עם כל הכבוד לדרמת הרחפנים בביירות, ויש כבוד, הידיעה המעניינת יותר של השבוע מגיעה דווקא מעבר לים. ה'וול סטריט ג'ורנל' דיווח השבוע כי ארה"ב פועלת ליזום מגעים ישירים עם המורדים החות'ים, בניסיון להביא לסיום המלחמה שהפכה לחזית מרכזית במערכה מול איראן. העיתון מצטט מקורות שלפיהם ערוץ דיפלומטי בתיווך עומאני נמצא כבר בשלבי הקמה.
למען האמת, הקורא הישראלי לא ממש מתעניין במלחמות השבטים בתימן. הן רחוקות, מבלבלות וקשה מדי להתמצא בהן ולהבין מי נגד מי. אבל אם הידיעה נכונה, למהלך האמריקני המסתמן יש פוטנציאל לייצר שינוי אמיתי במאבק מול איראן.
מלחמתם של החות'ים, המיעוט השיעי בתימן הנאבק לעצמאות, החלה לפני קצת יותר מחמש שנים. בתחילה הייתה זו מלחמה קטנה, רחוקה מן העין ורחוקה מן הלב. היא עדיין כזו, אך בחודשים האחרונים החות'ים הפכו לכוח משמעותי שחשיבותו מורגשת גם מעבר לחופי תימן. מה שעד לא מכבר נראה כמיליציה קטנה, אחת מני רבות במזרח התיכון, התפתח לכוח מיומן ואפקטיבי במסגרת המלחמה האיראנית נגד הקואליציה הסונית בראשות סעודיה ובעלות בריתה המפרציות.
האיראנים, שראו במיעוט השיעי בתימן פוטנציאל לייצוא המאבק, אימצו את החות'ים והחלו לאמנם ולציידם בנשק. כך הפכה מלחמת אזרחים שפרצה בעקבות עליית מחירי הדלק, למלחמת פרוקסי איראנית. החות'ים, שבראשיתם לא היו אלא מיליציה קטנה שעסוקה בסכסוכים פנימיים ושעיקר חימושה פגיונות וקלשניקובים, התפתחו בחסות ובמימון איראני לכוח לוחם נגד הקואליציה הסונית שהיה לידה הארוכה של טהרן, ואף העביר את המלחמה לצד הסעודי כאשר ירה טילים על הבירה ריאד.
החות'ים הוכיחו מיומנות צבאית כאשר היו הראשונים שפיתחו לוחמת רחפנים – תחילה לצורכי מודיעין, ובהמשך גם לצורכי תקיפה. בקיץ שעבר הם תקפו ברחפנים את מתקני 'ארמקו', חברת הנפט הלאומית הסעודית. בהמשך תקפו שדה תעופה באיחוד האמירויות, ובראשית השנה אף היו הראשונים שביצעו חיסול ממוקד באמצעות רחפן. במתקפה נהרגו סגן הרמטכ"ל התימני ובכירים בקרבתו. לפני חודשיים היו החות'ים מעורבים, כנראה בשירות האיראנים, גם במיקוש מכליות הנפט במפרץ עומאן. מאז תקפו שוב ושוב בסעודיה.
בקיץ האחרון נחשפו החות'ים ככוח הפרוקסי המוכשר והיעיל ביותר של איראן. הסעודים ספגו פעם אחר פעם מטחי טילים ומתקפות רחפנים על שדות התעופה ומתקני הנפט שלהם. הקואליציה המקרטעת שהם הקימו למלחמה בחות'ים ספגה מהלומה אחר מהלומה, ובחודש האחרון אף החליטו האמירתים, בעלי הברית החשובים ביותר של הסעודים, להסיג את כוחותיהם מתימן.
סדק בחומה
בנתונים אלו, ליוזמה האמריקנית יש חשיבות רבה. אם הערוץ הדיפלומטי האמריקני אל החות'ים אכן יתקבע, יש לו פוטנציאל לא רק לחלץ את הסעודים מהמבוי הצבאי והמדיני הסתום שאליו נקלעו במלחמה בתימן, אלא גם לתקוע טריז בין האיראנים ובין החות'ים. מהלך כזה עשוי לפורר ולו במקצת את אסטרטגיית הפרוקסי המזרח־תיכונית, והמוצלחת מאוד, של איראן. לישראל יש לכאורה עניין רב במהלך כזה. לכל טיל, חימוש וחידוש שמוצא את דרכו מאיראן אל החות'ים, יש פוטנציאל להגיע במוקדם או במאוחר לידי המיליציות השיעיות בעיראק וגם לידי חמאס וחיזבאללה. בין החות'ים לחיזבאללה יש קשרים מוכחים. בשנה שעברה אף ביקרה בביירות משלחת חות'ית, ולאחרונה חוסל איש חמאס בתימן בנסיבות מסתוריות.
