"לא תכננתי להיות מפורסמת בנסיבות כאלו", אומרת נעם נֶביס (20) שנפצעה לפני שלושה שבועות בפיגוע דריסה בצומת אלעזר שבגוש עציון. כמובן, אף אחד לא מתכנן להיפצע בפיגוע, אבל בבית משפחת נביס באלעזר מתמודדים כעת עם פציעתם של שניים מילדיהם – נעם שהשתחררה בתחילת השבוע מבית החולים, ואחיה נחום, הצעיר ממנה בשלוש שנים, שהיה אמור להתחיל השבוע את שנתו האחרונה בישיבת 'חורב', ועדיין מאושפז בבית החולים הדסה עין־כרם.
גזרת גוש עציון הייתה מתוחה בחודש האחרון. פחות מחודש ימים הפרידו בין הפיגוע שבו נרצח דביר שורק ז"ל, לבין הפיגוע שבו נפצעו האחים נביס. "תמיד זה קשה", אומרת נעם, "אבל ככל שהפיגוע יותר קרוב אליך, זה יותר מטלטל. הקרבה עושה את שלה. הלכתי כל־כך הרבה פעמים במקום שדביר נרצח". כשאני שואלת אותה אם בעקבות הרצח ההוא היא שינתה משהו באורחות חייה, היא משיבה בשלילה. "בסוף, חיים את החיים הרגילים. אי־אפשר אחרי כל פיגוע להיכנס לפחדים גדולים מדי".
נעם היא השלישית בין שישה ילדים. מעליה ראם ושיר ומתחתיה נחום, חי ודוב. אף שהיא לא מרגישה טוב ואף התלבטה אם לבטל את הריאיון מחשש שיהיה לה קשה לתפקד, היא נעימה וצחקנית, מלאת אנרגית טובות. הרגל המגובסת מוגבהת על כיסא, לצידו ארגז מלא בחוטי צמר. שיר אחותה הגדולה מלמדת אותה לסרוג. אימא זהבה מחממת לה כרית להקל את המיחושים, מאחד החדרים הסמוכים עולים צלילי השיר "הוטל קליפורניה" בווליום גבוה. זה המתבגר החדש של המשפחה שהחל לנגן בגיטרה חשמלית. הוא מנגן על קלרינט בכלל אבל בעת האחרונה פרצה החשמלית לחיי משפחת נביס. "אני חושבת שזה מקסים", אומרת נעם. אימא זהבה מסכימה איתה, "רק צריך להתרגל". בית של משפחה נורמלית ששגרת חייה הופסקה כרעם ביום בהיר.
ביום שישי המדובר תכננו האחים לתפוס אוטובוס מאלעזר כדי לחבור לאחותם הגדולה ובעלה בירושלים ולנסוע יחד לשבת משפחתית בבית־רימון, שם כבר נפשו שאר בני המשפחה. נחום חזר ממיונים לצבא ונעם חזרה מהשירות הלאומי. "אין פה איזה סיפור פיגוע הרואי שאני יכולה לספר לך משהו מעניין, שנטרלתי את המחבל או משהו", צוחקת נעם. "סתם הלכתי ברחוב. התעכבנו ופספסנו את האוטובוס שיוצא מהיישוב, אז ירדנו לצומת. כל יום השנה לקחתי אוטובוס מהתחנה הזאת, זה ממש שגרתי. יכולים להיות בצומת מצבים לא נעימים כמו צפירות, אבל זה לא מקום שמרגישים שהוא מסוכן. היינו בדרך לתחנה, עוד לא הגענו אליה. המחבל פגע בנו אחרי שחצינו את הכביש. יש כמה מטרים הליכה לתחנה ושם הוא פגע בנו".
אתם מבינים בשלב הזה מה קורה לכם?
