אני הפסקתי להאמין להרים הירוקים. אתם יודעים איך זה, כשמישהו משקר הרבה פעמים, מתישהו לומדים. אספתי אל הרכב שלי את דן השכן, מורה פתוח לסינג'ורים חווייתיים בשלהי אוגוסט, עם אקדח תלוי בצד הג'ינס, ככה ליתר ביטחון, ויצאתי מההרים הירוקים שלי שבגזרת גוש עציון, אל ההרים הירוקים של גוש דולב־טלמונים. כשאני שומעת את ההרים האלו צועקים אליי "ירוק, ירוק", אני פוקחת עין, ככה ליתר ביטחון. שיר המשמר שלי נכתב בדם של אחרים. אני כבר למדתי להיזהר מן הסמוך, כמו עפר, כמו שמיים, כמו מעגל תנועה, כמו סניף של רמי לוי. למדתי לשמור נפשי מפסטורליה ועצי זיתים ורחש ציפורים. למדתי כבר שכולם ממזרים.
תחנה 1: עינות ענר
עינות ענר שליד היישובים נריה וזית־רענן שוקקים חיים. "מי משלים לי זימון?" נשמעת קריאה מכיוונה של קבוצת בחורים חסונים. כולם קצינים כבני שלושים שנמצאים יחד בתקופת לימודים, למדתי מאוחר יותר. הם בעיקר ממרכז הארץ, אבל גם מהאזור. "אז מה, את הולכת לכתוב שמטיילים למרות הפיגועים?" הם שואלים חצי־צוחקים. לא, הם לא מפחדים, החסונים, מה יש להם לפחד. "לא נמאס לכם מזה שנרצחים פה אנשים? לא נמאס לכם מהמוות?" אני שואלת, והם עונים: "תראו את ההיא, תפסה את הפוזה של כתבת מידיעות". וגם: "אנחנו קצינים קרביים. אנחנו עובדים בזה".
"כנס יא־סמולן", סונט חסון א' בחסון ב', והם קופצים למים יחד לבקשת הצלמת. חסון נמוך קומה מספר לי שהם שמו את פעמיהם למעיין דני, המעיין שבו נרצחה בשבוע שעבר רִנה שנרב ז"ל והיא בת 17 בלבד, אבל המעיין נסגר לכניסת אזרחים. הוא נקרא כך על שם דני גונן ז"ל, שנרצח לפני ארבע שנים. גם הוא, כמו רנה, היה תושב לוד. "רצינו ללכת לשם בגלל הפיגוע", מסביר בן שיחי. "אם היה פיגוע אז נלך, כדי לחזק". החסונים האחרים מגחכים. "מה אתה עושה מהסיפור הזה אידאלים? באנו בשביל ליהנות. באנו כי פנאן".
"אני אבא לשתי בנות ומגיע לפה הרבה גם אם אין פה צבא, למרות שביתילו זה כפר אלים מאוד", אומר הקצין המקומי, ומצביע על רכס ההר שמולנו. "חוסר האופטימיות שלי מגיע מהשירות", מצטרף לשיחה קצין שמתגורר ביישוב אחר ביו"ש. "אני פוגש אותם בפנים, בכפרים שלהם. אני מדבר עם הילדים וההורים ומבין שזה לא הולך לשום מקום. חוץ מלתת כאפה פה וכאפה שם, אני לא רואה מה אפשר לעשות. פעם אחרי פיגוע אמר לי איזה קצין שב"כ שנהג לעבוד בגזרה שיש בה רק ערבים: 'יש יהודים יש פיגועים'. 'וואלה צודק', עניתי לו", מתלהט הקצין, "הפתרון הסופי באמת היה פותר הכול".
אני שומעת דיבורים על 300 יחידות הדיור החדשות שראש הממשלה אישר לאחר הרצח. "אנחנו לא אוהבים את זה, אבל זו המציאות פה. ברור שצריך לבנות בלי קשר, אין שאלה. זו לא הדרך הנכונה, אבל זה מה שיש. למה מה? את לא אוהבת את זה?" תופס אחד מהם את עמדת המראיינת. "אני שונאת את זה", תופסת המראיינת את התפקיד שלו.
לכל מעיין יש שם שנתנו לו נופיו ונתן לו מישהו שנרצח. עינות ענר נקראים גם 'גן הנערים', על שם שלושת הנערים – גיל־עד שער, נפתלי פרנקל ואייל יפרח. במקום שבו נגדעו חיים יזרמו מים חיים, ויוסיפו חיים להתקיים. חיים בהחלט יש פה, וזה עוד לפני הגל הגדול של אחר הצהריים, אז מגיעים ההורים עם ילדיהם הקטנים, מדווחים בני המקום.
אימא צעירה עם שני ילדים ועגלת תינוק יורדת אל המעיין, ושניים מיפי הבלורית, כלומר המפרצים, בכל זאת בני שלושים, חשים לעזרתה. גם היא לא מפחדת. זה מוטיב שיחזור על עצמו בכל המעיינות. האמת היא שגם אני לא שייכת למפחדים (אלו החיים שלנו, אלו החיים), ובכל זאת לא הייתי הולכת עם ילדיי למעיינות אחרי פיגוע שבוצע בגזרה שלי. ככה, ליתר ביטחון.
