"אני יכולה להבין את החרדות של שדולת הנשים. אם לא הייתי חוזרת בתשובה בעצמי, אולי הייתי מתגלגלת לפעילות בארגון כזה. אני זוכרת את הפחד העמוק מכל מה שמתקשר לדת היהודית ולהלכה. לא רציתי לשמוע, לא רציתי להידבק, לא רציתי שזה יתקרב אליי. הסרט הרע שמסתובב להן בראש מתאר עולם אפל בסגנון 'סיפורה של שפחה'. יש איזה פחד עמוק שמחר יבואו הרבנים ויכריחו אותנו לעטות חיג'אב, יפטרו אותנו ממקומות העבודה וייקחו לנו את כרטיסי האשראי.
"אבל עכשיו, אחרי שאני מבינה אותן ומכילה אותן, אני אומרת להן – קחו נשימה עמוקה ותסתכלו לי בעיניים: אני בוחרת מתוך הכוח הנשי שלי ומתוך האוטונומיה שלי. אני, שרון רוטר, זמרת ויוצרת בישראל, מודיעה קבל עם ועדה שאני מקיימת את זכותי הטבעית וההיסטורית ובוחרת להופיע רק לפני נשים, גם במרחב הציבורי בישראל, על פי אמונתי בהלכה ובדת היהודית. כבדו את הבחירה שלי".
רוטר, רוחמה בן־יוסף ודין־דין אביב הן יוצרות וזמרות המופיעות רק לפני נשים. רחלי מושקוביץ ושני שח"ם הן שחקניות ומייסדות 'תיאטרון לחישה' המיועד גם הוא לקהל נשי. פסק הדין של השופט אברהם אליקים בחיפה השבוע, שאסר על קיומו של מופע נפרד בעיר, גרם להן לעשות את הבלתי־אפשרי בשבוע האחרון של אוגוסט. הן התקבצו מקצות הארץ בהתראה של שעות ספורות, כדי להתריע מפני התערבות בית המשפט בחופש הביטוי, חופש העיסוק וחופש הדת שלהן.
חינוך מחדש
במאבק שמתנהל בשבועות האחרונים נגד החברה החרדית בישראל יש הרבה מיצי קיבה ומעט משפט. מיד לאחר ששככה סערת המופע של מוטי שטיינמץ בעפולה, עתרה שדולת הנשים נגד קיום הופעה של אותו זמר בחיפה. סגן נשיא בית המשפט המחוזי בחיפה, השופט אברהם אליקים, פתח את פסק דינו בציטוט בומבסטי – "ויברא א־לוהים את האדם בצלמו, בצלם א־לוהים ברא אותו, זכר ונקבה ברא אותם" – והמשיך במובאות של השופט מני מזוז על מעלתם הרמה של ערכי השוויון וכבוד האדם. מה שכן, בניגוד לשופט פוגלמן שבלע את טענות שדולת הנשים בלי לבדוק – אליקים הודה ביושר שאין בסיס בחוק או בהחלטת הממשלה לאיסור קטגורי על מופעים בהפרדה מגדרית.
את החלטתו לאסור את המופע בחיפה הוא ביסס על חוות דעת היועמ"ש שיצאה בסוף השבוע שעבר. דא עקא, שבחוות הדעת הזו יש הכול חוץ מבהירות משפטית. מנדלבליט אמנם קובע שאין איסור קטגורי על עריכת מופעים בהפרדה, אך נכנס לפלפול לא ברור ומבחין בין מופע בהפרדה למופע שנועד לגברים בלבד או לנשים בלבד. "אירוע המיועד למגדר אחד בלבד הינו חריג במיוחד", כתב, "ונדרשת הצדקה כבדת משקל במיוחד, המתבססת על קיומה של הבחנה רלוונטית הנובעת ישירות מאופי האירוע, ויש בה כדי ללמד על צורך מהותי באירוע נפרד לשם קיומו".