"ממש לא. עפתי מאוד מאוד רחוק, איזה עשרים מטר אמרו לי", היא מספרת. אחיה הקטן נחרד. "מה?! היא עפה 20 מטר? וואו". "אני לא יודעת אם איבדתי את ההכרה", היא ממשיכה לתאר, "אין לי מושג. כשחזרתי לעצמי קצת, בחמש הדקות הראשונות, הייתי בטוחה שהתעוררתי הרגע מחלום. זכרתי שחלמתי משהו שקשור לאוטו. אני לא יודעת להגיד יותר מזה. פתאום התעוררתי מהחלום ושואלים אותי כל מיני דברים. לא הבנתי בכלל מה קורה סביבי. שאלתי אותם: 'רגע, זה עדיין חלום או שזו המציאות?' לא זכרתי כלום. לא יכולתי להגיד איזה יום היה, לקח לי הרבה זמן להיזכר בת כמה אני או מה מספר תעודת הזהות שלי".
התיק הגדול שנשאה על גבה הגן גופה ולכן הפגיעות שספגה הן "מינוריות כביכול", היא אומרת, ומסמנת באצבעות מירכאות כפולות, לעומת הפגיעות של נחום. "אני עפתי לשיחים, הוא לבטון. לו היו שני תיקים קטנים והם עפו בפגיעה לעומת התיק הגדול שהגן עליי", מסבירה נעם את ההבדלים שהשפיעו על הפציעות וחומרתן. נחום נחת לתוך תעלה מבוטנת וספג פגיעת ראש קשה.
"משם לקחו אותי לשערי צדק. הייתי מאוד מבולבלת. גם משם אני לא זוכרת כמעט כלום. בשלב מסוים אחותי ובעלה הגיעו. נתנו לי מורפיום והתחילו את הבדיקות הרפואיות. אי־אפשר להבין מה זה עשה לחיים שלנו עד שלא נחזור לשגרה. עד שלא מתחילים באמת את החיים לא קולטים את המשמעויות". נעם הייתה אמורה לסיים כעת את שנת השירות הלאומי בעמותת 'שוחרי גיל"ת', שמטפלת בתינוקות ובילדים ממשפחות מורכבות, שבהן ישנו חשש שהילדים יידרדרו לעיכוב התפתחותי התנהגותי. תוכניות להמשך היא עוד לא קבעה. "חשבתי על חקלאות, עבודה מועדפת, טיול. כרגע עוד אי־אפשר לדעת מה יהיה בהמשך וכמה זמן ייקח השיקום".
רק רוצה לרקוד
"אני רוקדת בלט קלאסי מגיל 3", מספרת נעם, וזיכרונות מתוקים עולים אצל האם זהבה. "היינו צריכים להזמין 'נעלי פוינט' מיוחדות בשבילה כי לא היו בחנות במידה שלה, היא הייתה קטנטונת בכיתה ג'". "היו לי כמה הפסקות. גם השנה בגלל השירות הייתה לי סוג של הפסקה אבל רקדתי לטיני וריקודי עם. הריקוד הוא לא משהו מקצועי, אבל הוא הרבה יותר מחובבני, איפשהו באמצע", היא צוחקת. "הריקוד הוא חלק מהחיים שלי, זה ברור, ואני רוצה שהוא ימשיך להיות חלק מהחיים שלי. הוא נמצא בתוכניות, גם אם אני לא יודעת להגיד בוודאות שזה מה שאני רוצה לעסוק בו". השיקום החל השבוע. כרגע במתכונת של פעמיים בשבוע. כמה זמן יארך, היא עוד לא יודעת להגיד. "רק עוד חודש בערך אוכל להתחיל לדרוך על רגל ימין. כרגע דורכת רק על שמאל".
