קבוצת הוואטסאפ של חברי הילדות שלי מהעיר שדרות, שמתגוררים בה גם כיום, רחשה פעילות במוצאי השבת האחרונה. "אין קיץ שקט במחוזותינו", כתבה מיכל דדון. "מה קרה?" שאל משתתף אחר מביתו הירושלמי הנינוח. "שתי אזעקות", השיב עידו טרבלסי. "מיכל, איך הילדים הגיבו אתמול?" התעניינה רעייתו, שני טרבלסי. "קצת קשה", השיבה דדון. "לא היינו בבית, והיינו צריכים לחזור הביתה ברגל. עכשיו הם כבר עם תיק על הכתפיים ורוצים שניסע מהעיר".
קשה להסביר למי שלא חווה על בשרו את המציאות הזו של רקטות, שקט וחוזר חלילה, את השגרה המופרעת שבה חיים כבר כמעט שני עשורים רבבות אנשים, נשים וטף, בלי נקודת יציאה נראית לעין. "אני מרגיש שכשאני ממשיך לגור פה, אני כאילו בוחר גם בעבור הילדים שלי. אני עוד גדלתי פה וזה כאילו המשך טבעי, אבל אני לא מבין את האנשים שרואים את המציאות הזו מבחוץ ובוחרים לעשות את זה לילדים שלהם", אומר לי בגילוי לב טרבלסי, מורה ואב לארבעה ילדים.
וכך הוא מתאר את סעודת ליל השבת האחרונה בביתם, ואת תגובותיהם של הילדים לשובן של האזעקות העולות ויורדות: "ההורים שלי התארחו אצלנו, ותוך כדי הארוחה הייתה אזעקה. הלכנו למקלט ואחר כך חזרנו לאכול, אבל בת השבע התחילה לרעוד כולה וביקשה ללכת לישון בחדר שלה שבממ"ד, והקטנה ישבה עלינו עד שהסתיימה הסעודה. בבוקר הם כבר לא רצו לרדת לגינה כמו בכל שבת, ועכשיו הם מבקשים שניסע ולא נישאר בשבת הקרובה בבית, כי הם חוששים שאותה סיטואציה תחזור על עצמה. גם כשאין קסאמים ואפילו אם לא נפלה רקטה, כל צבע אדום או יירוט משאירים אצלנו צלקת נפשית, ובטח שאצל הילדים".
מיכל דדון השתתפה לאחרונה במיזם מיוחד של עיריית שדרות, שבמסגרתו תושבי העיר מגיעים לבתים באזור המרכז כדי לספר על התמודדותם עם הטילים. מיכל נפצעה בעצמה מפגיעת קסאם כשהייתה תלמידת תיכון, ואלה אבקסיס ז"ל, חברתנו הטובה שצעדה לידה, נהרגה. בשיחה שקיימה מיכל בבית בשדרות רוטשילד, היא סיפרה למאזיניה התל־אביבים כיצד היא מהססת אם לחגור את הילדים ברכב, כדי שתוכל להוציא אותם במהירות אם תהיה אזעקה, ואת השיקולים שעוברים בראשה כאשר היא מתלבטת אם לשלוח אותם לגינה.
גיבורים בעל כורחם
"ביום הולדת ארבע של הבן שלי בשבוע שעבר לא היו בלונים, כדי שלא יהיה רעש של פיצוץ. הוא עצם את העיניים מול הנרות שעל העוגה, ביקש משאלה, ואחר כך אמר לי: 'אימא, את יודעת מה ביקשתי? ביקשתי שלא יהיה יותר צבע אדום, כי זה מחפיד (מפחיד) אותי, ושאני אמשיך להיות גיבור'".
כך מורן־הילה מדמוני, אם לשניים, מסיימת את הקניות בשוק שדרות ביום שלישי, ומתארת באוזניי את החיים בשגרת חירום, שהיא מנת חלקם של תושבי האזור. החיוך היפה שנסוך על פניה מפנה את מקומו לדמעות כשהיא מספרת על מציאות חייה. הילדים שלה, היא אומרת, גיבורים בעל כורחם. הגדול שבהם מתמודד עם גמגום מאז מבצע צוק איתן ומטופל במרכז חוסן בעיר, הקטן מפחד ממה שמגיע אחרי השקט הרגעי. אימם נאבקת כדי שאת יום ההולדת הבא של שניהם תוכל לחגוג במציאות שפויה יותר.
