במרפסת שבקדמת האשקובית של משפחת סלונים בקדומים, נערך בכל שבת שולחן גדול ומוקפד. בין יער העציצים שניצב שם סודרו מראש מקומות למספר רב של סועדים, כי אף פעם אי־אפשר היה לדעת עם כמה אנשים יחזור בעל הבית, צביקה סלונים, מבית הכנסת. "היה לו הסכם עם אימא שהוא יכול להביא הביתה מהתפילה עד חמישים איש בלי להודיע מראש", מספרת בתו מיכל.
סלונים, שהלך לעולמו לפני כשבועיים והוא בן 85, היה מראשי גוש אמונים. כאשר הוא ורעייתו רחל ז"ל הצטרפו לתנועה בעת הקמתה, הם היו מבוגרים מעט מהחברים לדרך. כשעברו לקדומים עם גרעין אלון־מורה הם היו בשנות הארבעים לחייהם, ורוב השכנים צעירים מהם בכעשרים שנה. "החתונה של בני הבכור אליחי הייתה החתונה הראשונה בקדומים", אומר סלונים בקטע ארכיוני מצולם. "בר־המצווה של בני הצעיר נעם הייתה בר־המצווה הראשונה בקדומים". סלונים היה אב לארבעה, סב לתשעה נכדים ול־12 נינים. רחל, רעייתו ושותפתו לדרך, נפטרה לפני כארבע שנים.
הוא נולד בבת־ים, בראשית ימיה של העיר. הוריו עקרו לשם מחברון, לאחר שניצלו בעור שיניהם מפרעות תרפ"ט. סלונים הייתה אחת המשפחות המרכזיות ביישוב היהודי בעיר האבות. יעקב יוסף סלונים היה הרב האשכנזי האחרון של חברון. בנו הבכור אליעזר דן היה מנהיג הקהילה. "בזמן הפרעות כולם התחבאו אצלו. אשתו הרבנית, ילדיו, חמיו וחמותו – כולם נטבחו בביתו. אחיו של אליעזר דן, סבא מנחם־מנדל שלנו, ואחותו רבקה בורג, אימא של השר יוסף בורג, ניצלו מהטבח", מתארת מיכל.
דודו של צביקה סלונים היה לוחם האצ"ל נחום סלונים. "אבא גדל במשפחה הלוחמת. הדודים שלו ישבו בכלא בלטרון, והוא גדל בצל הסיפורים המיתולוגיים שלהם. כשלמד בישיבה בכפר־הרא"ה קרא לו יום אחד הרב שלו, ואמר לו שראו אותו יושב עם בחורה בתל־אביב. אבא אמר להם שלא מדובר במעשה פחזות, שהבחורה היא דודה שלו, פעילה באצ"ל, ושהם ישבו שם יחד לבקשת סבא, כפעולת הסחה לשוטרים הבריטים, שלא ישימו לב לעולים חדשים שהוגנבו בינתיים לבית סמוך", מספרת הבת. "אבא היה דור שביעי בארץ למשפחה עם המון מסירות נפש על ארץ ישראל, וזה פעפע בו. אחיו אליק נהרג ב־56' בקרב על משטרת חוסאן".
את דרכו המקצועית החל סלונים כקרימינולוג. הוא למד קרימינולוגיה, היה קצין המבחן הראשון בארץ וניהל את המוסדות לנוער עברייני 'צופיה' לבנות ו'מצפה ים' בהרצליה. "הייתה לו תמיד חשיבה מחוץ לקופסה. בצופיה הוא הנהיג למשל לימודי רכיבה על סוסים וגם גינון. היום תרפיה באמצעות בעלי חיים או טבע היא עניין מקובל מאוד, אבל בזמנו זה נחשב פורץ דרך. כשהיינו ילדים היינו יוצאים בקיץ יחד עם החניכים מהמוסדות לים, לטיולים. אני זוכרת איך הוא היה ממחיז ועושה להם הצגות ופעילויות. תמיד היו לו רעיונות מאוד לא שגרתיים", מספרת מיכל.
כאשר גוש אמונים החל בפעילותו האידיאולוגית וההתיישבותית לאחר מלחמת יום הכיפורים, סלונים נרתם. "ביקשו ממנו שיבוא לשנה, לסייע באמצעות יכולות הניהול שלו. השנה הזו הפכה בסופו של דבר לפעילות שנמשכה עד סוף ימיו, וסיימה את הקריירה הקודמת. הוא ואימא היו תמיד מסורים מאוד. כדובר וכאיש הסברה הייתה לו יכולת לדבר באופן שלא מאבד מגע עם הציבור, כך שגם הקהל שלא מחובר לאידיאולוגיה שלו ושל חבריו הקשיב בלי שנוצר אנטגוניזם. זה היה בנפשו".