מהי הצדקה כבדת משקל? פסק הלכה? אישור של שדולת הנשים? מה חריג כל־כך באירועים שמתרחשים כמעט בכל ערב באחת הקהילות החרדיות או החרד"ליות בישראל? אליקים הבין שהוא מסתבך, אבל מי שעשו לו חיים קלים היו פרקליטי עיריית חיפה. כמו במקרה עפולה, גם פרקליטי חיפה עשו עבודה רשלנית למדי והגיעו לבית המשפט בלי שום מסמך, טיעון או עבודה מקדימה. "הליך קבלת ההחלטה על קיום האירוע נעשה בחוסר סבירות קיצונית, וללא תשתית עובדתית מינימלית", קבע השופט. "העירייה, במעין התנשאות, לא סברה כי יש להציג בפני בית המשפט מידע כלשהו. היא הסתפקה בסיסמאות ואמירות כלליות ללא נתונים".
פסק דין של בית משפט מחוזי מוגדר אמנם רק כ'מַנחה' בעבור בתי משפט שלום, ולא כתקדים מחייב. אלא שכל עוד אין פסיקה אחרת של בית המשפט העליון, השורה התחתונה בפסק הדין של אליקים מאיימת במישרין על סצנת התרבות הדתית־חרדית. ברירת המחדל היא שזמרות המופיעות לפני נשים בלבד, וזמרים המופיעים לפני גברים בלבד, לא יוכלו להופיע בשום מסגרת הממומנת או מסובסדת על ידי רשות מרשויות המדינה: לא מועצה מקומית, לא מועצה אזורית, לא מתנ"ס ולא גוף סטטוטורי אחר. השוק הזה יצטמצם למופעים פרטיים בלבד.
למחרת פרסום פסק הדין חשפה אורית קמיר, לשעבר מנהלת המחלקה המשפטית של שדולת הנשים, את האידיאולוגיה המנחה שמאחורי העתירות: "השקפת העולם החרדית שוללת לא רק שוויון מלא של כל בני האדם, אלא גם את ערך היסוד של החברה הליברלית: החירות האישית להגדרה עצמית", כתבה קמיר במאמר בעיתון הארץ. "הקהילה החרדית אינה מחנכת לאוטונומיה, בחירה ומימוש עצמי, אלא בדיוק להפך: היא מחנכת בקפדנות ובקשיחות לציות, קבלת עול והכפפה עצמית למנהיגי הקהילה המציגים את עצמם כנציגי הקדוש ברוך הוא. נשים רבות כלל אינן שואלות את עצמן מה היו רוצות לו היו חופשיות לבחור בין אלטרנטיבות, שכן לא עולה בדעתן לחשוב על עצמן כאוטונומיות וסוברניות". על בסיס הקביעות הללו הגיעה קמיר למסקנה: "ליברלים צריכים להגן על האישה מפני החינוך השוטף את מוחה".
פמיניזם שמכיר בשוני
אתן אומרות שאתן בוחרות, אמרתי לאומניות, אבל לפי קמיר אתן חיות בתודעה כוזבת. הרבנים שטפו לכן את המוח לחשוב שאתן בוחרות, אבל זה לא באמת.
"זה בלתי־נתפס", משיבה דין־דין אביב. "אני הרי גדלתי בתל־אביב, והייתי עמוק בתוך הסצנה התרבותית שלה הרבה שנים. בחרתי ללכת בדרך השם, ותוסיף כמה יו"דים כדי להדגיש את ה'בחרתי'. יכולתי לא להיות אדם דתי, ובחרתי כן. זה היה תהליך ארוך של בירור. לקח המון זמן לכל שערה להיאסף לכיסוי הראש, לקח לי המון זמן להחליט שאני לא שרה לפני גברים, והמקום שהגעתי אליו הוא תוצאה של מסע רוחני פנימי בחירי לגמרי. אני מועצמת בעולם הזה, אני אשת חיל, אני שמחה ומאושרת במקום שלי, אז ממי בדיוק גברת קמיר רוצה לגאול אותי?
"היא מדברת גבוהה גבוהה על זכויות הנשים, אבל בפועל המתוקה הזו תוקעת אותי. את רוצה לעזור לי? בואי ושאלי אותי מה הצרכים שלי. אלה לא דברים בעלמא, היום בבוקר התבטלה לי הופעה. היא הייתה במימון חלקי של רשות מקומית, והמפיק התקשר והסביר שהם לא יכולים לתת את הכסף כי מופע לנשים איננו חוקי. הם לא משפטנים שבקיאים בחוק, אבל הם שומעים חדשות ואומרים לעצמם למה להסתבך?"