לשאלתי על מצבו הרפואי של נחום, קוראת נעם לאימה. "הוא נפצע קשה בראש ונמצא עדיין בטיפול נמרץ. אנחנו רואים ניסים. כשהוא הגיע לבית החולים מהפיגוע לא היו שום תגובות, גם לא התכווצות אישונים, ובכל זאת הרופאים החליטו לנתח אותו. נחום מגיב אלינו, אבל לפעמים הוא ישנוני בגלל התרופות. בגדול, כשהוא ערני, אנחנו מצליחים להבין אותו. בשבת האחרונה כשהתפללתי איתו, הוא השלים את הפסוקים של ההלל. ברוך השם. הוא מניע גפיים, אבל יש חולשה בצד אחד. אנחנו מבקשים מהקוראים שיתפללו לרפואת נחום אלימלך רפאל בן זהבה רבקה.
"כשהגענו ביום שישי מהצפון, כל דקה שהוא היה איתנו הייתה בגדר נס. לא יודעים מה יהיה איתו בדקה הבאה. במוצאי שבת, בני המשפחה פחדו להתקשר. הם פחדו לשמוע בשורות רעות. שבוע אחרי כן, בשבת, פתאום הוא הזיז ידיים ורגליים. רצתי לספר לנפתלי (אב המשפחה; ב"ק) שהיה בתפילה, 'הוא זז! הוא זז!' צעקתי. ובשבת האחרונה הוא כבר היה במקום אחר לגמרי. זה פשוט נס. זה מטורף. יש דרך ארוכה, אבל ברוך השם יש עם מה לעבוד. אנחנו מאוד מקווים שיחזור לעצמו. כרגע אנחנו עסוקים במה שקורה עכשיו. אני חיה מיום ליום, כל יום מתכננים את היום הבא. עד שנעם יצאה לחופשה ללילה, לא יצאנו מבית החולים בכלל. עכשיו אנחנו מתחילים שגרה אחרת, ואני עוד לא יודעת איך להתחלק בין הילדים – נעם בשיקום בהר הצופים ונחום ובעין־כרם, ושאר הילדים שממשיכים בשגרה ברוכה".
אימא, למה?
משפחת נביס לא מתלהבת מהפרסום ומהראיונות שנכפו עליהם בעקבות הפיגוע. "זה לא כל־כך מתאים לנו", אומרת זהבה, "מוזר שכל העולם יודע עלינו דברים. אני בקושי משתמשת בפייסבוק". נעם מצטרפת ומספרת שיש לה חשבון ברשת החברתית, אבל אין בו תמונת פרופיל.
"אימא שלי, שהיא אשת תקשורת, עזרה לנו והתראיינה יותר מאיתנו". אימה של זהבה היא רחל סילבצקי, לשעבר עורכת אתר ערוץ 7 באנגלית (כיום עורכת את מאמרי הדעות. ב"ק) ולשעבר יו"ר 'אמונה', תנועת האישה הדתית.
"אני אדם פרטי שנקלע לסיטואציה לאומית", מסבירה זהבה, "כי מדובר בפיגוע לאומני כמובן, אבל הרבה פעמים כששמעתי בני משפחה של נפגעי טרור חשבתי לעצמי – 'בגלל שהבן שלו נפגע הדעה שלו חשובה יותר?' אני מרגישה ככה עכשיו. אני אומרת מה שאני חושבת אבל הדעה שלי לא חשובה יותר משל אחרים".
זהבה נפצעה בעצמה בפיגוע על קו 14א בירושלים בשנת 2004 בעיצומה של האינתיפאדה השנייה, ויצאה מהפיגוע עם רסיסים ברגליים וצפצופים באוזניים שנמשכים עד היום. "אני זוכרת שכשעברנו לפה, לאלעזר, אנשים אמרו לי 'מה, גוש עציון? זה מסוכן'. אני, נפצעתי בירושלים. אנחנו יודעים שטרור לא קיים רק מעבר לקו הירוק. יש לנו איכות חיים מדהימה בגוש עציון וקהילה מדהימה, חיים טובים. אפילו המילה 'התנחלות' מוזרה לי בהקשר של החיים שלנו. כשעברנו לפה היינו נוסעים דרך בית־לחם והיו פה רק 40 משפחות. היום זה סיפור אחר לגמרי".
