"מנהלת סל"ע חשבה שלהעביר קבר זה כמו להעביר מזוודה"

כחוט השני נשזרה האטימות באופן הטיפול בעקורי גוש קטיף, החיים והמתים. על הקשיים שהערימה מדינת ישראל בפני המפונים – מקבלת כספי הפיצויים ועד בניית בתי הקבע – דובר רבות, אבל לא על המתים שנעקרו מקבריהם. טרגדיית טעויות, כך אפשר לסכם את מחדל פינוי הקברים של גוש קטיף, 14 שנים לאחר הגירוש משם.

אחת לחודשיים־שלושה פוקד חלום בלהות את שלה שורשן, וטורד את מנוחתה. "באים אליי חברה־קדישא", היא עוצרת לרגע, משתנקת וממשיכה, "ואומרים לי שמכיוון שקיבלנו את החלקה הכי יפה מול הר הבית, הם פותחים שוב את הקברים כדי לצופף אותם". החלום, שחוזר בוורסיות שונות, זורק בכל פעם מחדש את שורשן ליחס המחפיר, כלשונה, של החברה־קדישא שטיפלו בקבורה השנייה של בתה טל בהר הזיתים, באותם ימים קשים וטעונים של הגירוש מגוש קטיף.

שורשן, ממייסדי כפר־דרום וממגורשי גוש קטיף, שכלה שניים. את בעלה דורון ז"ל שנרצח כשחזר מהחממות הביתה, ואת בתה הקטנה טל, שנפטרה מדלקת קרום המוח כשהיא בת שש. דורון נטמן ליד אביו בחולון, אבל טל נקברה בגוש. וכמו בסיפור איוב, בשורה רעה רודפת בשורה רעה, אך הפעם מי שמתעמר בבני האדם הוא המדינה, בחוסר תשומת הלב שלה במקרה הקל, ובאטימות הלב של נציגיה במקרה הרע.

את שיחת הטלפון הראשונה קיבלה שורשן ממשרד הביטחון, שהטיפול בעקירת הקברים עבר לידיו בהוראת בג"ץ מכיוון שמנהלת סל"ע התרשלה בתפקידה. "הייתי ממש בדרך לטקס יום הזיכרון כשבחור ממשרד הביטחון שאל איפה אני רוצה לקבור את טל. שאלתי אותו למה הוא מתקשר אליי רבע שעה לפני צפירת יום הזיכרון, והוא ענה לי: 'רציתי לנקות שולחן לפני יום העצמאות'. לא האמנתי שהמילים האלו יצאו לו מהפה. שאלתי אותו שוב איך ייתכן שהוא מרים אליי טלפון רבע שעה לפני הצפירה? איך נצליח לנהל שיחה כל כך רצינית ואמוציונלית ככה? זה היה כל כך לא רגיש".

שורשן בחרה לא לקבור את בתה בהלוויה הממלכתית, אולם "יום לפני ההלוויה התברר לי באופן מפתיע שהם מתכוונים לנהל את ההלוויה כמו הלוויה רגילה, כלומר על אלונקה. הייתי המומה. עברו המון שנים. זו ילדה שנפטרה בגיל 6. למה שההלוויה לא תהיה בארון? מה בדיוק הם רצו לשים על האלונקה? כלום?! אני פשוט נחרדתי, אבל חברה־קדישא התעקשו שזה בניגוד להלכה ואמרו לי: 'פה לא קוברים בארון. רוצה ארון? לכי למקום אחר'. זו הייתה פשוט התעללות באופן הכי גס שיכול להיות. היה לנו דין ודברים עד השעות הקטנות של הלילה. זה היה ויכוח נורא. עירבתי גם את הרב ישראל וייס (הרבצ"ר דאז, ב"ק), שטען שאין לו קשר לעניין, שהתפקיד שלו היה רק להוציא את הגופות והוא לא אחראי לקבורתן, ואף הביע תרעומת על כך שהתקשרתי אליו בשעה כל כך מאוחרת, בשעה שלי הזוועה הזו נודעה מאוחר".

הפתרון הגיע רק לאחר ששורשן איימה שתפנה לבג"ץ. לפתע פתאום התגלתה תושייה בקרב החברה־קדישא. הם הציעו שהטקס עצמו יתקיים בארון, וכשיגיע הרגע לטמון את גופתה של טל באדמה, הקבורה תיעשה בצד, מבלי ששורשן תיחשף למראות שהיא איננה חפצה לראות. "עם קצת רצון טוב, אפשר היה בקלות למצוא את הפתרון בלי להעביר אותנו מסכת ייסורים", היא אומרת.

