הכתובת הייתה על הקיר. הקיץ כולו עמד בסימן קוצר רוחו של הנשיא טראמפ כלפי היועץ לביטחון לאומי שלו, ג'ון בולטון, ועמדותיו הניציות. טראמפ, שכבר חודשים ארוכים מוכוון מטרה לקראת בחירתו לקדנציה נוספת, הלך ואיבד את סבלנותו. עמדותיו התקיפות של היועץ בנוגע לקוריאה הצפונית, איראן ואפגניסטן הלכו והתבררו מבחינתו כמכשלה בדרך למהלכים מהסוג החביב עליו, כמו מפגשי פסגה דרמטיים עם קים ג'ונג און או עם הנשיא פוטין. טראמפ גם לא אהב את הטיפול של בולטון במשבר בוונצואלה.
נקודת המפנה שהובילה לפיטוריו של בולטון התרחשה כנראה בחודש שעבר. בראשית אוגוסט כינס הבית הלבן דיון מיוחד על המשך נוכחות הכוחות האמריקניים באפגניסטן. הדיונים שניהלו מזכיר המדינה מייק פומפאו והיועץ המיוחד לאפגניסטן זלמאי ח'לילזאד על פינוי הכוחות, התקדמו במהירות. ניצני הסכם שלום עם הטאליבן כבר נראו באופק. בעיני רוחו יכול היה טראמפ לדמיין את עצמו בטקס חגיגי על מדשאת הבית הלבן עם מנהיגי הטאליבן המזוקנים, בתלבושת אתניות מרהיבות וטורבנים חגיגיים. משהו שייחקק היטב בזכרונם של אזרחי ארה"ב בבואם לקלפי בבחירות לנשיאות בנובמבר 2020.
הפסגה עם השליט הצפון־קוריאני לא רק איבדה מקסמה עם הזמן שחלף, אלא גם הוכיחה שטראמפ לא באמת הצליח לשנות את הדינמיקה הגרעינית הרעילה שמוביל קים ג'ונג און. לעומת זאת, הפוטנציאל של הוצאת הכוחות האמריקנים מאפגניסטן, משאת נפש של טראמפ ואחת מהבטחות הבחירות המוכרות שלו, עדיין לא איבדה את הפוטנציאל שלה להוכיח את כוחו של טראמפ כמשכין שלום בזירה הבינלאומית.
מי שהלך והסתמן כאחד שהולך לקלקל את החגיגה היה היועץ לביטחון לאומי. התנגדותו של בולטון להוצאה גורפת של הכוחות מאפגניסטן הפכה אותו לעצם בגרונו של הנשיא טראמפ, וגם של מזכיר המדינה פומפאו בעל השאיפות הנשיאותיות. וכך, על פי הוושינגטון פוסט, הוזמנה לאותה פגישה גורלית כל צמרת הממשל: סגן הנשיא פנס, מזכיר המדינה פומפאו, ראש ה־CIA ג'ינה הספל, מזכיר ההגנה מארק אספר, ויו"ר המטות המשולבים ג'וזף דנפורד. בקיצור, כולם חוץ מבולטון. ולא, זו לא הייתה טעות טכנית. הנשיא ופומפאו לא רצו אותו שם. הנימוק המעליב לכך שבולטון מצא עצמו מחוץ למעגל לא היה חלילה התנגדותו האובססיבית להוצאת הכוחות מאפגניסטן, אלא שאי אפשר איתו כי הוא ואנשיו מדליפים כרוניים.
"טים בי"
שמו של בולטון כמועמד לתפקיד היועץ לביטחון לאומי, ריחף באוויר הרבה לפני ניצחונו של טראמפ בבחירות 2016. התפקיד היה משאת נפש של בולטון במשך שנים. כבר ב־2016 ציפה להיקרא אל הדגל, אבל תורו הגיע רק לקראת מחצית הקדנציה. מעולם לא הייתה כימיה טובה בינו ובין טראמפ, ואם להאמין לרכילות הוושינגטונית, שפמו הוא שהיה לו לרועץ. הנשיא טראמפ, שיש לו דעות מוצקות כיצד צריכים להיראות אנשים ונשים בתפקידי ממשל בכירים, לא חיבב את השפם של בולטון. הוא בכלל אינו חובב שפמים וזקנים. וכך קדמו לבולטון בתפקיד הגנרל מייק פלין, היועץ הראשון לביטחון לאומי שכהונתו הסתיימה באופן שערורייתי חודש בלבד לאחר מינויו, לאחר שהתברר כי שיקר בנוגע לקשריו עם דיפלומטים רוסים. אחריו הגיע הגנרל הרברט מק'מסטר, שהחזיק מעמד בתפקיד שנה עד התפטרותו בגלל חילוקי דעות עם הנשיא בנושאי מדיניות חוץ. ואז הגיע זמנו של בולטון, שלמרות שפמו המרשים החזיק 17 חודשים בתפקיד. כעת חרב הפיטורים הונפה גם עליו, וגם ממנו לא נחסך טיפול הטוויטר א־לה־טראמפ.