נכון, הסיכוי ששיחות ישירות בין ארה"ב למורדים החות'ים יביאו לפריצת דרך מיידית אינו נראה מבטיח במיוחד. מאידך גיסא, אם רק ייווצר הסדק הדרוש, ייתכן שהערוץ הזה יוביל בתורו לא רק לדיאלוג עם החות'ים, אלא אף יסלול דרך לדיאלוג עם האיראנים בנושאים שמעבר להסכם הגרעין, ובראשם הסכמות בנוגע לשמירה על היציבות במזרח התיכון. המצב בתימן יוכל אז לעלות על פסים חדשים, במיוחד אם ממשל טראמפ, יחד עם מדינות המפרץ העשירות, יוכיחו נדיבות משמעותית כלפי האוכלוסייה במדינה מוכת הקרבות והעוני, מיליונים החיים במציאות מתמשכת של רעב, מחלות ומגפות. במציאות כזו, לחות'ים יהיו סיבות טובות לשקול את טיב יחסיהם עם איראן. החות'ים הם אמנם מיעוט שיעי, ומכאן גם הזיקה לאיראן, אך הברית הזו טרייה למדי, כחמש שנים. לכן, אף שהחות'ים התגלו בחודשים האחרונים כפרויקט חסות איראני מוצלח במיוחד, עדיין לא מאוחר לשנות זאת.
כעת צריך לראות כיצד יגיבו הסעודים ליוזמה האמריקנית. טראמפ כבר שיגר השבוע את מזכיר המדינה מייק פומפאו לפגישה עם יורש העצר הסעודי, הנסיך מוחמד בן־סלמן. על פניו יש לנסיך סיבות טובות להיענות למהלך אמריקני כזה, שעשוי לחלץ את סעודיה לא רק ממטחי הטילים ומתקפות הרחפנים על ריאד ועל מתקני הנפט ושדות התעופה שלה, אלא גם מהכישלון הצבאי המחפיר בתימן ששמו של יורש העצר מתנוסס מעליו. שלא לדבר על כך שבן בריתו הקרוב, השליט בפועל של האמירויות, השייח' מוחמד בן־זייד, כבר הוציא את כוחותיו מתימן, כולל האיים החולשים על השיט במצרי באב אל־מנדב, בואכה הים האדום ואילת. במקביל החלו האמירויות לגשש מחדש את דרכן לטהרן, במגמה לנטרל את מגמת ההסלמה במפרץ הפרסי.
בבית הלבן אמנם שקלו בעבר להכריז על החות'ים כעל ארגון טרור, אך נמנעו מלעשות כך בהתערבות של הדרג המקצועי, שהעריך כי צעד כזה יפגע בניסיונות של האו"ם לסיים את המלחמה בתימן. זה גם מה שמאפשר כעת פתיחת ערוץ הידברות עימם, בלי להיכנס לבירוקרטיה של הגדרות טרור.
אם המהלך האמריקני יצבור תאוצה, מי שירכז בשלב ראשון את ערוץ ההידברות בחסות נסיכות עומאן יהיה שגריר ארה"ב בתימן כריסטופר הנזל. השגריר נכנס לתפקידו לפני ארבעה חודשים בלבד, אך לפני כן כיהן כ'שָרְזֵ'ה דָאפֵר' (ממונה על היחסים) בריאד וכממונה על שיקום העיר מוסול בעיראק. בעבר הרחוק שירת כדסקאי של איראן במחלקת המדינה. כך שיש לו הבנה מעמיקה של האזור, ונתונים מעולים לניהול ערוץ ההידברות עם החות'ים בתיווך עומאני. זו לא ערובה להצלחה, אבל בלעדיה אי אפשר.
מפגש מפתיע
בד בבד עם ההתפתחות הזו, התרחש בסוף השבוע שעבר מהלך מורכב ומעניין שרקם נשיא צרפת עמנואל מקרון. בשבועות האחרונים עמל מקרון על ניסיון לייצר מפגש בין נשיא ארה"ב דונלד טראמפ לנשיא איראן חסן רוחאני. מקרון מייצג את העמדה האירופית הדוגלת בשימור הסכם הגרעין, אך מתוך הבנה שלעולם אין לאפשר לאיראן נשק גרעיני. בנתונים הנוכחיים מפגש כזה הוא לכאורה בלתי אפשרי. אולם בהתחשב במצבה הכלכלי הקשה מנשוא של איראן בעקבות העיצומים החריפים, והעובדה שבעוד קצת יותר מחודש תתכנס העצרת השנתית של האו"ם, לא מן הנמנע שדווקא ייווצרו תנאים למפגש פסגה כזה. בהינתן הפסיכולוגיה האישית של טראמפ והתקרבות מועד הבחירות לנשיאות בנובמבר 2020, בבית הלבן יחפשו דרך לייצר את תמונת המפגש עם רוחאני, כנגד כל הסיכויים.