שלושה ימים לאחר מכן הגיעה שורשן להלוויה הממלכתית של 18 הנקברים שמשפחותיהם בחרו לקבור בחלקה המשותפת לעקורי גוש קטיף. "מרחוק מנופף לי עם נייר הבחור מהמנהלת, 'יש לך פה צ'ק עבור הוצאות ההלוויה השנייה וגם עבור המצבה החדשה. למזלך המצבה של טל יצאה שלמה, אבל אנחנו לא מתחשבנים איתך על זה, הרווחת!'. אני לא אשכח את המילה הזו. זה היה כל כך מזלזל. בלי מכתב, בלי מעטפה, הוא ניסה לחסוך לעצמו זמן, ואני הסתובבתי בהלוויה עם המחאה ביד ועם המילה הזו שהוא אמר לי במין עליצות: 'הרווחת'".

תלאותיה של שורשן לא באו אל קיצן לאחר הקבורה השנייה היות שהמצבה של טל נעלמה. "שיא השיאים היה כשרציתי להניח את המצבה, והתברר שאף אחד לא יודע היכן נמצאות המצבות שפירקו. ניסיתי להתקשר לבחור ממשרד הביטחון שהיה אמור ללוות אותי, וענתה לי בחורה. מתברר שזה טלפון כללי של משרד הביטחון, היא לא יודעת במי מדובר. הבנאדם נעלם ואיתו נעלמה המצבה. לא היה לנו שום קצה חוט. הרמתי טלפונים, אבל כבר לא היו לי כוחות להתעסק בזה. היה יהודי אחד צדיק שעבד לפני הגירוש במנהלת, שהתקשר אליי ואמר לי שהוא מכיר את הסיפור מהעיתונות והוא רוצה לבוא לעזור לי להכין מסמכים. אני לא רציתי בשלב הזה להכין כלום. רציתי להתמקד במאבק. בכל זאת נפגשנו.

"בסוף הפגישה הוא ביקש שאשמור את המספר שלו, שאולי יום אחד הוא יוכל לעזור לי. וכך היה. כשהיינו אובדי עצות ההורים שלי התקשרו אליו, הוא אמר שלא ינוח ולא ישקוט עד שימצא את המצבה, ולאחר שבועיים הצליח למצוא אותה. צדיק אחד בסדום פגשתי בכל הסיפור הזה. יהודי מבוגר אחד עם לב רחמן".

הפי־אנד לא היה כאן. "לאחר כמה שנים התקשרה אליי חברה ואמרה לי שרץ ביוטיוב סרטון שמראה איך החברה־קדישא של צה"ל מפנים את הקברים. ואני רואה את המצבה של טל באוויר במנוף. חשבתי שאני מתעלפת. בור ריק ומצבה באוויר. מתעללים באנשים. אין מילה אחרת.

"לא היה אבא לכל הסיפור הזה", מסכמת שורשן, "מישהו שהפרויקט שלו היה להעתיק את הקברים מהתחלה ועד הסוף כמו שעושים מבצע. כמו שהמדינה הייתה צריכה להיות מוכנה ביום של הגירוש עם קרווילות מחוברות למים וחשמל ל־8,000 איש, אבל בפועל אנשים היו חצי שנה במלונות – כך ההתנהלות המחפירה נראתה בכל התחומים, וכאן, במקרה של הקברים, היא אפילו התעלתה על עצמה, דווקא בנושא כזה רגיש ועדין".

הפסיכיאטרים התריעו

48 משפחות בחרו לקבור את יקיריהן בבית העלמין בגוש קטיף, ובעקבות ההתנתקות נאלצו להתמודד עם קבורה שנייה (רבים מחללי הטרור לא הובאו לקבורה בגוש קטיף ונקברו במקומות אחרים, ב"ק). "הנושא של העתקת הקברים לא בא לידי ביטוי בחוק ההתנתקות, בכלל לא התייחסו לסוגיה הזו", אומרת דבי רוזן, שהתגוררה בגוש קטיף 24 שנים, שימשה דוברת הגוש וחקרה את הנושא. "רק מאוחר יותר, כשהתחילו לדבר על הפיצוי, פתאום נזכרו שיש משפחות שיש להן מתים".