"תכתבי שאנחנו לא מפחדים", מכתיבה לי בבריכות הקטנות שבמתחם בחורה בת 19 מאחד היישובים הסמוכים. היא שומרת על שישה מאחיה, אם אני זוכרת נכון. בסך הכול הם עשרה אחים במשפחה. "תכתבי שזאת הארץ שלנו", היא אומרת לי ובודקת שכל הילדים מצוידים במצופים. ברקע צהלות חדווה של הקטנים. אני כותבת. "זה מזעזע", היא אומרת, "זה משהו שלא קרה פה קודם. הלוואי שגם לא יקרה עוד".
שני שוטרים יורדים אל המעיין. מעל הבריכה הרדודה ביותר, שממנה נובעים מים צלולים, ניצבים שולחנות עץ. שני מטיילים יושבים שם עם פק"ל קפה, כיאה לפרסונת המטיילים הקלאסיים, לצידם שישה חיילים שלוגמים קפה שחור בהנאה. כרגע יש פה יותר אנשי ביטחון ממטיילים. האם זה נותן תחושת ביטחון? "אין מה לחשוש, לא יקרה כלום. אנחנו פה", אומר לי חייל שחום עור, והשוטר הקהילתי דווקא מזהיר מפני פגע אחר במקום: המיקרובים שבמים. "אל דאגה, אנחנו עמידים", אומרים לו הטיילים ומחלקים שאריות שקשוקה למעוניינים. ובכן, הדבר האחרון שמפחיד אותי פה זה מיקרובים. מוות לחיידקים. אני נותנת קפיצה, המים נהדרים.
בזווית העין אני קולטת אדם מבוגר הולך עם פנקס וכותב רשמים. ללא ספק עיתונאי. מהזן הישן. עיתונאים צעירים כותבים הכול בסמארטפון. ובכן, מתברר שזה גדעון לוי. אף שהוא בגדר מוקצה מחמת מיאוס בקרב רבים בימין, אני מחבבת את האיש מאז ימי 'מחוברים'. אמרתי את זה לטובלים במעיין. הם הסתכלו עלי כאילו נפלתי מהירח. אבל מה לעשות, הוא אנושי מאוד ואני מאמינה לכאב ולאכפתיות שלו ומאמינה שהוא מונע מאהבת העם (מינוס מאמר אחד או שניים). הוא מכתת את רגליו ביהודה ושומרון, מסתכל לסכסוך בלבן של העיניים, מתייחס למאורעות שמעוררים פיהוק בקרב רוב הישראלים. לא יודעת מה איתכם, לי יש כבוד לבן־אדם כזה. אני לא חוששת ממנו. מה גם שלימדונו רבותינו אברהם יהושע השל ואלי ויזל שבעיקר יש לחשוש מהאדישים, שהאדישות המנומסת והתרבותית היא אם הרעות החולות של העידן המודרני. תגידו מה שתגידו, גדעון לוי לא אדיש.
משלחת 'הארץ' כללה מלבד לוי את דרור אטקס ואת הצלם אלכס ליבק. מחלונם וגם מחלוני נשקף אותו הנוף, אותן התרחשויות. מירי, הצלמת שלנו, ואלכס עומדים זה לצד זה ומצלמים נער עם פאות קופץ למים. התמונות אותן תמונות, המבט אחר. פולשים או בעלי הבית. תוקפנים או קורבנות. האלימים הראשונים או המתגוננים. גונבים את הבית או שומרים עליו. מחריבי המדינה או מגיניה הגיבורים. בין הרים ובין סלעים מונח לו גרעין הוויכוח, קר וקשה וירוק. אני מבקשת מלוי שינדב לי פירור מידע מה הוא הולך לכתוב. הוא צוחק ואומר: "הטקסטים שלנו בטוח יהיו דומים". הצטלמנו (אטקס לא הסכים להצטרף), ודרכינו נפרדו לשלום.
תחנה 2: מעיין דולב
בני משפחתה של רנה שנרב עדיין לא קמו מהשבעה, כשאנחנו כבר מטיילים בין המעיינות ביו"ש. אביה ואחיה עדיין מאושפזים בבית החולים. אף אחד לא מבטיח לנו שמטען צד נוסף לא הוטמן בצד הדרכים שסמרו מאימה ומדם. אבל אנחנו נוסעים. הדרך נמשכת.