על רקע השוק התוסס, בתי הקפה המלאים והתנועה הערה בכבישים, דבריה של מורן עשויים להישמע מנותקים מהקשר. אבל יומיים בלבד לפני כן, במוצאי שבת, התפוצצה רקטת קסאם בחצר בית בעיר, ורקטות נוספות יורטו בשמי הלילה כאשר התושבים מסתתרים במקלטים. שגרה וחירום משמשים כאן בערבוביה מתעתעת, ולא נדרשת אזעקה כדי לחוש במתח המתמיד שעוטף את התושבים.
"איך הבן שלי אומר לי, השקט הוא הכי מרעיש", אומרת מורן. "אנחנו בכוננות מתמדת. כולם צועקים לא להפקיר את הילדים במעונות ולא לגרש את ילדי המהגרים, אבל מה איתנו? אף אחד לא יוצא להפגין בשבילנו. אל תבואו רק כשיש פה בלגן, השקט פה לא פחות גרוע. כל הזמן חוששים מהנפילה הבאה".
רונית, אם לשישה, מגיעה לערוך קניות בשוק עם שני ילדיה הקטנים. את השבת האחרונה שחוותה בעיר של 25 אלף תושבים, שעה מתל־אביב, היא לא תשכח בקרוב: "בעלי חזר מבית הכנסת והתחיל את הקידוש, פתאום היו שתי אזעקות והילדים קפצו מהכיסאות ורצו לממ"ד. בקיצור, כבר לא היה שולחן שבת. למחרת היה שקט. בערב, כשבעלי התחיל הבדלה, שוב אזעקות ופיצוצים. בן השלוש שלי נכנס מתחת לשמיכה בכל אזעקה. בת ה־14 בחרדות, ישר נלחצת ובוכה בהיסטריה. כשעברנו לשדרות, הילדים חשבו בהתחלה שזה קולות של זיקוקים. עכשיו זו כבר שגרה".
בילדותי העברתי שעות לא מעטות בין הדוכנים הצבעוניים בשוק הזה. אני זוכרת אותו קולני ורועש, אבל השבוע לא נשמעו בו קריאות הרמקולים, שכן צפצוף הכריזה בתחילתה מזכיר את קולות האזעקה. הקונים מתהלכים בין הדוכנים במין שקט עמוק, אוספים את מרכולתם. סביב פזורות כמה בטונדות, אך בזמן אזעקות הן משמשות בעיקר את האימהות והילדים. המבוגרים לא טורחים לרוץ למחסה בתוך 15 שניות.
דַברו אלינו
הבחירות הנוספות, שמועדן הולך וקרב, נתקלות כאן באדישות, למעשה כמו בכל הארץ. קומץ פעילים של מפלגת כחול־לבן ממתין בפאתי השוק לגבי אשכנזי, מספר ארבע ברשימה, שמגיע לסיור בזק במקום. ביום ראשון היה כאן בני גנץ. היחס לשני הרמטכ"לים לשעבר צונן באופן מפתיע, אפילו בעיר שהיא מעוז ליכודי מובהק.
אשכנזי מתקדם בחיוך רחב בין הדוכנים, מאחוריו פמליה קטנה של מתופפים. הרעש שהם יוצרים מסווה רק במעט את קריאות הביניים של הסוחרים והתושבים. סוחרי השוק לוחצים יד לאורח, ומיד מוסיפים: "אני, רק ביבי". אחד מהם לוחש באוזנו של אשכנזי: "אם היית בראש, הייתי מצביע לכם". אשכנזי משיב לו: "אל תתרשם מהמקום שלי, אני משפיע יותר משנראה לך". לא נראה שהאיש משתכנע.
