בשדרות המאוימת מול עזה חשים אהדה לתושבי הצפון

מרכז העיר שדרות, יום רביעי, 13:30

"באתם לעשות כתבה? תגידו לי מה אתם מחפשים ואעזור לכם", שואל ומציע בנימוס נהג האוטובוס בקו 1, שלוקח אותנו מתחנת הרכבת אל מרכז העיר. התושבים התרגלו להיות לא רק בחזית האש אלא גם בכותרות החדשות. בחרנו להגיע דווקא בשבוע שבו החזית הצפונית גונבת את הפוקוס. לרגע אחד הדרום והצבע האדום נדחקו לשולי העניין הציבורי. ועדיין, הנוכחות של הבטונדות המוצבות ליד כל תחנת אוטובוס, למקרה של אזעקה פתאומית, בולטת בזרותה. הולילנד של הקסאמים. על אף לא מעט שלטים בצידי הדרך, קשה להגיד שאווירת בחירות עוטפת את העיר. ניכר שהציביון במרכז העיר מתפתח ל"מיש־מש נחלאותי" מסקרן: סטודנטים היספטרים, לא מעט כיפות סרוגות וצעירות עם בובו, ולצידם ותיקי העיר שעדיין מכירים זה את זה בשמותיהם.

שלום ג'רבי, 24, שדרות

קלפי: תיזהר, אבל אני ימין קיצוני. לא הלכתי להצביע בפעם הקודמת, לא הרגשתי שיש מישהו שיכול לייצג אותי. הפעם אני שם עוצמה יהודית, אני איתם עד הסוף. כל המשפחה שלי – דורות של מחל. אבל אני לא מאמין באף אחד חוץ מעוצמה. אחים שלי, שהיו מחל בדם, עברו לפרץ, אבל עוד לפני שהוריד את השפם.

לאן הולכים: ביבי ייקח, אי אפשר להזיז אותו מהכיסא, אחי. אבל תשמע, הוא כבר יותר שמאלני ממרצ. הלוואי הייתה ממשלת ימין הכי קיצוני שאפשר. שלא תהיה עזה. שישטיחו שם. שיותר לא יקום נסראללה ויעשה מה בראש שלו. למה הוא חי עדיין? הוא כמו בן־לאדן, צריך לחסל אותו.

חזית צפון, חזית דרום: תאמין לי, כואב הלב על הצפון השבוע, ושם אפילו מרגישים את זה יותר, למה זה טילים יותר רציניים, קטיושות, גראדים. אני מכיר את זה טוב. סובל מחרדות, בלאגנים, לשמוע צבע אדום, להתקפל. היו תקופות שלא יצאתי מהחדר שבועות, מסתגר כמו ילדה קטנה. לא צוחק. למקלחת לא הייתי הולך. לא מתבייש להגיד לך את זה. מקווה שהזמן יעשה את שלו, אני לא כל כך מאמין בטיפולים.

הדר אברג'יל־מוסאי, 29, אשקלון

קלפי: הצבעתי לבית היהודי. אה, רגע, בעצם בנט ושקד. עכשיו נראה לי שאצביע ביבי אבל עוד לא החלטנו. זה שהם לא עברו את אחוז החסימה קצת שינה לנו את המחשבה. מקסימום נחלוק בינינו ובעלי ישים שקד. גם אלו של הר המור אופציה, ביקשו שנעזור אז אני לא פוסלת. למרות שלדעתי הם לא ילכו עד הסוף.

לאן הולכים: אני מאמינה שביבי יעלה, ברור. מה אתה חושב, שגנץ יעלה? זה מלחיץ, אבל לך תדע איזו ממשלה יעשו פה. אני לא רואה מישהו שיחליף אותו. אולי צריך איזה צעיר שיבוא. שקד בסוף תהיה, אתה לא חושב?

חזית צפון, חזית דרום: אני מתה על העיר הזאת. עשיתי פה שירות לאומי, הייתי פה בכל המלחמות, גרנו פה פעם אחרי החתונה ולא מזמן קנינו פה דירה. כרגע אנחנו באשקלון, אבל באנו לעבודה. אני מעצבת קשירה של כיסויי ראש. איך שראיתי טילים בצפון התבאסתי בשבילם. חיים פה בין מבצע למבצע. אתה מסתובב ברחוב ורק חושב איפה המחסה הקרוב. יש לי ילד בן חמש שלא הולך לשירותים לבד. עבדתי פה בבית ספר: ילדות התחילו לגמגם.

דר, 28, כפר הסטודנטים במושב יכיני

דר. צילום: יוסי אלוניקלפי: אל תכעס, אני מעדיף בלי שם משפחה. לא הלכתי להצביע כי זה עניין עקרוני. לא מאמין במערכת הפוליטית ובבחירות בפרט. גם המשפחה וגם החברים, כולם בגישה שמי שלא מצביע כועסים עליו, אבל אני לא נכנס לוויכוח.