ביום שלישי פיטר טראמפ את בולטון בציוץ בטוויטר. "שירותיו אינם נחוצים יותר בבית הלבן", כתב בסגנונו הבוטה. "לא הסכמתי עם רבות מהצעותיו, כמו גם אחרים בממשל". אי־ההסכמה הזו ליוותה גם את הבדלי הגרסאות בין השניים לגבי עצם הפיטורים. בולטון הלוחמני השיב בציוץ נגדי כי הוא התפטר מיוזמתו, תוך פרסום צילום של מכתב התפטרות הנושא תאריך הקודם ביממה להודעת הנשיא.
חילוקי הדעות בין טראמפ ליועצו לביטחון לאומי הגיעו לשיאם בימים שקדמו ל"התפוטרות". שירת הברבור של בולטון הייתה קמפיין של הרגע האחרון שבו הצליח למנוע מהנשיא לחתום על הסכם שלום עם מנהיגי הטאליבן, שהוזמנו לקודש הקודשים של קמפ־דיוויד.
נוסח הציוץ של טראמפ בעניין הזה ראוי לעיון מיוחד. וכך כתב הנשיא ב־8 בספטמבר: "נציגי הטאליבן ונשיא אפגניסטן עמדו להגיע הערב בחשאי לארה"ב. הם היו אמורים להיפגש עמי כל אחד מהם בנפרד בקמפ־דיוויד. למרבה הצער, כדי לייצר יתרון כוזב הודו (בכירי הטאליבן) בהתקפה על קאבול, שבה נהרג אחד מטובי חיילינו ואחד עשר איש נוספים. מיד ביטלתי את המפגש ואת דיוני המשא ומתן לשלום. איזה מין אנשים יהרגו כל כך הרבה אחרים כדי לחזק כביכול את עמדות המשא ומתן שלהם? הם רק החריפו את המצב. אם אינם מסוגלים להסכים על הפסקת אש במהלך הדיונים עצמם, כל שכן להרוג 12 איש חפים מפשע, כנראה אינם מסוגלים להגיע להסכם משמעותי כלשהו. כמה עשרות שנים נוספות עוד ימשיכו להילחם?"
וכך, אלמלא התזמון הבעייתי של הרג חייל אמריקני והתנגדותו החריפה של בולטון, לא מן הנמנע שצמרת הטאליבן ונשיא אפגניסטן, אשראף ראני, היו מגיעים לקמפ־דיוויד. ולא סתם, אלא שלושה ימים בלבד לפני יום השנה שבו מתייחדת אמריקה עם קורבנות 11 בספטמבר, כשברקע מותו הטרי של חייל אמריקני באפגניסטן. מה הפלא שמזכיר המדינה פומפאו, בניגוד להתנהלות המקובלת של פרופיל חללים תקשורתי נמוך, הלך הפעם בכבודו ובעצמו לקבל את פני הארון בשדה התעופה.
בקרב הבלימה הזה על חתימת הסכם שלום בין ארה"ב לטאליבן, המנצח היה בולטון. לא מן הנמנע שטראמפ עוד יודה לו על כך. אבל זה היה נצחון פירוס, שבסופו של דבר גרם לו למצוא את עצמו בחוץ. אגב, זו לא הפעם הראשונה שבה טראמפ מבטא את רגישותו הראויה לשבח לקורבנות חפים מפשע. כזכור, גם את החלטתו לא להגיב לפני חודשיים על הפלת רחפן המודיעין האמריקני מעל שמי המפרץ הפרסי על ידי האיראנים, הסביר בטיעון כי מתקפה הייתה מביאה למותם של 150 חפים מפשע. מה שלא מנע מנשיא איראן חסן רוחאני ללגלג אז על טראמפ וצוות יועציו, באומרו כי הבית הלבן סובל באחרונה מ"בלבול ויכולת מנטלית ירודה". או כמו שתרגמו בממ"רי, "פיגור שכלי".