במעיין דולב אנחנו פוגשים במקרה את ז'אבו, זאב ח' ארליך, חמוש בנכדים ובשניים מבניו. האיש עדיין עם שפם. הוא מספר שהתלבט אם לגזוז אותו לאחר שעמיר פרץ זעזע את המדינה עם הלוק החדש, אבל החליט לעמוד בפרץ. יש לו עקרונות. "אנחנו לא צריכים פיגוע כדי להבין שאנחנו פה ושזה המקום שלנו. הרשעים רשעים וצריך לטפל בהם, והתגובה צריכה להיות הולמת. ולא, אני לא מדבר על 300 יחידות הדיור שכבר היו בצינורות, שראש הממשלה אישר שוב. אנחנו שמחים על ההבטחות, אבל גם שבעים מהן. השלטון שלנו אמור לרוץ קדימה, אבל בפועל מדשדש. ראש הממשלה צריך לתת הוראות ולבנות, להכניס לצנרת בנייה חדשה. בשביל מה הוא נבחר? את יודעת כמה שנים לא היה בירושלים כיסא שכתוב עליו 'ראש ממשלת ישראל'? מאז ימי בר־כוכבא. זה מחייב אותנו, אנחנו צריכים להתייחס אליו בכבוד, אבל זה מחייב גם אותו".
הילדים משתובבים במים. קופצים, נופלים. נתלים על חבלים. קופצים מהעצים. מטפסים שוב. נחים על הענפים. קופצים שוב. מתיזים מים. נראה שהם לא מתכוונים להתעייף לעולם. "זו התשובה שלנו", מסכם ז'אבו, "הילדים האלו. גם פה וגם בתוך הקו הירוק".
החיילים, כיאה לחיילים, יושבים על קולה ובמבה. "יש צבא בעיקר במעיינות המעורבים", אומר לי אחד מהם, "כלומר מעיינות שיכול להיות בהם חיכוך בין יהודים לערבים. פה די נדיר שמגיעים ערבים. הוקפצנו לכאן אחרי הפיגוע, אבל התושבים לא נותנים לפיגוע לשתק את החיים שלהם. הם צודקים. אם אנחנו נפחד לבוא לפה למעיינות, ליהנות ממה שיש לנו, הפסדנו את המדינה".
בכל מעיין שהגענו אליו במשך היום פגשנו המון חיים. ילדים ובחורים ואימהות וסבים וסבתות. סטייל "עוד ישבו זקנים וזקנות (סליחה ז'אבו), ומעיינות יהודה והשומרון יימלאו ילדים וילדות משחקים בשביליהם". בכל מעיין כוח צבאי שהגיע לתגבר את השטח, בטח לאיזה שבוע־שבועיים, לא יותר. עד שתשוב השגרה על כנה. עד לפעם הבאה, יסלח לי א־לוהים שאני כותבת את זה. ואנחנו נסלח לו גם.
תחנה 3: מעיין מאיר
גם פה חיילים. גם פה מטיילים. הפעם כאלה שלא שייכים לציונות הדתית אלא למגזר החרדי. גם הם לא מפחדים. גם הם לא ייתנו לפיגוע להרוס להם את התוכניות, אולי רק ירעננו את המחשבות להוציא רישיון נשק. גם הם פה מתוך אידיאולוגיה. המגזר החרדי הולך בדרכי הציונות הדתית בשנים האחרונות בכל הנוגע לתרבות הטיולים והמעיינות. יש שיגידו שתוך כמה שנים, עם ההתברגנות של הדתיים, הם יהפכו ליורשיהם הבלעדיים.
ההרים פה, ליד נוה־צוף, נמוכים יותר וצהובים יותר, אבל לי אין אשליות, גם להם אני לא מאמינה. הציר הפך בתקופה האחרונה לאחד הצירים הבעייתיים ביותר, וזריקות אבנים בו הם עניין שבשגרה. גבר שמגיע כשמגבת על כתפו מספר שרק אתמול חבר שלו נרגם, האוטו הלך פייפן. תיזהרו, הוא אומר.
בבוסתן שליד המעיין אפשר לראות כמעט את כל שבעת המינים, בוודאי את השווים שבהם – גפן, תאנה, זית ורימון. זה סוף הקיץ, והרימונים כבר מתחילים להאדים על העצים. מעבר לגדר מתקרב עדר כבשים של פלסטיני. החרדים מתקפלים, מנערים אבק ממכנסיהם, מספרים לנו על מעיין גדול ויפה מעבר לכביש. מי היה מאמין שבוגרת אולפנה ומתנחל מבטן ולידה יקבלו טיפים על מעיינות מחרדים. עברו ימי הקולה בשקית שחורה. החבר'ה שולטים בחומר.
תחנה 4: עין־ריא
הבחור עם המגבת על הכתף לא ממליץ לנו לקפוץ למעיין הזה כי אין בו צבא, אבל מסביר לנו באדיבות איך לנסוע. הוא ממש מעבר לסיבוב. זו פינאלה יפה מאוד, כי מדובר במעיין עמוק ונקי ורחב ידיים. רמה גבוהה מאוד של מעיין. רגע לפני שאנחנו שוקעים לחלוטין באשליות הירוק של עצי הזית הכבירים שמולנו, דן נזכר שבכל זאת עדיף לא לשגות בחלומות. הוא מתקרב לנשק שהשאיר ליד צרור הבגדים, ככה, ליתר ביטחון. רק שלא נהפוך למעיין. 
