתקיים בבחירות הקודמות, ובמסגרתו עברו הפעילים מדלת לדלת כדי להוציא את האנשים מהאדישות וביקשו מהם לצאת להצביע בעד מפלגות הימין, גם בלי לנקוב בשמה של מפלגה מסוימת. "עכשיו", הוא אומר, "הם רבים ביניהם מי ינהל ואיך ינהל, ובסוף כולם יטבעו ביחד וזה דבר חמור מאוד".

נכון לדרוש מפייגלין או מבן־גביר לפרוש מהבחירות?
"אני מכיר את שניהם ואת האנשים שסביבם, ואני יודע שאין לכך כל היתכנות, אלא אם יקרה נס. האם פרישה כזו תעזור לימין? ייתכן, אבל זו שאלה לא מעשית".

הבחירות נערכות בצל "הדיל האולטימטיבי" שמתרקם אצל טראמפ. בעיניך יש כאן סיבה לחשש?
"להזכירך, כבר היינו שם ואפילו חווינו פינויים. בינתיים ברור שאין פרטנר. יותר מדי פעמים אנחנו נאלצים לומר 'אמרנו לכם'. כשאמרנו שיהיו קטיושות ושיקימו צבא בעזה אחרים צחקו, אבל התברר שצדקנו. מה שצריך לעשות הוא תוכנית כמו 'תוכנית מרשל' (לשיקום אירופה לאחר מלחמת העולם השנייה; מ"ט), שכדי לבצע אותה אין צורך בהסכמת הצד השני. אתה סולל כבישים וכולם ייסעו בהם, יהודים וערבים. תסלול כביש מרבת־עמון לירושלים, שיגיעו בשעה וחצי. זה לא יעלה הרבה כסף. זה לא יביא לשלום, אבל לשינוי מצב זה בוודאי יביא. הצעתי זאת למקבל ההחלטות אצלנו".

ומה ענה לך?
"שבודקים ובוחנים".

בבחירות הפנימיות שנערכו בינואר קיבל אורי אריאל את קולותיהם של 40 מחברי מרכז האיחוד הלאומי, לעומת 83 שתמכו ביריבו סמוטריץ'. כעת צער הפרידה מלווה אותו. "תמיד עניינה אותי העשייה, אני לא איש של מלל. בשבע השנים האחרונות זכיתי לעולם של הרבה מאוד עשייה. רציתי להמשיך עוד קדנציה אחת, והצעתי שאולי אפרוש באמצעה, אבל הדבר לא התאפשר לי כי חבריי החליטו שלא ובזה תם העניין".

אתה חש נבגד?
"זה לא העניין. הגדרה מדויקת יותר תהיה שאני מאוכזב. הייתה לי ציפייה להיבחר והיה לי על מה לסמוך, אבל אין הנחתום מעיד על עיסתו. העובדה היא שאנשים חשבו אחרת. יש כאלה שלא אמרו לי את האמת, וזה מאכזב. אתה מצפה מאנשים שהם חבריך במשך שנים רבות לומר לך את האמת".

לטעמך הם החליפו הנהגה שקולה ואחראית בהנהגה קופצנית ו"רייטינגית"?
"אני לא אומר את זה. לכל אחד יש הסגנון והאופי שלו. הם בחרו בהנהגה שהם רצו, קיבלו מה שרצו ואני מאחל לכולם הצלחה".

אחרי שראש הממשלה נתניהו פיטר את שני שרי הימין החדש, בנט ושקד, בעקבות תבוסתם בבחירות ובנימוק שאין מאחוריהם קהל, אורי אריאל לא חלם אף לרגע להתפטר מיוזמתו. "לא הזדהיתי איתם, לא כאשר פוטרו ולא לפני כן כאשר נטשו את הספינה בצורה מכוערת מאוד. הם המשיכו כאשר נטלו את חברתי ח"כ שולי מועלם ועכשיו שמים אותה במקום לא ריאלי, ולא ראיתי שדאגו לה כל כך. זו לא התנהגות. מי שחושב שבפוליטיקה הכול מותר, בעיניי אינו מבין דבר וחצי דבר לא ביהדות, לא באנושיות ולא בחיים. לי לא נותר אלא לאחל להם בריאות. אני לא שם".

אפשר להבין שאתה היית מתנגד לאיחוד עם הימין החדש תחת הנהגת שקד. נכון?
"מה שהיה צריך להיות הוא שהימין החדש ילך עם פייגלין, ובכך היה ממצה מאה אחוז מהפוטנציאל שלו, והבית היהודי היה צריך להתחבר עם עוצמה יהודית, ואז היינו מביאים יותר ממאה אחוז מהקולות. את החיבור ביניהם היו צריכים לעשות אחרי הבחירות, להתאחד לסיעה גדולה. במצב כזה לא היו מצביעים שנמנעים מהצבעה בגלל בנט, או באים בטענות איך שמים אישה חילונית בראש המפלגה. מה שקורה היום הוא שהציונות הדתית יוצאת קירחת מכאן ומכאן. היא מרחיקה את הקצוות משני הצדדים".