לאחר שקמפ־דיוויד עם האפגנים ירד מהפרק, מה שעומד כרגע על סדר היום הוא הפגישה המדוברת בין טראמפ לרוחאני, האיש שרק לפני חודשיים לעג לכישוריו המנטליים של הנשיא האמריקני. אבל טראמפ, שמחפש פריצת דרך נוספת ותמונת ניצחון לקראת המרוץ לנשיאות 2020, שם כעת את העלבון בצד. העיתוי שבו מתרחשים הדברים הוא פחות משבועיים לעצרת השנתית של האו"ם. על פי לוח הזמנים, טראמפ ורוחאני אמורים שניהם לנאום ב־25 בספטמבר, בהפרש של שעות ספורות, מה שמזמן אופציה למפגש דרמטי בשולי העצרת. ואכן, מאז ביקורו המפתיע של שר החוץ האיראני ג'וואד זריף לפני שבועיים בביאריץ במהלך פסגת ה־G7, בהזמנתו של עמנואל מקרון, השמועות על פסגה בין השניים תופסות בכל יום תאוצה נוספת. בכלי תקשורת אחדים, כולל בישראל, כבר התייחסו השבוע למפגש ב־25 בספטמבר כעניין סגור. אז נכון, טראמפ הרחיק את עצמו מהמפגש עם זריף בכל דרך אפשרית. אבל מה שהסגיר את העובדה כי היה בסוד המגעים להזמנתו לוועידה הייתה אמירתו ש"אם יחלו שיחות, ארה"ב תהיה מוכנה לתמוך במתן הלוואות קצרות טווח לאיראן כדי לעזור לה להתגבר על קשייה הכלכליים". האמירה הזו התכתבה עם הצעתו של מקרון להעמיד לרשות האיראנים קו אשראי בגובה 15 מיליארד דולר כדי לחזור למצב לפני שנה, כאשר האיראנים קיימו לכאורה את הסכם הגרעין כהלכתו.
הסדקים בעמדה האמריקנית מול איראן הם גם הסיבה שהריצה בשבוע שעבר את נתניהו לביקור חפוז בבריטניה, שם נפגש לא רק עם ראש ממשלת בריטניה בוריס ג'ונסון, אלא גם עם מזכיר ההגנה האמריקני מארק אספר. ואכן, טראמפ ופומפאו חזרו השבוע על האמירה כי יהיו מוכנים לפגישה עם רוחאני, גם לאחר נאומו של נתניהו שבו גילה כי ישראל חשפה אתרים גרעיניים חשאיים נוספים של איראן.
בימים אחרים, טראמפ היה מעלה על נס את גילוייו של נתניהו וחוזר עליהם בטוויטר. לא הפעם. ונכון לעכשיו, התחושה בישראל היא של תימהון ודאגה. האם חל שינוי בדעותיו של טראמפ? האם אחרי כל המתנות, החל מהעברת השגרירות לירושלים ועד הודעת נתניהו השבוע על כוונתו להחיל ריבונות על בקעת הירדן, המחיר המסתמן הוא מהפך בעמדת טראמפ לגבי איראן? מזכיר המדינה פומפאו הדגיש השבוע כי לצד הנכונות להיפגש, המדיניות הקשוחה של הסנקציות בעינה עומדת. ואכן, השבוע הוטלו עיצומים חדשים על איראן, חיזבאללה וחמאס. אבל האם המדיניות הזו תימשך? ומה יהיה על הרומן המתמשך בין נתניהו לטראמפ? האם הוא מתקרב לקיצו? נראה שלראשונה נזרעו זרעי אי־אמון בין ממשל טראמפ לממשלת נתניהו. ולאיראנים ניתנה הזדמנות לחגוג על חשבון בולטון, או מה שהם מכנים בלעג "טים בי": ביבי, בולטון ובן־סלמן, יורש העצר הסעודי השנוא.
לא פרס, ויתור
כל זה מתרחש בשעה שהאיראנים חוזרים ואומרים בעקביות כי לא תהיה שום פגישה בין רוחאני לטראמפ, והשאלה היא מדוע לא להאמין להם. האם רק בגלל הדרמה ההולכת ונבנית לקראת העצרת השנתית של האו"ם? או שאולי צפויות הפתעות בקנה? ד"ר רז צימט, מומחה לאיראן במכון למחקרי ביטחון לאומי, מעריך כי "גם לאחר פיטורי בולטון, הסיכויים למפגש פסגה בין טראמפ לרוחאני נמוכים מאוד, אף שברור שטראמפ מעוניין מאוד. מבחינת האיראנים, פיטורי בולטון הם ביטוי נוסף לכישלון אסטרטגיית מקסימום הלחצים. לכן זה לא הזמן להעניק לטראמפ הישג תדמיתי, ודאי לא מפגש פסגה בחסות האו"ם. המסר האיראני מאוד ברור: לא יהיה משא ומתן בילטרלי בין ארה"ב לאיראן, אלא רק במסגרת p5+1. ובוודאי שלא מפגש פסגה".