בני קצובר, מראשי גוש אמונים אז, מתאר: "כשצביקה הגיע, מהר מאוד הלבשנו עליו את תיק המזכ"ל וגם את הדוברות. הוא עשה זאת מצוין. היה מרשים מאוד לראות איך מצד אחד הוא מעמיד את אנשי התקשורת במקומם, ומצד שני הוא דאג להביא פנימה לשולחן הדיונים שלנו את ההיבט הציבורי ואת השיקול של דעת הקהל, כשהוא מייצג לא פעם עמדות מתונות מול האחרים.
"צביקה התייסר מאוד מהיעדר השעון בגוש אמונים", נזכר קצובר בחיוך. "הוא בא מתרבות ניהול אחרת. תמיד היה איש כישרוני ויצירתי מאוד. לא הכרתי הרבה אנשים שיזמו כל כך הרבה כמוהו. הוא הצליח בדברים לא פשוטים, כמו למשל לשכנע אנשים ללכת לפלוגת עבודה בגרעין הזמני שהקמנו מאוחר יותר כדי לעלות ליישוב הר־ברכה". את הגרעין שעסק בהקמת הר־ברכה הקים סלונים לאחר פינוי ימית. עם הקמת היישוב התגוררו בו בני הזוג סלונים עצמם במשך שלוש שנים.
טעם בוהמייני
"הגענו לקדומים מבני־ברק כשאני הייתי בת 13 בערך", מתארת הבת מיכל. "ראינו מקרוב את הבנייה של כל הפרויקט המדהים הזה. היינו בסבסטיה, בימי ראשית השומרון. מה שהיה מיוחד באבא זה שהיה איזון מאוד יפה בין גובה החזון שלו ליכולת הביצוע. הוא היה גם מהפכן וגם ביצועיסט, וזה צירוף נדיר. הוא היה אדם חרוץ מאוד. במשך שנים היה קם בשלוש וחצי לפנות בוקר, ובארבע יורד למדרשה שהקים. היה אומר שרק בין ארבע לשמונה, כשאין שם אף אחד, הוא יכול באמת לעבוד".
המדרשה שהקים, מדרשת ארץ ישראל, נסגרה מאז. כבר בשנות השמונים היא הפעילה מיצג אורקולי, שהסביר בעברית ובאנגלית כי הזכות על נחלת האבות ביהודה שומרון שייכת "לסב שכבר נפטר ולנכד שעוד לא נולד", ולכן אין לבני הדור הנוכחי זכות לוותר עליה. סוג של מיזם הסברה יוצא דופן למדי במושגי אותה תקופה.
"בימי השבעה ספרנו יותר מעשרה מפעלי חיים גדולים שאבא היה מעורב בהם, שכל אחד מהם מרשים בפני עצמו. ביניהם 'במעלה', שהייתה המחלקה לקידום עלייה של עולים חדשים אל יש"ע, ודוברות יש"ע בחו"ל". סלונים הקים גם את 'הקרן לגאולת קרקע', שיועדה לרכישה של אדמות ביו"ש מידי פלסטינים. כך נרכשו, בין השאר, האדמות שעליהן שוכנים היישובים נופים, רבבה ואבני־חפץ, "וגם אוניברסיטת אריאל, שהחלה אצלנו בסלון והפכה לאימפריה", מוסיפה מיכל.
במאי 2008 הוענקה לצביקה ולרחל סלונים תעודת עמיתי כבוד מאת אוניברסיטת אריאל, "על חזונם מרחיק הלכת בתחום ההשכלה הגבוהה בישראל, על תפיסתם החברתית, הציונית והערכית, על תרומתם המכרעת, בימים של קושי ומחסור, לייסודו של המוסד, לסיוע בקידומו למרכז אוניברסיטאי רב־הישגים ולומדים, תוך שמירה על ערכים, צניעות ומסירות בכל עת".
סלונים ממשיכה ומונה את מיזמי חייו של אביה: "מוזיאון קדם לארכיאולוגיה בקדומים; קבוצת נאוה – צעירות עולות מאתיופיה שאבא ואימא הביאו לקדומים ולימדו אותן מקצוע, כמו ליטוש יהלומים וטיפול בילדים, כדי שלא יהיו עוזרות בית; אולפן של עולים חדשים מרוסיה בקדומים. אבא הקים את המתנ"סים הראשונים בשומרון, את מחלקת הרווחה, את מכון אלתרמן". לדבריה, "לא רבים ידעו שהוא אהב מאוד שירה, וגם כתב שירה בעצמו. בכלל, הייתה לו נשמה רומנטית. הוא היה מצייר, היה בשלן אגדי, שמו של החמין שלו יצא למרחוק, והיה חזן מעולה". סלונים שימש שליח ציבור קבוע בימים הנוראים בקדומים.