אריאל מזכיר לי שגם לפני ארבע שנים התנגד לאיחוד עם הבית היהודי בראשות בנט, אך דעתו לא התקבלה. "אני הצעתי ללכת עם אלי ישי. בסוף הפסדנו שלושה מנדטים וחצי, תודה רבה. העיקר שאנחנו חזקים, איזה כיף… בנט ראה שהאיחוד הלאומי כבר בכיסו, הלך להיפסטרים ופיתח כל מיני רעיונות מוזרים. זו הייתה טעות אז, ועכשיו אנחנו חוזרים על אותה טעות".

"ככלב השב על קיאו", כפי שהתבטא חבר הכנסת יוגב?
"מוטי יוגב ציטט פסוק שאמר שלמה המלך, החכם מכל אדם, ועשו מזה חגיגה שלמה. עיוותו את המשמעות של כוונתו".

אפשר להבין את בנט שקצה נפשו באולטימטומים שרבני הציונות הדתית הציבו לו, לא כן?
"רבנים מעולם לא הורו לו מה לעשות. הוא עשה מה שהבין והתייעץ איתם".

האם רבנים צריכים להכתיב למפלגה פוליטית כיצד להתנהל בנושאים מסוימים?
"אני לא יודע איך זה אצל אחרים. באיחוד הלאומי יש רבנים, וההתנהלות מולם מופיעה בתקנון שלנו. אנחנו מתייעצים איתם ותמיד הגענו להבנות. מעולם לא נהגנו בשיטת 'השתמש וזרוק'".

אגב, מה דעתך על השם 'ימינה'?
"זה לא תופס אותי", צוחק אריאל, "אולי צריך להתרגל".

השבוע שמענו את איילת שקד מכריזה כי היא מכוונת גבוה, אל כס ראש הממשלה. לדעתך היא מתאימה לתפקיד?
"את זה יחליטו הבוחרים".

עם זאת, אריאל אומר כי העובדה שאישה חילונית מובילה מפלגה דתית נראית לו קצת מוזרה. "למפלגה דתית יש ערכים משלה, אבל קיבלתי שחרור מלהביע דעה בנושא".

תוויות של גזענות

אריאל מוחה על פסילתו של מיכאל בן־ארי, שכבר ישב עימו בכנסת ה־18 במסגרת האיחוד הלאומי, ועל חוות הדעת של היועץ המשפטי לממשלה, המצדד בפסילתם של בנצי גופשטיין וברוך מרזל. "יש לאפשר להם לרוץ, והציבור יגיד את דברו. הם אינם גזענים. אז לא פסלו את בן־ארי, מה השתנה עד היום? מה הם כבר אמרו, שארץ ישראל היא של העם היהודי? אני לא מכיר שום התבטאות גזענית מצידם. מדביקים להם תוויות. לא צריך לאהוב כל דבר שהם אומרים, אבל בין זה ובין פסילה המרחק גדול. בכלל נראה לי שמזדרזים מדי להדביק תוויות של גזענות לכל דבר, אבל בבחירות כולם מושכים לקצוות כי הם חושבים שזה מביא קולות. אני חושב שזו טעות".

העובדה שבסלון ביתו של בן־גביר תלויה תמונה של ברוך גולדשטיין לא מפריעה לך?
"אצלי בסלון אין. מה שיש אצלו בבית זה עניינו הפרטי".

אריאל מנמק את הישארותו בתפקיד בדאגה לחקלאות ולחקלאים. זה יהיה עוול להביא שר חדש לתקופה קצרה, לא משנה מי, הוא אומר לנו. עם כל הכבוד לכולם, שר חדש לא יוכל להבין בתוך חודשיים את רזי המשרד ולקבל החלטות.

אותו הדבר אפשר לומר על משרד החינוך והמשפטים.
"נכון מאוד, אבל אני לא אומר לנתניהו מה לעשות".

שאלתי את השר היוצא אם גם הוא שואף לחזרה לימות דוד המלך, לימי משפט ההלכה, כפי שהתבטא סמוטריץ'. "אני שואף לימות המשיח, שבהם לכולם יהיה טוב. שכל אחד יצהיר מה שהוא רוצה, אם כי אינני יודע לְמה ההתבטאויות האלה עוזרות".