אבל מה אם לא מדובר במפגש אחד על אחד, אלא במפגש משולש שינהל נשיא צרפת מקרון, האיש שלפני שבועיים הזמין את זריף לביאריץ ופרס לפניו שטיח אדום בדמות הצעה לקו אשראי בגובה 15 מיליארד דולר?
ובכן, אומר ד"ר צימט, "על פי ההצעה הצרפתית, איראן נדרשת בשלב ראשון להרגיע את המצב. כלומר להפסיק את הפרות הסכם הגרעין ולשוב למחויבויותיה הראשוניות, בתמורה להקלה בסנקציות או לכל הפחות לקבלת קו אשראי מאירופה, מה שיספק להם אוויר לנשימה לפחות למספר חודשים. להערכתי, החלק הזה אפשרי".
ומכיוון שהאיראנים, אמני המשא ומתן, בטוחים כנראה שיוכלו לנהל מו"מ על החלק הזה, הם לקחו את הסיכון ודחו על הסף לא רק את ההצעה לספק להם קו אשראי בגובה 15 מיליארד דולר, אלא גם הודיעו שהם מגבירים את קצב ההפרות, לא בחשאי אלא דווקא בגלוי, בהודעה מראש על כל שלב. הם כנראה מעריכים שיוכלו לקבל בהמשך הצעה טובה יותר, במיוחד אם בוושינגטון הגיעו או יגיעו למסקנה שטקטיקת המקסימום לא ממש עובדת.
בשלב הבא, מעריך צימט, "תעלה על השולחן דרישה לחדש את המו"מ על הסכם הגרעין. האיראנים אמנם הצהירו שאין להם כוונה לדון מחדש בהסכם, אך בתמורה להסרת הסנקציות והטבות כלכליות נוספות מצד ארה"ב, כגון הסרת המגבלות על שימוש בדולרים בעסקאות מול איראן, האיראנים עשויים להסכים להארכת משך ההסכם ואולי גם לוויתורים נוספים הנוגעים להעשרת אורניום, כגון מספר הצנטריפוגות או כמות החומר הבקיע שברשותם. אלה צעדים שאין בהם ויתור על העיקרון של שמירת מעגל דלק גרעיני מלא בשליטה איראנית. גם זה יכול להתאפשר אם טראמפ יסכים לכך, וגם לכך יש סיכוי. להערכתי, אם יש סיכוי שחמינאי יאשר מפגש פסגה עם טראמפ, זה יהיה אך ורק בתום התהליך ולא בראשיתו. כלומר רק אם וכאשר יושג הסכם. מבחינתו, בשונה מהנשיא הצפון־קוריאני, מפגש עם טראמפ אינו הישג אלא ויתור, ולא רק ברמה האידיאולוגית. מזווית הראייה שלו, מפגש עכשווי הוא פרס לטראמפ. להסכים לכך לפני הבחירות בארה"ב, וללא הסכם שאיראן יכולה להציג כהישג, נראה צעד לא סביר".
אז האם ישראל עומדת בפני הפתעה בדמות מפגש משולש טראמפ־רוחאני־מקרון? לדעת צימט, הסבירות לכך אינה גבוהה. "מפריזים מדי בהתייחסות למה שטראמפ רוצה, ומייחסים פחות מדי חשיבות לעמדת חמינאי", הוא אומר. "ולהערכת מקורות בפריז, גם מקרון סבור שמפגש פסגה צריך להתבצע בסוף ולא בהתחלה. בכל מקרה, האיראנים כרגע כל־כך מרוצים מעצמם שאני מתקשה לראות אותם מספקים לטראמפ תמונת ניצחון".
אבל גם אם מפגש נשיאותי אכן לא יתקיים, האם נוצרה התבנית שתאפשר לטראמפ לדבר עם האיראנים בדרגים נמוכים יותר, בסיוע אירופי? אם זה המצב, ייתכן שנפתח פתח מסוים לדון מחדש בהסכם הגרעין. מבחינת ישראל זהו שלב חדש ומדאיג לא רק במאבק מול איראן, אלא גם ביחסיה עם בת בריתה הגדולה, ארה"ב. 