אשכנזי והתופים ממשיכים לתוך השוק. שני תושבים מבוגרים, שיושבים על כיסאות בצד הדרך, מכריזים ספק לעברו ספק לעבר האנשים שסביבו: "לא יעזור לכם, אנחנו בשדרות רק ביבי". אילנה חג'בי, ירקנית מקומית שפניה חרושות הקמטים משקפות ניסיון של מי שכבר ראתה הכול, צועקת ללא הפסקה: "ביבי, ביבי, ביבי". כשאני שואלת אותה לפשר ההפגנתיות, היא משיבה נחרצות: "שידע שהוא לא רצוי פה. אנשי כחול־לבן פה כל ראשון ושלישי, מפריעים לעבוד".
אבל את מרוצה מביבי?
"מאוד. את חושבת שרק אני? הרבה מרוצים מביבי".
והקסאמים?
"זה קסאמים?" היא מצביעה על השוק הפעיל, "נופל עליהם (על העזתים; שא"כ) יותר מאשר על שדרות. אני עם ביבי לטובת העם והמדינה. מי הביא את גדולי האומות לפה? מי פתח דלתות ליהודים כמו שפתחו עכשיו? זה בזכות ביבי. אנשים פה לא רוצים להגיד את האמת. לאט לאט הוא מדכא את אבו־מאזן כמו שצריך".
ולמרות קבלת הפנים הצוננת, קשה שלא להתרשם מנחישותם של אנשי כחול־לבן לחרוש את הפריפריה, לאחר שבסבב הקודם הם נחלו בה מפלה נחרצת. אף שהם לא מתקבלים באהדה, הם לא מוותרים. מגיעים לשטח, מביעים אכפתיות, וכן, סופגים לעיתים גם השפלות.
ח"כ מיכאל ביטון, ראש עיריית ירוחם לשעבר ומקום 11 בכחול־לבן, שמתלווה לסיור של אשכנזי, אומר לי: "אנחנו באים כדי לומר שאנחנו רוצים להיות רלוונטיים לנגב ולדרום. היינו באשדוד, באשקלון, בירוחם. אנחנו כל יום בנגב ואנחנו רוצים להיות רלוונטיים לכאבים של תושבי הנגב. שדרות לא קלה לכחול־לבן, אבל אנחנו לא מפקירים שום זירה. ביבי לא ביקר בקיבוצי העוטף כי לא הצביעו לו, אבל אנחנו נעבוד בשביל כולם. לכל עיר יש הכאב שלה, ואנחנו באים לחזית ומתמידים".
ביטון נוגע בנקודה הכואבת ביותר מבחינת תושבי שדרות, החשים ששכחו אותם. העיר מתפתחת ומתייפה מיום ליום. היא ירוקה ומלאה בפארקים והבנייה בתנופה, אבל בתוך כל זה התושבים מתנהלים במציאות לא שפויה. הם מגדלים ילדים בצל איום של טרור, ללא מציאות חלופית בטווח הנראה לעין. בכל השיחות שערכתי עם תושבי המקום, חזרה על עצמה התלונה על כך שבחלונות הגבוהים לא רואים אפילו צורך לדבר אליהם ולהסביר את המצב. הם מתעדכנים מהודעות חמאס, לא מהממשלה הנבחרת שלהם, על כל סבב שמתחיל ומסתיים. קסאמים שנורים לעבר שדרות בלבד לא זוכים לרוב אפילו לתגובה צבאית מתונה, והמסר שמתקבל מבחינת המקומיים הוא שהם שקופים בעיני מקבלי ההחלטות.
ממלאת מקום ראש העיר, עו"ד יהודית אוליאל, פעילה פוליטית ותיקה בשדרות, היא שהכינה את השטח לביקורו של אשכנזי בעיר. "המצב בשדרות לא פשוט. אנחנו לא יודעים מתי השגרה תיקטע שוב. לצערי הרב אנחנו לא רואים פתרון, ובכל פעם אנחנו קמים לבוקר מפחיד. הורים, ילדים ומשפחות נכנסים לחרדה עם כל אזעקה", היא אומרת. "הצטרפתי לכחול־לבן כדי לנסות לעשות שינוי, להביא לחיסול הטרור ובמקביל לנהל משא ומתן".
בעינייך נתניהו מאכזב את תושבי הדרום?
