יום רביעי, 12,30, פלאפל על הדרך, מבוא מודיעים
כבר בירידה מכביש 1, מכיוון ירושלים, הלב נחמץ. ירוק היער מתחלף בעצים עירומים, מפויחים. בכניסה ליישוב מתגלים הבתים שקרסו מחום, השדות ההרוסים, הפיח. זו כבר לא מטפורה אלא חיים של אנשים. "כשהמצלמות הולכות, נעלמות גם ההבטחות של הפוליטיקאים. אנחנו נשארים לבד", אומר לנו בן היישוב שמבקש לא להיחשף, אך פותח צוהר לאכזבת התושבים מהטיפול בהם לאחר השרפה, שהם חושדים שנגרמה מהצתה. בדיסוננס עצום למצב העגום, מתנוסס בצבע תכלת פסטורלי קרון הפלאפל המפורסם במדינה. שמחת החיים של העובדים לא מסגירה את שאירע לבעליו; ולפי התור המשתרך, החולפים בכביש ממשיכים לשמור לו אמונים.
צפי לפיד, 45, אשדוד, בני סביליה, 54, כפר־סבא
קלפי: בני: בבחירות הקודמות הצבעתי כחול לבן.
צפי: אני הצבעתי לביבי. לא יודע מה אצביע עכשיו, אני מתלבט בין זה לימין יותר – איילת שקד גם אופציה מבחינתי.
בני: צפי, הצבעת לביבי? אני לא לוקח אותך בחזרה באוטו, מספיק ביבי, עכשיו תור כחול לבן. עד שנגיע ליעד אני חייב לשכנע אותך. תראה, אני לא איזה פנאט של כחול לבן. אני גם אוהב את ביבי ואני חושב שהוא מנהיג טוב, אבל חלאס, מספיק. בענייני ביטחון הרי כולם יגיבו אותו הדבר. בסוף אנחנו תלויים באויבים שלנו. זה לא היה ככה פעם, זה אבסורד, אבל זה מה שקורה. אם חמאס יורה 400 טילים, אז כחול לבן יהיו חייבים לתת להם בראש, אחרת יהרגו אותם בבית ויגידו להם שהם משוגעים.
לאן הולכים: צפי: התחושה שלי, ביבי מקים את הממשלה.
בני: תסתכל מה אני מצייר לך פה עכשיו. יש מצד אחד מצביעי ביבי ויש כחול לבן. מי ששם ביבי מחולק לשניים: אלו ששרופים על ביבי ולא משנה מה, וקולות צפים. קולות צפים תמיד זזים. אני דוגמה טובה לזה. מצביעי כחול לבן, לא ירד מהם קול אחד, כי מי שהצביע להם עשה את זה כי רוצה שינוי, וזה לא משהו שהוא הפסיק לרצות. מי שהורס פה זה ברק, שייקח קולות מכחול לבן ולא מביבי. אין לו סיכוי להביא קול אחד מהליכוד. אבל עזוב, מה אני אומר לך פה? בבטן יש לי תחושה שביבי איכשהו ינצח. יש אוטו שאתה רוצה לקנות, ויש אוטו שאתה קונה בסוף. קוראים לזה מציאות.
על הדרך: בני: תבין, כמעט הגענו לסוף הדרך שלנו אבל עשינו פרסה כדי לאכול פה כי צפי התעקש. אומרים שבטבע יש עניין של שרפות מחזוריות, כדי שמשהו יפרח מחדש. מעניין אם זאת הצתה או לא, אם כן זה כבר סיפור אחר לגמרי.
צפי: יש עוד פלאפלים טעימים, אבל גם זה ממש טעים.
חיה וולה, 64, ירושלים
קלפי: אני לא מדברת על זה, אבל בוא נאמר שאני מתונה. לא ימין קיצוני ולא שמאל קיצוני, משהו באמצע. אני אפילו לא יודעת למי אצביע. אני תמיד מחכה לרגע האחרון, והפעם במיוחד. השיקולים שלי תלויים ברשימות, ההרכב האישי חשוב לי. בסוף המנהיגים יעשו פחות או יותר את אותו הדבר, כי מי שקובע הם ידידינו האמריקנים. מה, ביבי לא נסוג מחברון? נסוג. ואם יבוא אובמה חדש וילחץ עליו? הכול קשקוש.
לאן הולכים: אני חושבת שבסוף לצערי נלך שוב לממשלת ימין צרה. לצערי ביבי שוב ייקח, ואז ליברמן יצטרף אליו. מישהו אמר אתמול שאולי הוא וביבי מתואמים. אי אפשר לדעת.