ואכן, במהלך דיון בוועדת המשנה של ועדת הכספים, ביוזמתו של ח"כ ניסן סלומינסקי שביקש לדאוג למשפחות, התגלה שאין התייחסות בחוק לסעיף פינוי הקברים, והוא הוכנס לחוק בזריזות, בלי שנעשתה בדיקה מעמיקה בנוגע למשמעויות. "גם כשהנושא עלה לראשונה, למשפחות לא הייתה כתובת. אף אחד לא חשב על זה, והמצב הזה יצר חוסר רגישות מביש", אומרת רוזן.

לדבריה, "במשך השנים עסקו במצב הקהילות, בשיקום הקהילות, אם בנו את בתי הקבע, אם קיבלו פיצויים; אבל בסוגיה הזו של הקברים ובהשפעה שלה לא כל כך עסקו. אפילו אני, שחברים טובים שלי קברו את יקיריהם בגוש קטיף ונכחתי בהלוויות השניות, לא הייתי פנויה לזה. כולנו היינו עסוקים בכאב האישי שלנו, וכאן היה כאב כפול, שלווה בתחושת בגידה ביקירים. 'הבאנו למנוחת עולמים, וזו לא מנוחת עולמים'. בסוגיה הזו עסקו פחות, גם המנהלת לא ידעה איך להתעסק בזה".

בימים אלו מלאו 14 שנה לעקירת היישובים בגוש קטיף אבל מאז נכתב רק מחקר אחד בנושא בשנת 2010. המחקר טרם פורסם אולם הוצג בכנסים אקדמיים, ולצד דבי רוזן חתומים עליו אבי ששון, מרצה בכיר בחוג ללימודי ארץ ישראל במכללה האקדמית אשקלון, וד"ר אליאב טאוב מאותה מכללה. לשאלתי מדוע לקח זמן רב כל כך להתעסק בסוגיה הזו משיב ששון: "למה לא נגעו בזה? כי כל נושא הקבורה וההנצחה רגיש מאוד ולכן נוח לנו לא להתעסק בזה, אלא נעדיף לחקור קברים מתקופת המשנה והתלמוד. הייתה פה גם רגישות ביחס לתושבים עצמם, שגם להם היה קשה לדבר על העניין, ולכן אי אפשר היה לחקור אותו היטב.

לדבריו, "חקרנו את הנושא בפרספקטיבה של חמש שנים אחרי, ואני חושב שהיום צריך לחזור ולבדוק גם מפרספקטיבה של 15 שנים. יש כאן גם העניין האנושי וגם העניינים הבירוקרטיים – שיכולים לחזור חלילה, אם מישהו יחליט אי פעם לבצע שוב מהלך כזה".

הרב החל לגמגם

"זה היה כמו סרט אימה, לא משהו שאפשר לעבור. לא האמנתי שזה יקרה, ועד עצם היום הזה אני לא מאמינה שבאמת עשו את זה", מתארת בריינה הילברג, שבנה יוחנן נהרג ב־5 בספטמבר 1997 באסון השייטת. הוא היה החייל הראשון מגוש קטיף שנהרג. "החלטנו לקבור אותו בגוש קטיף כי זה היה הבית שלו ובית העלמין היה ליד הים ויוחנן היה איש ים. זה היה מאוד טבעי".

גם אחרי שהתושבים פונו כבר, הילברג לא חשבה שזה באמת יקרה. "האמנתי שכל ההתנתקות תיפול על עניין המתים. חשבתי שהם יצילו אותנו כי זה לא דבר שעושים יהודים – עוקרים קברים של יהודים בארץ ישראל. עוד כשהיינו בגוש הגיעו אלינו הרב ישראל וייס כדי להסביר לנו מה הולך לקרות. הוא הגיע עם כל הפמליה שלו, ואנחנו היינו מלווים בעורכי הדין מינצר וקצינת נפגעים.

"אמרתי לו שאני רוצה לדעת מי יהיה נוכח בהוצאת הגופה, והוא התחיל לגמגם. אמרתי לו: 'אני מאוד רוצה שאתה תהיה'. השותף שלו העסקן אמר: 'אני אהיה ולא הוא'. אמרתי 'לא! אני רוצה שהרב הראשי יהיה'. הוא גם אב שכול, הבת שלו נדרסה למוות בגיל 4. אמרתי לו: 'אני רוצה שכשאתה מוציא את הגופה של יוחנן, תסתכל במקום שהיו העיניים שלו ותחשוב שאתה רואה את העיניים של הבת שלך. עורך הדין שלנו התחיל לבכות, וגם אני כבר לא יכולתי לדבר. עד היום אני לא מבינה איך אמרתי דבר כזה לרב. איך אפשר להוציא גופה של חייל מהאדמה, שנהרג בשביל המדינה. איך אפשר להוציא אותו מהאדמה? באמת האמנתי שהכול ייפול על בית העלמין".