"אני לא מתעלמת מהבעיות", אומרת רוטר. "אורית קמיר צודקת שיש בעיה של הדרת נשים במגזר החרדי. אבל הדרך היחידה להתמודד עם זה היא באמצעות הפמיניסטיות החרדיות והדתיות. יש לנו פמיניזם אחר ממה שאתן מכירות, והוא מתבסס על הכרה בשוני שבין האיש והאישה ולא בביטול ובטשטוש שלו. הפמיניזם שלנו יהודי. הוא לא חותר תחת היהדות, וברוך השם יש לו הישגים גדולים. נשים נכנסות לפוליטיקה, הלימוד הנשי מתפתח, היצירה הנשית פורצת. את כל זה אנחנו עושות מתוך מחויבות מלאה להלכה.
"אני קוראת את הדברים שכותבת דינה זילבר, ובא לי להזמין אותה לפגישה אישית על קוסקוס", מתערבת רוחמה בן־יוסף. "כל הדיבורים על האם יש או אין 'נפרד אבל שווה', אתה יודע מה מתרחש בהופעות שלנו? מתפתחת שם קהילת נשים עוצמתית עם אנרגיות מתפרצות. הן יוצאות מכל אירוע עם לב פתוח ורצון עז לעשות טוב בעולם. זה אור חדש ומתוק שיורד לעולם. שואלים אותי, למה את מצמצמת את עצמך לנשים? זה בא מתפיסה שגויה לחלוטין. בחוויה שלי אני בהרחבה גדולה, ממש לא בצמצום. כשהקהל מעורבב ולא מונח בקדושה, אני לא מונחת בעומק הנקודה שלי ולא יכולה להיחשף ולהביא את עצמי כמו שאני באמת רוצה. קהילות נשים הן קסם שמאפשר לך להתבטא בצורה הכי עמוקה במרחב מפרגן, מאפשר ומחזיק. בהופעות אתה לא רואה טלפון נייד כי הן לגמרי בפנים. עוצמות עיניים, רוקדות, מתחברות".
"ואם מדברים על זכויות, יש בישראל למעלה ממיליון חרדים ועוד אוכלוסייה דתית־תורנית גדולה. אני אזרחית משלמת מיסים כמו כולם, למה לא נותנים לי ליצור ולצרוך תרבות כמו שאני מאמינה בה? למה סוגרים לי דלתות? יש התעוררות תרבותית בחברה החרדית, אבל לא סופרים אותה בחלוקת התקציבים ולכן קשה לה מאוד להתפתח. אם הייתי מקבלת 200 אלף שקל להופעה הייתי יכולה להרים הפקת ענק שלא נופלת מאף מופע אחר, אבל כשביקשתי להרים פסטיבל בדרום נאלצתי לממן אותו מכיסי כי המועצה קבעה שלא חוקי לממן פסטיבל לנשים".
יש סיכוי שהמשפטנים ימצאו דרך לערוך חלוקה בין מופעים לנשים למופעים לגברים, ולפסול רק מופעים לגברים בטענה שהנשים צריכות הגנה יתרה.
"זה לא רלוונטי", משיבה רחלי מושקוביץ. "קח את הגבר החרדי הממוצע, כמה פעמים בשנה הוא הולך להופעות? צריכת תרבות היא אירוע כל־כך נדיר עבורו, שמה שקרה בחיפה זה ממש גזל כבשת הרש. גם המספרים בעפולה אומרים הכול: מופע אחד לחרדים מתוך 360 לחילונים. אני רואה בזה דמוניזציה של הציבור החרדי.
"כיוצרת שבחרה לשמור על ההלכה אני מרגישה עכשיו חיבוק גדול. מתקשרים אליי אנשים, ומתפתח שיח עמוק על עולם הערכים שמנחה אותי. עם כל הקושי, אני רואה גם את נקודת האור במתקפה הזו, איך מעז יוצא מתוק. הלחץ הזה דוחף את הציבור החרדי לעבור בירור פנימי – מה באמת ראוי להיות בהפרדה ומה לא".