על הדרך: אנחנו ירושלמים, ובכל פעם כשאנחנו יורדים למרכז אנחנו עוצרים פה. אני פה בפעם ראשונה מאז השרפה. אכלתי את הלב כשראיתי שהמקום הזה נשרף. בכלל, כשאתה נוסע ורואה מה קורה מסביב אתה לא יכול לא להרגיש נורא עצוב. הבנתי שחלק גדול מהאנשים, הלך להם הבית ואין להם ביטוח. זה מעלה שאלה גדולה על המחויבות של המדינה באסונות כאלו. אם היו למדינה משאבים ללא מגבלות, אז ברור שצריך לשקם. זה כוח עליון. נשמע לי נורא להשאיר את האנשים האלו להילחם לבדם בגורל הנורא הזה. ליבי איתם.
משה כהן, "תרשום שאני בן 37", מבוא־מודיעים, ידידיה כהן, 21, מבוא־מודיעים, גולן דיגורטר, 27, רחלים
קלפי: משה: מה הצבעתי? אסור לגלות, מה קרה לך, זה חסוי. יש לי סוד אחד בחיים שלי.
גולן: גם אני לא אומר, אחי. אני לא יודע אפילו מה אשתי הצביעה. כנראה מה שהצבעתי בפעם הקודמת אצביע עכשיו.
ידידיה: לא הצבעתי, הלכתי על חבל בירקון. היה כיף. זה נראה לי הרבה יותר יעיל מלהצביע, לא? באיזה יום הבחירות הבאות? נראה לי שאני בארץ ביום הזה, אבל כנראה שוב אלך על חבל.
משה: אולי נשכנע אותו? הוא לא מבין שמי שלא בוחר בעצם גם בוחר. אבל הוא מבסוט בחיים, לא מפריע לו כלום.
לאן הולכים: ידידיה: לא מבין בזה, אשמח לנסוע כנראה לחו"ל.
משה: אני בוחר בפלאפל, וזה מה שאני מקווה שיהיה.
על הדרך: משה: אני שותף פה בפלאפל ביחד עם אחי כבר 11 שנים. אתה רואה את המצלמה של הצלם שלך? הייתה לי כזאת, רק של חברת ניקון, אבל היא נשרפה. דבר ראשון, אחרי השרפות, הרגשתי שחרור. אתה פתאום לא צריך לדאוג לכלום בחיים שלך. הייתה לנו לפני כן שבת משפחתית איפשהו, ודיברתי עם האחראי ביטחון שצריך לשמור שלא יגנבו את העגלה וכו' – כאב ראש. שבת אחר כך כבר לא הייתי צריך לדאוג לשום דבר, תענוג. זאת הייתה התחושה הראשונית. אבל אחר כך גם הגיעו החיים עצמם. אתה מחפש מברגה ואז נזכר: היא נשרפה. מחפש בגד, ואז נזכר: נשרף. זה קצת פחות נחמד. אבל ברוך השם יש הרבה חברים שעזרו. היישוב שרוף וול דאן, כל אחד הלך לדרכו, ועד שיבנו זה יהיה מסובך. אבל בשביל זה אתה צריך לפנות לי ערב.
ידידיה: הייתי באורגון, בטיול של חודשיים. תכננתי לנסוע משם לטייל קצת בטורקיה. ואז הגיע הטלפון מהבית, שהכול פה נשרף. חיכיתי יום־יומיים לראות אם דברים מסתדרים ויש למה לחזור, וכשהבנתי שלא – עליתי על טיסה לארץ כדי לעזור.
עמנואל סקעת, 32, ירושלים
קלפי: בבחירות הקודמות לא הלכתי להצביע. היה יום חופש ונהנינו, ולא היה זמן לזה. הפעם אני הולך להצביע. זה יהיה כנראה לליכוד. אני רוצה שהמדינה תישאר בצד הימני, שלא יהיו שטויות. הפעם נצביע ונשפיע.
לאן הולכים: אי אפשר בוודאות לדעת, אבל אני חושש שיש מצב שהשמאל ייקח. עובדה שנתניהו לא הצליח להרכיב את הממשלה. בפעם הקודמת אחת הסיבות שלא הלכתי להצביע הייתה שחשבתי שזה בכיס. נקווה לטוב, שביבי ייקח. האידיאולוגיה האישית שלי היא שיישאר פה ימין, שתישאר מדינה יהודית.
על הדרך: אני בא לפה מלא, אני נהג ועובד על הכביש, אז עוצר פה ים. אני זוכר טוב את השרפה. באותו היום לא עברתי פה, אבל כשראיתי זה היה מזעזע. אם התושבים אומרים שזו הצתה והמדינה שזה קצר, נראה לי להאמין להם. במיוחד כשאני שומע שהשרפה הגיעה מארבע פינות שונות.