הילברג מספרת כי "אחר כך היינו צריכים להתמודד עם החיים. איך ממשיכים. הבת שלי שפרה אמרה לי שכשהביאו לנו את הגופה היא הרגישה שהחזירו לנו את יוחנן ואז לקחו אותו עוד פעם. זה בדיוק מה שאני הרגשתי.

"היינו צריכים למצוא מקום חדש לקבור אותו. עורכי הדין הציעו שנקבור עם כולם בהר הזיתים. אנחנו פחות רצינו. אמרנו לעו"ד – למרות שיהודים קוברים את מתיהם מאות אם לא אלפי שנים בהר הזיתים, מישהו יכול להבטיח שלא יקרה שוב דבר כזה? שלא יהיה עוד איזה הסכם מוזר כמו ההתנתקות? אף אחד לא יכול היה להבטיח לי דבר כזה. שוטטנו בכל מיני בתי עלמין, ובסוף הגענו לניצן. עמדנו והסתכלנו מסביב, ופתאום ראיתי שם את הים. אמרתי לבעלי סמי, אנחנו קוברים אותו פה, יש פה ים".

אפשר לומר שכפי שלפני ההתנתקות המדינה שמה בראש סדר העדיפויות את משימת פינוי התושבים ולא את הטיפול בהם, כך נהגה המדינה גם בפינוי הקברים: מהרגע שהוצאו הקברים מגוש קטיף, המדינה נעלמה.

איומים באישון ליל

"היה צריך להעניק למשפחות השכולות יחס מיוחד, תוך ליווי של אנשי מקצוע רלוונטיים, אף יותר מהיחס למפונים חיים בגוש", אומר עו"ד אסף מינצר, שמכהן מזה כשש שנים כראש מועצת אלקנה וטיפל בתקופת ההתנתקות יחד עם אביו עו"ד מוטי מינצר, בייצוג המשפחות השכולות בבג"ץ ובפני רשויות המדינה והגורמים הצבאיים בכל נושאי העתקת הקברים.

לדבריו, "במהלך הכנת החוק בוועדת הכספים של הכנסת הגיעו פסיכולוגים ופסיכיאטרים והעידו על הנזק האדיר הצפוי למשפחות בכלל ולשכולות בפרט, והצביעו על עוצמת הטראומה שהמשפחות צפויות לעבור. דברים אלו היו אמורים להיות הכוונה וחיצי הוראה למנהלת סל"ע כיצד לפעול בעניין העתקת הקברים ופינוים, אולם מנהלת סל"ע פעלה בדיוק ההפך מכך".

למעשה, הבעיה התגלעה כבר בלשון החוק. בסעיף 144 א' ליישום תוכנית ההתנתקות נכתב: "העברת והנצחת הנפטרים – לפי ראות עיני המדינה". ניסוח שמתיר לה לכאורה לעשות ככל העולה על רוחה, גם במחיר של חוסר תיאום עם המשפחות.

סיסמת ההתנתקות הייתה כזכור "ברגישות ובנחישות", ובסוגיית פינוי הקברים היא הפכה לבדיחה עצובה במיוחד. המסופר לעיל הוא רק רשימה חלקית של תלאות המשפחות. הן ספגו גם איומים שהמנהלת תפנה באישון לילה את הקברים להיכן שתרצה או לקבר זמני אם המשפחות, שלא ידעו בעצמן היכן הן הולכות לגור, לא ישתפו פעולה; פרסומים יצאו לתקשורת בנושא העתקת הקברים בלי שהמשפחות עודכנו; הייתה דרישה לפינוי הקברים עוד לפני פינוי החיים כי "כך ניתן יהיה לשבור את ההתנגדות לפינוי בקרב התושבים"; ודובר על חיבור בית העלמין לשער אלקטרוני ולהודעות ביפר בשל החשש שהמשפחות יבצעו "מחטפי קברים".