בסוף השבוע האחרון אירח מקרון את עמיתיו למועדון ה־G7 בביאריץ, עיר הקיט ההיסטורית החביבה על בני האריסטוקרטיה הצרפתית. עד הרגע האחרון לא היה ברור מה בדיוק יקרה, אבל הסימנים היו ברורים. את הימים שקדמו למפגש הפסגה בילה שר החוץ האיראני מוחמד ג'וואד זריף במסע דילוגים במדינות אירופה, מוכן – בהינתן האות על ידי מקרון ואנשיו – להגיע בכל רגע לביאריץ.
המתח היה גדול, אבל מקרון גייס את מיטב כישרונות האירוח שלו. לארוחת שבת של ראשי ה־G7 נבחר תפריט קליל ואלגנטי, טונה אדומה וירקות בסגנון באסקי, אבל האווירה סביב השולחן הייתה רחוקה מלהיות קלילה. היה קשה להתעלם מהאופי הלעומתי שרבץ על הדיונים. רוב הזמן היה מקרון עסוק בניסיונות פישור וגישור בין אורחיו ובין נשיא ארה"ב דונלד טראמפ. המחלוקות נעו לאורך קשת רחבה. החל ממלחמת הסחר עם סין, עבור בדיון על האקלים שטראמפ כלל לא טרח להגיע אליו, וכלה בשאלה אם לא הגיע הזמן להחזיר את נשיא רוסיה ולדימיר פוטין למועדון ה־G7, שממנו נזרק לפני חמש שנים בעקבות כיבוש חצי האי קרים. כצפוי, טראמפ היה בעד להחזיר את פוטין, וכל השאר התנגדו. אולי חוץ מראש ממשלת יפן שינזו אבה, ששמר על איפוק ניטרלי.
אבל כל זה היה משני לעומת היוזמה של מקרון להנחית היישר לתוך הפסגה את שר החוץ האיראני, בתקווה לייצר מומנטום לחידוש הדיאלוג עם איראן. מקרון עצמו לא באמת ידע עד הרגע האחרון כיצד יגיב טראמפ למהלך שיזם. האם יפרוש בזעם מן הפסגה, או אולי דווקא יחבק את היוזמה שתסלול את הדרך לפסגה בינו ובין נשיא איראן. אז נכון, זה לא שטראמפ היה באפלה ולא ידע מה מתבשל. מקרון גם לא היה מסתכן בהפתעה גמורה. ועדיין, זה היה הימור לא קטן מצידו.
כאשר שר החוץ האיראני נחת בביאריץ, עדיין לא הייתה למקרון דרך לדעת כיצד יגיב טראמפ לעצם נוכחותו של זריף בפסגה. גם האמירות של טראמפ במהלך הפסגה היו מופת של זגזוג, שתרם לא מעט לעצבנות. אבל בשורה התחתונה, בסיום הפסגה יכול היה מקרון לצאת בהודעה הדרמטית שלפיה "נוצרו התנאים לפגישה בין נשיא ארה"ב דונלד טראמפ לנשיא איראן חסן רוחאני", ואף להביע תקווה שהפגישה הזו "תתקיים בשבועות הקרובים". טראמפ מצידו שיתף פעולה באומרו כי "בנסיבות הנכונות יהיה מוכן להיפגש עם רוחאני", וכי "יש סיכוי טוב מאוד שזה יקרה". במסיבת עיתונאים משותפת עם טראמפ חתם מקרון באמירה כי הוא "מקווה שבשבועות הקרובים, על בסיס הדיונים הללו, נוכל לקיים פסגה בהשתתפות הנשיא רוחאני והנשיא טראמפ". ולאמירה "בשבועות הקרובים" אין פירוש אחר מלבד מפגש בשולי העצרת הכללית של האו"ם, שאם יתקיים לא יהיה שולי כלל.
אם אכן יחלו שיחות, אמר טראמפ, ארה"ב תשקול לאפשר למדינות המעוניינות בכך להעניק לאיראן הלוואות לטווח קצר כדי לעזור לה להתגבר על קשייה הכלכליים, אך עד שתהיה פגישה כזו על איראן להתנהג כמו "שחקנית טובה". ארה"ב, אמר טראמפ, אינה מנסה להביא לחילופי משטר בטהרן, אך אם איראן תפגע באינטרסים האמריקניים היא "תיתקל בכוח אלים במיוחד".
החדשות הללו התקבלו השבוע בישראל בהרמת גבה, כזו שלוותה בסוג של טפיחה על שכם מצד סגן הנשיא פנס. בעבור ראש הממשלה בנימין נתניהו, מפגש בין טראמפ לרוחאני הוא מבוכה לא קטנה, אבל אולי גם סוג של פוטנציאל. מה שמוכיח אולי כי עסקת המאה של טראמפ אינה יכולה לעמוד בפני עצמו. במציאות האזורית הסבוכה כל הסכם שלום צפוי להיות מארג של הסכמים, סוג של Grand Bargain, עסקה כוללת שבה לצד הפלסטינים ומדינות ערב שותפים גם האיראנים, וכמו שהאמריקנים כנראה הפנימו, אפילו החות'ים, המומחים לענייני רחפנים. 