פסטיבלים ובמות הערימו עליכן קשיים גם לפני פסק הדין החדש?
בנות שיחי מתלבטות אם לענות. יש להן בטן מלאה על הדלתות הסגורות שהן נתקלות בהן, אולם ניכר שהן לא רוצות לשרוף גשרים. "סגרו איתי על מופע בפסטיבל הפסנתר, אבל כשביקשתי לסגור את הבמה עבור נשים הם מיד ביטלו", נזכרת רוטר. "בפסטיבל אחר שמעו מופע לנשים והודיעו שזה לא חוקי, למרות שמדובר במופע אחד בבמה אחת בתוך פסטיבל שלם".
"קבעתי הופעה במקום נחשב בירושלים", מספרת בן־יוסף. "משום מה הם חשבו שהיא פתוחה, וכשהבינו ממני שזה מופע לנשים הבעלים ביטל והודיע לי שאפשר רק אם אשכור את המקום באופן פרטי ואקח את הסיכון עליי. אחרי יומיים התקשרה אליו קבוצת נשים גדולה שרצתה לקנות חצי מהכרטיסים, הוא קלט שהוא יכול למכור להם גם ארוחת ערב, והתקשר אליי להודיע שאפשר לחזור להסכם הקודם שבו הוא מקבל אחוז מההכנסות. התחלנו להריץ את הפרסום, ואחרי כמה זמן הקבוצה הודיעה שהיא נאלצת לבטל. הוא לא התבלבל, התקשר אליי והודיע לי שאסור לו לארח מופע לנשים בלבד וצריך לחזור לחוזה פרטי. שאלתי אותו בעדינות: מה הסיפור שלך, מאבק הרואי על ערכים או כסף? המקום שהוא מנהל מקבל סבסוד ממשלתי ממשרד התרבות, ומול אף קהל אחר הוא לא היה מרשה לעצמו לשחק בציניות כזו".
רוטר ממשיכה: "פסטיבל הפיוט, פסטיבל העוד, פסטיבל אישה, אפילו פסטיבל מקודשת. אף אחד מהם לא מוכן לסגור אפילו במה אחת בערב אחד עבור נשים. מוסדות תרבות שמקבלים מימון נדיב ממשרד התרבות לא מוכנים לסגור כמה ערבים בשנה, למרות שהם יודעים שהמכירה תהיה סולד אאוט".
מדדים של תרבות
המשוכות שיוצרות דתיות נאלצות לעבור בדרכן למימון ציבורי אינן מסתכמות בסוגיית ההפרדה. "למדינה יש אינטרס לתמוך בתרבות, ומשרד התרבות שולט בתקציב של מיליונים", אומרת שח"ם. "בפועל הדרך מלאה מוקשים, ולמרות שזכינו בפרס שר החינוך לתרבות יהודית אנחנו לא מצליחות לעמוד במבחני התמיכה. הקריטריונים נקבעו על ידי יוצרים חילונים שמעוניינים לשמר את הסדר הקיים, ומופע לנשים דתיות לא נכנס לסד הדרישות".
"יש גוף שנקרא 'תרבות לישראל', שמממן חצי מהעלות של מופעים בפריפריה", מדגימה רוטר, "אבל בשביל לזכות לזה את צריכה לעמוד בפרמטרים שלהם למופע מוזיקלי. כשהגעתי למגזר הדתי הבנתי שהמופע חייב לכלול הרבה תוכן ולא רק מוזיקה, כי הקהל רוצה לשמוע את הסיפור שלי. בניתי מופע עם חלוקה של חמישים דקות דיבור ושלושים דקות מוזיקה. אלא מה, בתבחינים של 'תרבות לישראל', אם החלק המוזיקלי עומד על פחות מחמישים דקות, זה לא מוגדר כמופע אלא כהרצאה ואין תמיכה. מי קבע את הכללים? יוצרים חילונים שמכירים הופעות שבהן אין לזמר מה לומר חוץ מ'ערב טוב קיסריה'".