"הוא מאכזב בהיבט הביטחוני וההרתעתי, בהיבטים אחרים הוא לא מאכזב. העובדה היא ש־48 אחוז מתושבי שדרות מצביעים לו. חלק מזה הוא הצבעה רגשית, אבל גם כי טוב לנו בשדרות. שדרות בשנים האלה של נתניהו עשתה מהפכה. יש לנו ראש עיר מצוין שראש הממשלה אוהב אותו, והוא מגייס משאבים. תסתובבי בעיר ותראי את הפיתוח".
הרצל עמר, המתגורר במושב סמוך, הוא בעל דוכן בשוק. רבים מהסוחרים בשוק הם תושבי המושבים הסמוכים, המביאים לשדרות את היבול שהם מגדלים בעצמם. הרצל מוכר צנוניות יפהפיות, נענע ועוד עשבי תיבול ריחניים. "המצב פה לא הגיוני", הוא אומר. "שום מדינה בעולם לא הייתה נותנת למצב כזה להימשך. הבת שלי למדה פה בתיכון, ויש לה משקעים שאף אחד לא מבין. הפחד פורץ רק אחרי. לא הגיוני שמדינה ריבונית תכיל דבר כזה רק כי פה זה הפריפריה. אם זה היה בתל־אביב זה לא היה נמשך שעתיים. בעיניי זה פשע לגדל ילדים במקום כזה. אני רואה בשוק ילדים בוכים באזעקות, והלב נקרע לחתיכות".
פיצוי במקום פתרון
ב"פארק קנדה" עם המזרקות היפות, שנחנך כאן לפני כשנתיים, אנחנו פוגשים את לירון לורנמנש, שמשגיחה שם על כמה ילדים בתשלום. "את תמיד בכוננות כאן, ומצד שני העולם סביבך לא חש את מה שאת מרגישה פה", היא אומרת. "הקושי הכי גדול הוא שמדפדפים את זה. אלה אנחנו שחיים בבועה, לא תושבי תל־אביב".
קובי בן־ישראל הגיע לפארק עם שני ילדיו הקטנים. הוא עוטף אותם במגבת אחרי שהשתעשעו במזרקות. לשאלתי אם הוא לא חושש לצאת איתם, הוא משיב: "צריך להראות להם שהכול בסדר, אבל כשיש צבע אדום הם יודעים לרוץ לממ"ד. זה לא מצב נורמלי. אם יורים אנחנו מיד אורזים ונוסעים להורים, אבל יום למחרת צריכים לחזור לעבודה כאן. אני מרגיש שמתאמצים לפצות אותנו על זה. יש הרבה פעילויות לילדים ושפע, אבל זה פלסטר, לא מה שיפתור את הבעיה. אני לא יושב בקבינט ולא יודע מה הם רואים בצד הביטחוני והמדיני, אבל בעיניים של אזרח אני מרגיש שלא עושים מספיק בשבילנו".
בהיבט הביטחוני נראה שתושבי העיר בעיקר פסימיים. ליברמן הבטיח שקט אך כשר ביטחון לא הביא פתרון יצירתי, נתניהו לא נותן מענה אלא "פיצויים", כדבריו של בן־ישראל, והאמון ברמטכ"לים לשעבר לא ממריא אלא להפך. התושבים כאן אינם ששים למלחמה, ולא שואפים לראות גופות נערמות מעבר לגבול. הם בסך הכול רוצים שגרת חיים נורמלית. ובכל זאת, בבחירות שייערכו בעוד שלושה שבועות, תמונת הקולות כאן תהיה כנראה דומה לזו שראינו בבחירות הקודמות.
שאלתי את מורן־הילה מדמוני למי תצביע, והיא מציעה גרסה משלה לפתק לבן. "אומר לך את האמת, אני בוחרת צבע אדום. אעמוד בכניסה לקלפיות, אתן לאנשים פתקים צבועים באדום, ואקרא לאנשים לשים אותם. כולם מבטיחים, אני לא מאמינה לאף אחד. לא מאמינה שיש מישהו שיכול לדאוג לנו לביטחון חוץ מא־לוהים. המדינה רק ממגנת אותנו עוד ועוד, ועכשיו מציעים לנו רשתות הסוואה. לאן הגענו? הפכנו חיילים ללא מדים. מחר אנחנו שוב בטיפול בחוסן. כל רקטה מחזיר את הילד שלי אחורה". 