בשלב מסוים קיבל עו"ד מינצר מידע על כוונת מנהלת סל"ע להעתיק את הקברים קודם ליום הפינוי. הוא אימת אותו עם אחד מעובדי המנהלת, וזה אישר שהמידע נכון ושהוא נעמד על רגליו האחוריות כדי שהפינוי לא יתבצע, והמנהלת נכנעה.

בבג"ץ שהגיש מינצר בעקבות יחס המנהלת למשפחות השכולות, מתח נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק ביקורת חריפה. "הוא לא יכול היה להאמין שאין תיאום עם המשפחות, ודרש שהמנהלת תבצע תיאום מולן כנדרש", מספר עורך הדין. בעקבות הדיון והביקורת שעלתה בו החליט ראש הממשלה דאז, אריאל שרון, להוציא את הטיפול בנושא מידי המנהלת, ולהעבירו ליחידת הנפגעים של צה"ל.
מאותו שלב, כחודש לפני הפינוי, התיאום בין המשפחות לצה"ל השתפר קמעה. מונו 48 צוותים, כמניין 48 הקברים שנדרשו לעקור, שיטפלו במשפחות השכולות. "כשזה עבד בפקודה מסודרת, חל שיפור מסוים. עם כל הקושי, המשפחות התחילו לראשונה לקבל יחס מסודר יותר, והיה להן עם מי לדבר", מעיד מינצר.

הקצינים ניתקו קשר

אולם קהות החושים כלפי צורכי המשפחות לא נעלמה גם לאחר שהטיפול במשפחות השכולות הועבר לידי משרד הביטחון. מתברר כי בימים של פינוי הקברים, אף שניתנה פקודה של הצבא לא להביא מצלמות לבית העלמין בשל צנעת הפרט, נותני הפקודות עצמם הם אלו שהפרו אותן והצטלמו למזכרת, חלקם לצד הקברים הפתוחים ובשטח בית העלמין. בתמונות נראים המצולמים מישירים מבט ומחייכים למצלמה. בין השאר צולמו שם קצינת שלישות ראשית ומפקד כוח הפינוי מחייך ליד קבר פתוח. גם הרב הצבאי הראשי ורבני הפיקוד הצטלמו למזכרת לצד ארונות הקבורה בנקודת האיסוף. התמונות הללו הופצו באינטרנט, והמשפחות נחשפו אליהן. בתמונה אחת אף נראה קבר פתוח שבתוכו נעליים.

במקרה אחר המדינה רכשה קבר אחד בהר הזיתים וקברה שם שני ילדים קטנים. המשפחה טענה שקברו לה את הילד ב"קופסת נעליים". ההלוויות עצמן בהר, שאליו הועתקו 18 קברים לחלקת קבר שיועדה למפונים, נעשו בשיטת הסרט הנע. לשום משפחה לא היה זמן להתייחד עם יקירה, הכול נעשה במהירות ובבהילות. למשפחות, שעל פי ההלכה צריכות לשבת יום אחד שבעה לאחר הקבורה המחודשת, לא היה מקום לשבת. איש לא חשב על זה. חלקן פונו לבתי מלון, חלקן לבתי משפחה. "לא ניתן סעד נפשי ראוי, ולא הייתה חשיבה על הפרטים הטכניים", אומרת רוזן.

לקציני הנפגעים, שהיו מקור התמיכה בחודש שלפני הפינוי, ניתנה פקודה לנתק כל קשר עם המשפחות מיד לאחר הקבורה, גם אם המשפחות יפנו אליהן. ולאחר שהקברים הועתקו – נאסר על המשפחות לחרוט על המצבות נוסח חדש שכלל את המילים "גוש קטיף", מכיוון שמדובר ב"ביטוי פוליטי". רק חצי שנה לאחר מכן, בזכות מאבק משפטי שניהלו עורכי הדין מינצר מול משרד הביטחון, הותר הדבר.

"המחשבה של מנהלת סל"ע הייתה שלהעביר קבר זה כמו להעביר מזוודה, תגיד לי לאן ואני אעביר לך. הדרישה של המשפחות נראתה למדינה ולמנהלת כניסיון סחטנות, והן לא השכילו להבין שמדובר בצורך אמיתי לטפל במשפחות", אומר מינצר.

"גם היום, 14 שנים לאחר עקירת הקברים, הטראומה עדיין כואבת, וחלק גדול מהמשפחות ממשיכות לחוות אותה. מנגנון ההתמודדות, עיבוד האבל וההשלמה שהמשפחות יצרו לעצמן בקושי רב לאחר הקבורה הראשונה של יקיריהן קרס באחת לאחר פתיחת הקברים והפצעים מחדש.