האם ממשלת אחדות של הליכוד, כחול־לבן ומפלגות אחרות תתרום במשהו להרגעת הרוחות ולהורדת מפלס השנאה?
"זה לא יוריד, אולי ייתן הרגעה זמנית. תהיה פחות וכחנות ציבורית ותקשורתית. מדובר בדיון עמוק הרבה יותר. היחד הזה אינו מרגיע לאומי אמיתי ולא יביא את השינוי, אלא ייתן שקט בכנסת. השינוי צריך לבוא מהבנה עמוקה ושכנוע אמיתי. בבחירות הבאות זה יתעורר מחדש".

גם אתה חושב, כפי שנתניהו לחש באוזני הרב כדורי, ש"השמאל שכח מה זה להיות יהודים"?
"מה פתאום, איזה קשקוש. כולנו יהודים. יש כאלה שיותר מקפידים במצוות ויש שפחות מקפידים. יש חרדים שגרים בארץ ישראל ואומרים עליי או עליך שאנחנו לא דתיים. למישהו יש 'דוסומטר'? חכמים אמרו שישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות, אז אתם תקבעו מיהו דתי? כל אחד שמחלק ציונים לאחרים, שיבדוק תחילה את עצמו".

אני שואל את אורי אריאל אם העם שלנו איבד את הסובלנות ההדדית, וכיצד הוא רואה את השיח המתלהם והגס ואת תפיסת המחנה שממול כאויב ולא כיריב אידיאולוגי. במקום תשובה, אורי אריאל שולף את הטלפון שלו וקורא הודעת וואטסאפ שקיבל בתשעה באב מגדי ירקוני, ראש מועצת אשכול, שאיבד את שתי רגליו במבצע צוק איתן. "מקווה שעובר עליך צום משמעותי, אני גאה בדרך המשותפת שלנו בתקווה להמשיך לשאוף לאהבת חינם", כתב ירקוני לאריאל.

"ירקוני הוא איש של שמאלה מהשמאל", אומר אריאל. "הוא קרא לגירוש מגוש קטיף בשם 'להחזיר את הבנים הביתה', והפגין במחסום כיסופים בעד ההתנתקות. אבל כאשר הכנסתי את ספר התורה לזכר אימי לכרם־שלום, בפעם הראשונה שעלה לתורה, הוא התרגש עד דמעות. אנחנו משתפים פעולה למען ההתיישבות והדרום, בהכנסת הגרעינים המשימתיים ובהקמת מבני ציבור ומועדוני נוער. אנחנו בונים יחד את כרם־שלום, שזה דגם לאומי. גרים שם בוגרי השומר הצעיר שביקשו להקים בית כנסת, וחברים מחלוצה באו לגור עימם. יש משברים, יש ויכוחים, אבל המסקנה היא שיש לנו עם נהדר בסך הכול. הוא מורכב מקיבוץ גלויות של כל־כך הרבה עדות, הרבה מרכיבים, הרבה משתנים. אני אופטימי מאוד. תראה את ההתקדמות בנושאי חלל, אטום וחקלאות. יש ויכוחים, אבל אנחנו נוטים להגזים בדרמטיות שלהם".

אורות וצללים

פסיקת בית המשפט בעניין איסור ההפרדה בהופעה בעפולה הקפיצה לו את הפיוזים. "זו שערורייה", הוא אומר. "אני מחכה ליום ששדולת הנשים תגיש בג"ץ נגד בית הכנסת שלי בכפר־אדומים, שהוא יישוב כלל ישראלי של חילונים ודתיים שעושה הרבה דברים טובים של אחדות. מעולם לא הייתה בו תפילה מעורבת. יש מחיצה ולא נותנים להיכנס, לא בריקודים בשמחת תורה ולא בעלייה לתורה. אני מצפה שבג"ץ יחליט שאסור להתפלל כך. בבקשה, שייקח את זה למקומות האבסורדיים ביותר. כשאני מתפלל בוקר וערב 'השיבה שופטינו כבראשונה', אתה מבין מה אתה אומר".

ליברליזם מזויף?
"לא, זה סוג של מופרעות. תתעסקו עם הכדורגל או הכדורסל שאין בהם קבוצה אחת מעורבת. בתוכנית נינג'ה ישראל בטלוויזיה, כך סיפרו לי, שום אישה לא עוברת את המסלול. אולי תסדרו להן משהו שם?"

אבל בהפוך על הפוך, אריאל דווקא מזהה יתרון בכך שהשופטים מביאים את הדברים לאבסורד לדעתו. כשהעניינים יגיעו לקצה, הוא סבור, המציאות תכריח את המערכת הפוליטית לחולל תיקון וליצור איזון מחודש.

אריאל היה מהדוחפים בממשלה לזרז את העלאת יהודי אתיופיה, והוא עוסק בנושא עשרות שנים. בעבר פעל יחד עם יו"ר הסוכנות לשעבר, נתן שרנסקי, להעלות את שארית הפליטה ולסגור את מחנה הפליטים בגונדר. "ביקרתי בגונדר יותר משבע פעמים, ואני עומד על כך שהחלטת הממשלה על הבאת 1,000 עולים בשנה תתקיים. בנוסף, כממונה על השירות הלאומי־אזרחי אני פועל להשתלבותם בחברה, ולמען הקהילה כולה", הוא אומר.