לאן הולכים: בתפיסה שלי, המערכת הפוליטית שקועה בריקבון עמוק. ממש לא משנה מה יהיה הרכב הממשלה. שמאל, ימין, עבודה, ליכוד – אנשים אוהבים לקחת הכול פרסונלי. אומרים "רק לא ביבי", מלא מאמינים לזה, אבל לא קולטים שזה רק הסימפטום למערכת בעייתית שברור שהראש שלה יהיה כזה, איתו או בלעדיו. המשחק הדמוקרטי הוא נייר לקמוס להרגשה דמוקרטית. צריך לשנות את המערכת מהיסוד. בתור צעיר אתה מרגיש שהכול סוגר עליך פה.

חזית צפון, חזית דרום: שמע, זאת חוויה מפחידה להיות בחזית, אבל אני "שמח" – במירכאות כמובן – שיצא לי לחוות את זה. מסוג הדברים שאתה שומע בחדשות, אבל עד שלא חווית את זה על בשרך אתה לא מבין כמה ניתוק קיים כשאתה לא גר פה. גם אם אתה הכי מזדהה בעולם, כשאתה לא מרגיש את הרעש של כיפת ברזל מעל הראש אתה לא מבין מה באמת הולך פה. מסכנים בצפון. לך תדע, אולי מפה אני בכלל אעבור לשם ואעשה סיבוב בכל מלחמה אפשרית.

יעקב דהן, 58, שדרות

קלפי: הצבעתי מחל וגם עכשיו אצביע מחל. לא השתנה כלום, אנחנו מאמינים בביבי האדם. שום דבר לא הזיז אותנו, שום מצב. אנחנו ימנים ורואים תוצאות, יש לנו עכשיו גם ראש ממשלה טוב וגם ראש עיר טוב, תחושה שהדלתות פתוחות, אז למה לא להמשיך?

לאן הולכים: ביבי ייקח, אני לא חושב שתהיה בעיה. הציבור יגיע לרגע המכריע בקלפי וישאל את עצמו מי יהיה פה ראש ממשלה. אנחנו צריכים אחד שיהיו לו כל הדלתות הפתוחות בעולם שתורמות לביטחון ולכלכלה. אנחנו רוצים לנסות את גנץ, אבל לא מיד. קודם כול שיהיה שר התחבורה, שייכנס לנעליים של ישראל כץ. תראה איזה תענוג לנסוע בארץ, הרכבת לפה צ'יק־צ'ק. שגנץ ילמד קודם, ואחרי זה שיבוא. בכל מקרה אני מקווה שכן תהיה ממשלת ימין. אנחנו לא סומכים על ליברמן אבל בסוף הוא יבוא, זה ברור לנו. הוא כבר מתחרט על מה שעשה.

חזית צפון, חזית דרום: הלב שלי איתם, עם הצפון. הם פתחו לנו את הדלתות כשהיו לנו קסאמים ואנחנו פותחים להם דלתות עכשיו. אני מקווה שהסבב יסתיים מהר. מרגישים פה עם אחד, תדע לך, כל ישראל אחים. יש רמטכ"ל טוב וראש ממשלה טוב, אני סומך עליהם.

קסאי טקלה, 41, אשקלון, סרגיי גצדינר, 45, אשקלון

קלפי: סרגיי: הצבעתי לליברמן בפעם הקודמת ואצביע לו גם עכשיו. נראה לי. למרות שאני חושב גם על נתניהו. עוד לא החלטתי. אני לא אוהב פוליטיקה.

קסאי: אני מאריתריאה, תשע שנים בארץ, לא יכול להצביע. אבל הייתי מצביע לנתניהו, יש לו חברים בכל העולם. כל אחד אחר, ייקח לו זמן להכיר את כולם וייקח זמן עד שיעזרו להם. בשביל המדינה זה הכי טוב.

לאן הולכים: סרגיי: המצב של המדינה לא קל, צריך יד מאוד קשה. אנחנו יודעים שכל הכסף של המדינה הולך לביטחון ולא כל כך שמים לב לציבור, לזקנים ולילדים בגלל המצב הזה. רק לא ממשלה עם החרדים. החרדים זה בעיה, דת זה בעיה. בכל מדינה, כשדת מכניסה את האף לפוליטיקה – זה נזק.

חזית צפון, חזית דרום: סרגיי: לא משנה צפון, דרום, זאת המדינה שלנו. מה זה משנה? כל מי שייבחר ימשיך את אותו הדבר, אין מצב שזה לא יהיה. אנחנו יודעים טוב מאוד. הכול כסף בסוף. אני מקווה שיהיה טוב, מה אני אגיד. יש לי בת שסיימה עכשיו שלוש שנים קרקל, הרבה לילות בלי שינה, זה היה שיעור לחיים בשביל כולנו. לא הייתי רוצה עוד ילדים שילכו לקרבי אחרי החוויה הלא שקטה הזאת.