לא רק מוזיקאיות, מתברר, מתמודדות עם הסוגיה הזו. "מופע של שחקניות חרדיות לא יוגדר כתיאטרון, כי מבחינת הלקטורים הוא ברמת הופעת סוף שנה של בית ספר ולא אמנות", ממשיכה רוטר. "מי מקבלת תקציב? רק אמנית חוזרת בתשובה שמכירה את הכללים. אבל לאמנית הזו לא תמיד יש קהל, כי היא לא מדברת את השפה של קהל היעד. בסוף כופים פה שפה זרה על ציבור שלם".
"עולם היצירה הדתי הוא שדה ענק", מוסיפה שח"ם. "בכל שנה נכנסות עוד ועוד בוגרות לשוק, ואין להן לא תמיכה ולא תקציבים. פסק הדין של חיפה הוא עוד ניסיון לקבור את הרנסנס הזה".
לשיטת העותרות נגד מופעים נפרדים, אם יסגרו לכן את הערוץ הזה לא תהיה לכן ברירה אלא להופיע מול קהל מעורב, ובכך הן יגאלו אתכן מהתודעה הכוזבת שגורמת לכן לחשוב שהבחירה שלכן היא באמת בחירה.
"זה בדיוק מה שזה. שדולת הנשים מקדמת אפליה בשם השוויון", אומרת מושקוביץ. "היא מוחקת קהלים שלמים ומונעת מהם לייצר ולצרוך תרבות בשם המלחמה האידיאולוגית שלה".
בן־יוסף: "המסר שלנו הוא 'לא יחליטו עלינו בלעדינו'. כל המנגנון, התקציבים ומערכת קבלת ההחלטות נשלטים על ידי השליש החילוני של החברה. החזון שלנו הוא לחיות יחד, להבין שאנחנו מגוונים וצריך לתת מקום לכולם, וזה אומר לא למחוק את כל מי שלא נראה כמוך. אני לא מתבכיינת ולא בעניין של להיות קוטרית. אני מתקדמת קדימה. אם יסגרו לי את הדלת אחצוב בקיר, כי יש לי קהל ויש לי ביקוש אמיתי. הבקשה שלי מאוד פשוטה: אתן מדברות על שוויון, תנו לנו תנאים שווים".
איפה היה הקול שלכן עד עכשיו?
"שואלים אותי הרבה את השאלה הזו", אומרת רוטר. "אני אימא לחמישה ילדים בחופש הגדול, וצריכה להתפרנס וליצור. אני חייבת לברור קרבות, ואין לי את הזמן והאנרגיות להילחם על הזכות שלי לחיות ולהתפרנס פה. אני גם מכירה בכך שאנחנו יוצרות תופעה חדשה. פעם לא היה דבר כזה תרבות יהודית. התרבות הייתה בשירות הדת – בחזנות, בפייטנות, ביודאיקה. אנחנו דור שממציא משהו חדש, ומטבע הדברים זה מעורר התנגדויות ובירורים".
שח"ם: "הפרגון בין היוצרות הדתיות הוא משהו שלא תמצא בשום מקום. אין קנאה, אין שנאה ואין תחרות. כולן עוזרות לכולן ומפרגנות לכולן. אנחנו עושות הכול כדי לא לדרוך אחת על השנייה. הגבולות שלנו אינם גחמה פרטית, הם צמחו מתוך אלפיים שנות תורה. אנחנו רוצות לעשות מהתורה יצירה".
הדמעות שהשפיעו
מי שלא נבהל מהמצב החדש הוא ח"כ משה ארבל מש"ס, שבכובעו כעורך דין עתר נגד הפסיקה הראשונה שאסרה על קיום המופע בעפולה. "חוק איסור אפליה מחריג במפורש הפרדה על רקע דתי, והדברים ברורים לאור דברי ההסבר של המשנה ליועמ"ש דאז יהושע שופמן", הוא קובע. "החוק נחקק בשנת 2000, הרבה אחרי המהפכה החוקתית, ואפילו אז היה ברור שאין מקום לאסור על מופעים בהפרדה. לחריג שנקבע בחוק יש הצדקה חוקתית מעבר לצורך ליצור שקט תעשייתי מול 'החרדים מימי הביניים', והיא יצירת שוויון. הוא מופנה לציבור שלא יכול לצרוך תרבות בדרך אחרת, והחברה רוצה לאפשר לו לצרוך תרבות".