"המציאות הזו שבה יהודי לא יכול לעלות להר הבית בתשעה באב אינה יכולה לעבור בשתיקה. זה שלנו, זה המקום הקדוש ביותר לעם היהודי, ועלינו להיות שם בהופעה מלאה ללא מגבלות, אלא אם כן זה קשור בביטחון מיידי, לא באיזו אמירה כללית שמשתמשים בה לשווא"

בימים אלה הוא מנסה למצוא פתרון להעלות ארצה מגונדר את אחותו של סלומון טקה, שנורה בידי שוטר. שאלתי אותו כיצד הוא רואה את הפרשה. האם הגזענות אוכלת בנו בכל פה? "כל עלייה התייחסה בצורה קשה לעלייה שבאה אחריה, וה'מסורת' הזו לא נשברה. לפני 150 שנה אשכנזי לא היה יכול לגור בירושלים. בהקשר של עולי אתיופיה יש גורם נוסף והוא צבע עורם. הם בולטים, והם באים מעולם תרבותי וממושגים אחרים לגמרי. היחס הזה מהווה כתם על החברה שלנו. גם היחס של מח"ש מבייש, לא אותם, אותי. אבל האמת היא שעל סמך ניסיוני אין לי הרבה ציפיות ממח"ש, וזה לא מפתיע אותי".

האם ממשלות ישראל כשלו בקליטת יהודי אתיופיה?
"לא, לא הממשלה ולא החברה. אני דווקא רואה בזה הצלחה גדולה. אין שום אומה בעולם שעשתה אפילו משהו דומה לזה: הטסה בלילה, דירות בחינם, מה לא. היינו אור לגויים. בתוך זה יש צללים. ככל שהבניין גדול יותר, הצל גדול יותר. זה מה שהרב קוק קורא 'אורות וצללים'. הרבה דברים צריך לתקן. המנהיגות צריכה להחליט איך היא מביעה את הסולידריות ואת הערבות ההדדית. הממשלה הקימה ועדת שרים והיא כבר התכנסה כמה פעמים וקיבלה החלטות, הבעיה היא שקצב הביצוע איטי מאוד".

בינתיים הוא נהנה מאוד מהחודשים האחרונים בתפקיד, ומודה שיתקשה לעזוב את האתגרים הכרוכים בו. בשנות כהונתו הכיר מקרוב שורה ארוכה של נושאים מרתקים, בהם למשל התערבות בגנום של הפרי כדי להפוך אותו לטעים יותר, בריא יותר ועם חיי מדף ארוכים יותר. במשמרת שלו ישראל הופכת למובילה עולמית בנושאי שימור הדגה ברחבי תבל, ובהובלתו הפך הקנביס לענף חקלאי רשמי ומוכר.

לא חששת שזה ישמש עלה תאנה לתומכי הלגליזציה?
"לא, ואני לא תומך בלגליזציה", מדגיש אריאל. "לדעתי אפשר לבצע הפרדה מוחלטת בין שימוש רפואי לשימוש לצורכי פנאי, באמצעות חינוך ואכיפה. יש מאות מיליונים ברחבי העולם שחייהם אינם חיים בלי זה, ואין להם שום תרופה אחרת. בארץ יש 35 אלף כאלה".
כעת, לקראת הפרישה, הוא מפנטז על אפשרות שבמסגרתה היה יכול להמשיך ולשרת את הציבור: "הייתי מוכן לכהן כשר עם סמכויות ביצוע, שאינו תלוי במפלגה כזו או אחרת, מבלי להיות חבר כנסת או שותף למשחק הפוליטי".

אבל כאדם ריאלי הוא יודע שזה לא יקרה, ומתחיל לחשוב על תוכניותיו ביום שאחרי: "ארצה לעסוק בתחום ההתיישבות", הוא מספר, "אבל במובן הרחב של המילה ולא רק ביהודה ושומרון או יישובים. למשל בשאלה היכן יקום שדה התעופה העתידי, בנגב או ברמת דוד. אם זה יהיה בנגב, אפשר לתאר איזה מנוע התיישבותי זה יהיה עם 20 אלף מקומות תעסוקה, כבישים, רכבות ומה לא. אני מקבל הצעות, אבל בשלב זה אני אומר להם 'תבואו אחרי שאסיים את תפקידי'. אפיק אחר שאני חושב עליו הוא מתן פתרונות מערכתיים וטכנולוגיים לאוכלוסיות עם צרכים מיוחדים. מעין ערבות הדדית. כך או כך, אני לא מסתכל אחורה אלא קדימה ומרגיש לגמרי בנוח עם זה".