מתברר שלא פשוט כל כך להצית אש. גם הצתה היא מקצוע שדורש לימוד והתמחות, וזה בדיוק מה שעשו לאחרונה פרופ' זהר עמר ואנשי מכון המקדש. חוץ מהניסוי בשרפת פרה אדומה שתואר כאן בהרחבה בשבוע שעבר, ערכו עמר ואנשי המכון בחודשים האחרונים כמה ניסויים בהבערת עצים מכמה סוגים שתוארו במקורות העוסקים במערכת האש של המזבח, כדי להבין מדוע סוגי עץ מסוימים מוצגים שם כעדיפים על פני אחרים.
עמר מסביר שלמערכה הגדולה – כך כונתה המדורה שעל גבי המזבח שנועדה לכלות את הקורבנות – נבחרו חתיכות עץ עבות וישרות יחסית שאורכן כאמה, כלומר כחצי מטר. על העצים האלה הופקד ממונה מיוחד שככל הנראה שימש אחראי על תהליך הבדיקה, כדי לוודא שאלה יהיו יבשים דיים ומאוחסנים כראוי.
בראשית ימי בית שני סופקו קורות העץ לצורך המערכה בידי אנשים בודדים ומשפחות שהתנדבו להביא את "קורבן העצים" (למשל: נחמיה י לה), אולם בשלהי ימי הבית כבר נכללו עצי המערכה בין הדברים שמומנו בכספי ציבור. כמות הקורות שנדרשה הייתה עצומה. עמר חישב ומצא שלצורך קורבנות הציבור בלבד נדרשו כאלף מטרים מעוקבים של עץ מדי שנה. וקורבנות הציבור, הוא מזכיר, היו בסך הכול כאחוז עד חמישה אחוזים מקרב כלל הקורבנות במקדש. יערות שלמים היו צריכים להינטע לשם אחזקת אש התמיד.
המשנה (תמיד ב, ג) מציינת במפורש את העצים הכשרים לשמש על גבי המזבח: "כל העצים כשרין למערכה חוץ משל זית ושל גפן, אבל באלו רגילין: במורביות של תאנה ושל אגוז ושל עץ שמן". במקורות אחרים (למשל תוספתא מנחות ט, יד) נכתב בשם רבי אלעזר שקיימים "חמישה עצים פסולין – אף של שקמה ושל חרוב ושל דקל ושל מייש ושל אלון ושל סתירה". עמר מסביר שלצורך האש שעל המזבח נבחרו העצים האיכותיים ביותר, ומוסיף שרוב אלו הנזכרים במקורות מזוהים כיום. בוודאי תאנה ואגוז מלך, אבל גם עץ השמן שנהוג לזהותו בעץ הנפוץ כאן כל כך – אורן ירושלים. את ה"מייש" נהוג לדברי עמר לזהות במיש הדרומי, ועצי "סתירה" לדעתו הם שם כללי לקורות ישנות שנאספו מבתים שחרבו ופשוט אין זה מכובד להשתמש בהן על גבי המזבח בעזרה.
כדי לערוך את הניסוי היה צורך לאסוף גזעים – רצוי יבשים לחלוטין – מכלל העצים שהוזכרו במקורות לחיוב או לשלילה, פעולה שדרשה מאמצים בלתי מבוטלים שנמשכו שבועות אחדים. הגזעים נאספו לבסוף מרחבי השומרון, מבנימין ומנאות קדומים. בין השאר נאספו חרוב, תמר, שקמה ואגוז המלך, לא לפני שהוסר גזע תמר שהתגלה כנגוע בקיני ענק של נמלת האש.
מאיץ בערה
עמר ואנשי מכון המקדש הציתו אם כן קורות עץ במשקל אחיד של עשרה קילוגרמים מכל אחד מסוגי העצים המדוברים. בכל אחת כזו נרשמה שעת ההצתה, שעת היאחזות האש בעצים, המועד שבו כבתה הלהבה ונותרו גחלים בלבד, וכן נקודת הזמן שבה אף אלו כבו ונותר רק אפר. במהלך הניסוי נבדקה הטמפרטורה של המוקד במדחום מיוחד. לאחר מכן נאספו האפר והגחלים הכבויים שנותרו. האפר נשקל, ובחלק מהמקרים החומר שנותר אף נכתש במקלות ונופה בכברה.
ולמסקנות (שאמורות להתפרסם בקרוב במלואן במאמר מדעי): עמר מציין שהיובש של העצים הוא גורם משמעותי מאוד בעניין. "עצים לחים או לחים למחצה קשים להצתה, ושרפתם המלאה איננה מתאפשרת". זו בדיוק הסיבה ש"מחמישה עשר באב ואילך תשש כוחה של חמה, ולא היו כורתין עצים למערכה, לפי שאינן יבשין" (תענית לא, א). עצים יבשים, מסביר פרופ' עמר, פולטים עשן בכמות נמוכה בהרבה מעצים לחים, אשר פולטים עשן רב. פיח, הוא מנמק, נוצר לרוב מהשרף המצוי בגזע חלק מהעצים, כדוגמת ברוש, ולכן הוא פחות מתאים לשרפה במקום סגור כדוגמת חצר המקדש.
מהניסויים מתברר שעץ התאנה הוא בעל התכונות המיטביות מכלל העצים שהיו שכיחים בעת העתיקה, והדבר מסביר היטב מדוע העץ הזה מוזכר בכל המקורות. מרקם העץ סיבי, והוא ניצת בקלות ומשמש לאחר הדלקתו בזרדים כמאיץ בערה בשאר עצי המערכה.
העצה נשרפת לגמרי, והרמץ נותר חם למשך יותר מארבע שעות. לעומתו, גזע התמר איננו נשרף היטב כשאר העצים. הוא גם פולט פיח רב בשרפתו אף כשהוא יבש לגמרי. עמר מניח שגפן וזית פסולים למערכה לא בשל תכונות בעייתיות שלהן אלא משום מה שמכונה "יישוב ארץ ישראל", תקנה שבאה לבצר את גידולי עצי הפרי המרכזיים ואת החקלאות המקובלת בארץ. "לא מצאנו שהם מפיקים עשן רב יותר משאר העצים כשהם יבשים", הוא מנמק.
ייתכן שבמקדש העתידי הבערת עצי המזבח תתבסס בעיקרה על גז, ורוב תעשיית העץ האינסופית שנדרשה בימי קדם לשם כך תיחסך לטובת "יישוב ארץ ישראל" ושמירתה ירוקת־עד. ועדיין, יש מקום לחשוב שמדי יום יוסיפו כמה קורות סמליות למדורת התמיד הזו, לשם שימור המורשת העתיקה וכדי להמשיך את בערת הלפיד העובר מדור לדור. מן הסתם יהיה מדובר בגזעי תאנה שיבשה, אגוז שחדל לצמוח או אורן ירושלמי שיובער כאן בלהבה גדולה, לתפארת עיר הנצח.