מיכל מוסיפה ומספרת כי "היה לו טעם קצת בוהמייני, שלא היה כל כך מקובל בקבוצות האידיאולוגיות שבהן הוא חי. האשקובית של ההורים נכללה בספר על הבתים היפים בישראל, לצד וילות נוצצות מכפר־שמריהו. מה שבלט בה במיוחד היה ארון הספרים שניצב מקיר לקיר, מתקרה עד רצפה, והגינה של אבא. עוד לפני שהיו שבילים בקדומים, לאבא כבר הייתה גינה. ואף פעם לא הייתה לו מערכת השקיה. היה עומד ומשקה כל פרח ופרח עם הצינור והכד. כשהיה מגיע ממסעות הסברה בעולם, שאליהם היה נוסע לא מעט, הדבר הראשון שעשה כשהגיע הביתה היה להשקות את הגינה".
קצין איסוף
מתוך כל יוזמותיו ועשייתו הענפה, מה סלונים ז"ל החשיב כמפעל חייו המרכזי? "הדבר שהכי בער בעצמותיו זה מה שהוא התחיל לעשות ולא סיים, מכון התיעוד. לאבא תמיד היה חוש לתיעוד. כשהתחילו לחפור בקדומים לצורך בניית בתים, גילו עתיקות, מערות קבורה וסרקופגים. כשהוא שמע שמצאו ממצאים ארכיאולוגיים, החליט מיד שצריך להקים מוזיאון בשומרון. כזה הוא היה. אבל במוזיאון ישראל אמרו לו שהוא לא יכול כי מוזיאון צריך אוצֵר, ואין לו אוצר. אז הוא אמר מה הבעיה, וכך אימא, שהייתה אז בת שישים, התחילה לנסוע כל יום בשלושה אוטובוסים לאוניברסיטת תל־אביב, מעוז השמאל, ללמוד שם תואר שני באוצרוּת, כדי להקים מוזיאון בקדומים. כשסיימה, היא הייתה אוצרת המוזיאון. היה לה ידע נרחב על ההתיישבות באזור בכל התקופות, והיא הייתה מרצה לילדים צעירים וגם לקצינים בכירים ולפוליטיקאים שבאו לבקר". לפני כמה שנים הועברו הממצאים ששכנו במוזיאון, ששמו היה 'מוזיאון קדם', לאוניברסיטת אריאל.
"במשך השנים ההורים אספו המון מאמרים, ספרים, ממצאים מימי תחילת ההתיישבות. החלום הגדול של אבא היה להקים מכון תיעוד, ארכיון התיישבות ענק שהוא קטלג במשך שנים. הוא אפילו דיבר כבר עם אדריכלית שתתכנן מבנה מתאים, אבל אז אימא נפטרה והוא עזב את זה. היום כל החומר הארכיוני מופקד בידי ראש המועצה בקדומים. הובטח לנו שיוקם מכון תיעוד, שינציח גם את זכרם של אבא ואימא", אומרת הבת.
בחלק מימי השבעה ישבו ילדיו של סלונים באשקובית שבשומרון. "הרבה באו וסיפרו לנו שהוא היה מדבר תמיד על 'כוחה של חבורה', ובאמת מאוד עטפו אותנו, אף שאנחנו לא חיים שם כבר שנים. אבא תמיד היה איש ציבור, ואנחנו הבנו את זה והערכנו אותו מאוד. אבל בארבע השנים האחרונות, מאז שאימא נפטרה, משהו בו התקלף והיה לנו פתאום אבא פרטי. זו הייתה זכות", מסכמת מיכל.
לפני שבע שנים זכה סלונים בפרס מוסקוביץ' לציונות. בנימוקי הפרס נכתב כי "צביקה סלונים הוא ארץ ישראל היפה. אדם שבכפות ידיו שתל שתילים בכל הארץ, נטע עצים בכל מקום. לא פעם אחת היה בודד במערכה, ובכל זאת התמיד לאורך כל הדרך. כל המסתכל על פועלו לאורך השנים מצדיע לו. צביקה הגיע לגבורות, הוא הופך להיות והננו מודל לחיקוי לבאים אחריו".
סלונים עצמו אמר במעמד הפרס כי "הקשר שלנו לארץ ישראל הוא משהו שמעבר למילים ולרגשות. זה דבר שנולדנו איתו וזורם בעורקינו. אני כל לילה הולך לישון במחשבה שעדיין לא עשיתי מספיק".