מה אתה חושב על ההנחיה החדשה של מנדלבליט? היא מתירה עקרונית מופעים בהפרדה, אבל מקשה מאוד על מופעים לגברים בלבד או לנשים בלבד.
"חבריי ב׳יתד נאמן׳ שגו כשבחרו לתקוף את היועמ״ש במאמר אגרסיבי. מנדלבליט ירש חוות דעת ברורה מהיועמ״ש הקודם, ובאומץ לב חרג ממנה ואמר שאפשר לקיים אירועים בהפרדה. וזה אחרי שהוא קיבל מכתב מארבעים אנשי אקדמיה שקראו לו לאסור על כל סוג של הפרדה״.
אז אתה מקבל את העיקרון שלו, שמופע בהפרדה כן אבל לנשים בלבד או לגברים בלבד לא?
"ממש לא. הוא כותב שמופע למגדר אחד אפשרי אם יש 'הצדקה כבדת משקל במיוחד', והמקרה של הקהילה החרדית עונה על התנאי הזה".
הוא כותב שמופע כזה יכול להתקיים רק במקרה "חריג במיוחד", והשופט בחיפה הבין מזה שאין הצדקה לאשר מופע סטנדרטי לגברים.
"לצערי היועמ"ש סטה מלשון החוק ומההסברים של עו"ד שופמן. אבל הפרשנות שלי לדברים שלו היא שצריך לבדוק שיש שוויון בתקציבים בין מופעים לגברים למופעים לנשים. אם נוכיח שוויון בהקצאת המשאבים, יהיה קשה יותר לבטל".
אם אנחנו כבר מדברים, מה גרם לשופט עילבוני, שדחה את פסיקת עמיתו ואפשר את קיומו של המופע הנפרד בעפולה, לדמוע בדיון?
"שדולת הנשים ביקשה להעלות את המנכ"לית שלה לדבר, ואני בתגובה ביקשתי זכות דיבור לאחת הנשים באולם. ראיתי צדקת אחת שמתפללת עם ספר תהילים, ושאלתי אותה אם היא תסכים לעלות לדוכן ולדבר. היא עלתה וסיפרה ברגש כמה כואב לה ביטול המופע. היא הסבירה לשופט שהיא גאה בתרבות שלה ולא מרגישה מושפלת, ושהמאבק הזה רק מעצים אותה. היא סיפרה לו על הבת שלה שבכתה כשסיפרו לה שהמופע המרגש עלול להתבטל. השופט מאוד התרגש מהדברים, ולדעתי הם השפיעו עליו לא פחות מכל הנימוקים המשפטיים".
תגובת שדולת הנשים בישראל: "הניסיונות של מקור ראשון לצייר את המאבק בהדרה כצעד שנועד לפגוע בנשים מצערים וחוטאים לאמת. מוסדות תרבות סירבו להופעות בפני מין אחד בלבד הרבה לפני שהשדולה פעלה בנושא כיוון שחוק איסור הפליה עלול להקים עילת תביעה של צרכנים פרטיים.
כפי שאפשר לראות בשטח היטב, המגמה המרכזית היא לא זו המוצגת בכתבה, אלא הדרה של נשים מאירועי תרבות ענקיים והפרדה מגדרית כפויה שהופכת לנורמה ומתרגמת לדרישות נוספות בשם איזו "רב תרבותיות" מנוגדת לחוק וחסרת בלמים : הפרדת ילדים בכפיה במתקני שעשועים בגן יבנה, השפלות של נשים ונערות הנוסעות באוטובוס ועוד.
הגיע הזמן להפסיק לקרוא לכפיה בשם חופש ולעשות רומנטיזציה למחיצות. השדולה תמשיך להיאבק כדי שהמרחב הציבורי בישראל יישאר פתוח בפני כולם". 
דין־דין אביב: "גדלתי בתל־אביב והייתי עמוק בסצנה. לקח לי המון זמן להחליט שאני לא שרה בפני גברים, והמקום שהגעתי אליו הוא תוצאה של מסע רוחני מבחירה. אני שמחה ומאושרת במקום שלי".