"התרענו על הנזקים הנפשיים שייגרמו למשפחות, ולצערנו חלק גדול מהנזקים התממשו. המשפחות נאלצו להתמודד עם טראומה כפולה של פינוי מהבית ומהעסק עם תוספת מחרידה של פתיחת הקברים. מדובר באירוע היסטורי קשה שלדעתי עוד לא התחילו לחקור וללמוד את השפעותיו, ואני מקווה שלא יחזור על עצמו לעולם".

החברה־קדישא של הגוש לא הסכימה להיות שותפה לפינוי הקברים, ואנשיה רק השגיחו מרחוק שהדברים מתנהלים כשורה. מי שפינה בפועל את הקברים גזר על עצמו שתיקה. "הרב יעקב רוז'ה, שהוא המומחה הכי גדול לנושא זיהוי חללים, אמר לנו חד וחלק שהמדינה לא יודעת איך להתמודד עם פינוי הקברים", אומר אליעזר אורבך, שהיה מזכיר המועצה הדתית בגוש קטיף ובמסגרת תפקידו היה ממונה על בית העלמין.

לדברי אורבך, "המדינה אף פעם לא פינתה קברים מהחול, לא ידעו איך להיערך לזה. חשבו שזה יכול היה לקחת חודשים, הביאו נפות, דברים הזויים לחלוטין. אמרתי לעצמי כל הזמן – איך נעבור את הגירוש אני לא יודע, אבל נעבור אותו בסופו של דבר. אבל החוליה הכי חלשה הייתה המשפחות שהיו להן מתים שם. אני חושב שלוּ הסיפור של בית העלמין היה נתקע, כל הסיפור של פינוי הגוש היה נתקע. ראינו את התגובות של אריאל שרון לזה, כולם היו מבועתים מפינוי הקברים".

"בניגוד למה שאנשים נוטים לומר, אנחנו עבדנו בשיא הרגישות האנושיות", אומר בכיר לשעבר במנהלת סל"ע. "גם אנחנו עמדנו במצב בלתי אפשרי, לעסוק בנושא כזה. רוב רובן של המשפחות שכם החליטו לתאם מראש – עבדו איתנו יפה ובשקט, הרחק מההמון הסוער. יש משפחות שהתנגדו בכל תוקף לדבר איתנו, ואני לא שופט אותן על ההחלטה הזו. אבל לא נכון לומר שהדברים נעשו כלאחר יד ללא רגישות. אכן הייתה תקלה חמורה מאוד שאנשי הרבנות הצבאית צילמו וזה היה דבר נורא.

"כל התהליך שלפני כן, היה תהליך אורך מאוד, עם קשיים גדולים. כל מי שטיפל בנושא הזה היה קרוב להתמוטטות עצבים. לצערי היו כמה אנשים מתוך גוש קטיף, וגם עורכי דין, שהשתמשו בכאבן של המשפחות בחוסר רגישות מוחלט ועשו מנושא העברת הקברים קרדום לחפור בו. גם ממבט של 14 שנה אחרי, אני חושב שעשינו הכי נכון במצב הבלתי אפשרי שהיינו בו".

מדובר צה"ל נמסר בתגובה:
"בעת פינוי גוש קטיף, בוצעה העתקת בית העלמין האזרחי על ידי גורמים מטעם הרבנות הראשית לישראל והרבנות הצבאית, כחלק מביצוע ההעתקה היה צורך לצלם מספר תמונות מטעמים מקצועיים, מספר גורמים צבאיים תיעדו תמונות שלא מטעמים מקצועיים ולאחר מכן הן הופצו ברשת. צה"ל ראה בחומרה מעשים אלו, ועל כן ננקטו צעדים משמעתיים כלפיי מפיצי התמונות והופקו לקחים בנושא.

אנו מצרים על עוגמת הנפש שחוו המשפחות.

לגבי הטענה על ליווי המשפחות, הליווי הנ"ל נעשה על ידי מודיעי נפגעים אשר בהכשרתם מוגדרים כמי שמלווה את המשפחות עד תום השבעה.

בנושא הכיתוב האישי על גבי המצבה, משרד הביטחון לא התנגד לאזכור 'גוש קטיף' בכיתוב האישי".