ביחס להרתעה ומניעת פיגועי טרור היא אומרת כי אפשר לשים בטונדות ולהעמיד שוטר כל עשרה מטרים, "אבל מי שרוצה לרצוח רוצח. מובן שצריך לעשות כל מה שאפשר, אבל הגורם העיקרי הוא הרתעה. אני לא אשת ביטחון אבל צריך להגיע למצב שמי שחושב לעשות פיגוע ירד מזה, כי לא יהיה לו שווה. אני מאמינה שזה יוריד הרבה. לצערנו המצב כיום שונה. יש תחושה שהפיגועים שווים להם, כלכלית ומעמדית.
"מלבד הרתעה, צריך להיכנס למערכות החינוך והתקשורת של הערבים. הרחוב הערבי מעודד פיגועים. נכון שיש אנשים שמתנגדים, עובדי רפואה ערבים שפגשנו בשבועות האחרונים היו המומים, אבל הרחוב הפלסטיני בגדול בוודאי מעודד את זה. ברגע ששמעתי שהמחבל מת נשמתי לרווחה, אני מודה לא־ל שאני בכלל לא צריכה להתעסק בו. אני עסוקה בילדים שלי".
גוש עציון נחשב כמרחב שמקדם שיח של שכנות טובות ושיתופי פעולה עם ערבים. את שואבת תקווה מהחיים פה?
"המרחב האישי שונה מהמרחב הלאומי. טוב שיש יחסים אישיים טובים, אבל כל זמן שלא משנים משהו באווירה של האומה, באווירה של הדת – אני לא אופטימית בכלל. גם לפני תרפ"ט ותרצ"ח היו מערכות יחסים טובות וערבים רצחו את השכנים היהודים שלהם ואת הרופא היהודי שטיפל בהם. כשעם הולך כעם – לא מבדילים בפרטים. יכול להיות שאנשים פרטיים לא תומכים בטרור ומסתייגים ממנו, אבל התודעה הלאומית שלהם עוד לא שם. הפלג הקיצוני משפיע על הרחוב וזה מתחיל בחינוך.
"אין לי שום תקווה לשני הדורות הקרובים, עד שלא ישנו מה שלומדים בבית ספר ומה שכתוב בספרי הלימוד שלהם ובטלוויזיה. עד שלא ישנו את המתכון למה שמאכילים אותם יחד עם הדייסה, לא יתאפשר שינוי אמיתי. אולי אם יתחוללו עכשיו שינויים כאלה, התינוקות של היום יהיו אחרים עוד עשרים שנה. כרגע אנחנו רואים שאחרי פיגועים מחלקים בקלאוות ורוקדים על הגגות. אין בזה תקווה. כשאצלנו קורה משהו כולנו מגנים – אצלם רוקדים, איך אפשר להשוות?
"אחד הבנים שאל אותי למה הערבים עושים פיגועים. לא הייתה לי תשובה. לא ידעתי מה להגיד. מבחינה לאומית לא יוצא להם מזה משהו. מבחינה אישית, איך יכול בן אדם סתם לפגוע באנשים תמימים, בילדים? איך אפשר להסביר? לא היה לי מה להגיד".
סבתם של נעם ונחום, רחל סילבצקי, מאחלת ש"שום הורה או סבתא וסבא לא יצטרכו לעבור את מה שאנחנו עוברים. אנחנו עם חזק שעומד מול אנשים עם כוחות רשע שפועלים נגד ילדים ואנשים חפים מפשע. יש לנו מספיק אינטליגנציה לחשוב איך למנוע הישנות של טרור מכל סוג, ואני מצפה שזה מה שנעשה. אנחנו עם נבון, אם אנחנו רוצים אנחנו יכולים לפתור את זה. בעיניי, האצבע לא צריכה להיות מופנית לממשלה ולכנסת – אלא לבית המשפט העליון שיגדיר שבמדינה יהודית חיי יהודים הם ערך, במקביל או אפילו מעל לערכים הומניסטיים אחרים". 
