עם פרסום תוצאות המדגמים ביום שלישי בלילה, לא נשמעו קולות צהלה רמים במטה ישראל ביתנו. האיפוק הרוסי הכתיב את האווירה במוזיאון ארצות המקרא, מיקום שבחירתו שיווה מלכתחילה ניחוח של חתונה לאירוע. עכשיו תוסיפו את המוזמנים המנומסים, הבנתם את האווירה.
אבל כדי להבין כיצד כוחו של ליברמן – האיש שבימין לא הולכים לסלוח לו בקרוב על "גזלת המנדטים" שלו מגוש הימין בסבב הבחירות הראשון – גדל בסבב מספר שתיים של הבחירות האלה מחמישה מנדטים לשמונה-תשעה מנדטים (מספרים לא סופיים), עדיף להתחיל משעות הצהריים של יום הבחירות.
התלוויתי לפעילים של 'ישראל ביתנו' כדי לפגוש פנים אל פנים את אותם מצביעים חדשים שביקשו לתת לאביגדור ליברמן את שמן המשחה, והעניקו לו בעזרת הפתק ל' את תוארו החדש "ממליך המלכים". פגשתי אותם בשרונה, בקלפיות בתל־אביב וברמת־השרון – מעוזים חדשים של המפלגה לפי דבריהם של הפעילים, שאולי מספרים את הסיפור של המערכה הנוכחית, ואולי מספרים אפילו סיפור גדול יותר על מדינת ישראל.
כך לדוגמה, בבחירות הקודמות קיבלה מפלגת ישראל ביתנו בתל־אביב 3,678 קולות, והשבוע, בטרם הסתיימה ספירת הקולות, המפלגה קיבלה כ־12 אלף קולות. פי שלושה ויותר. בהרצליה היא קיבלה באפריל 1,058 קולות, והשבוע, שיעור ההצבעות למפלגה עמד שם על 2,899. ברמת־השרון, תמכו בה השבוע 1,018 מצביעים לעומת 144 בסיבוב הקודם. זה הסיפור כולו על רגל אחת. מה שהכריע את הבחירות האלו הוא הנושא הדתי־חילוני. ליברמן טרף את הקלפים של ימין־שמאל והחזיר את השסע הדתי־חילוני לקדמת הבמה. וזה בדיוק מה שאני שומעת מהשטח.
14:00 מתחם שרונה מרקט
מפלגת ישראל ביתנו לא קלה לסיקור. הם חשדנים. לוקח זמן להיכנס לנבכיה. הרבה יותר זמן ממערכת בחירות אחת, וגם יותר משתיים. מערך הדוברות של ליברמן לא מפרסם לו"ז, כפי שעושים פוליטיקאים רבים ביום הבחירות. אם ברצוני היה לחזות בזיו פניו של יו"ר המפלגה, רק שתי נקודות היו פתוחות בפניי ובפני שאר התקשורת – ב־7:00 בקלפי בנוקדים, וב־14:00 בשרונה. כל ניסיונותיי להתקרב קצת יותר נענו בכתף קרה. זה מה שיש ועם זה ננצח.
הפעילים מחכים לליברמן עם שלטים ותופים. מתגודדים ומדברים על דא ועל הא. אני פונה לשני גברים בגילי 60+ בניסיון לברר אם הם מצביעים חדשים או מסורתיים. בינגו. "הגעתי למסקנה שליברמן חייב להיות לשון המאזניים", אומר אחד מהם שלבוש חולצה כחולה המתריעה מפני מדינת הלכה. "אני מצביע לליברמן כדי שיחייב את הליכוד וכחול־לבן לשבת יחד, ליצור קואליציה של מדינה יהודית דמוקרטית ולא מדינת הלכה. הכפייה הדתית בלתי נסבלת. אני לא נגד הדתיים; חיו ותנו לחיות, זה הכול. הם לא נותנים לנו לחיות".
הוא לא אדם עם קבלות, זה לא מטריד אותך? אני מקשה. "זה נכון אבל אני לא מוטרד מזה. אני חושב שהוא לא יחזור בו מהמנטרה שלו על ממשלת אחדות". מספר המנדטים לא קריטי בעיניהם, "8־9־10־12, העיקר להיות לשון המאזניים".
האווירה מתחממת לקראת בואו של ליברמן, הפעילים נקראים לעמוד מול אחת מדלתות השוק הסגור, ואל הרחבה מגיעים גם סתם סקרנים שעוד לא מבינים על מה המהומה. הטלפונים נשלפים, בעליהם דרוכים לנסות להשיג סלפי או סתם תמונה של ליברמן. "מעולם לא ראינו את הרחוב מגיב ככה לליברמן", תאמר לי מאוחר יותר אלינה ברדץ'־יאלוב, הדוברת. הרחוב מגיב אליו גם בקריאות "רק ביבי" מפי משפחה דתית, זוג מבוגר מירושלים שלא שוכח לליברמן את חבירתו לדרעי בבחירות המקומיות, נערות בג'ינסים קצרים וחולצת בטן ונערים במשקפיים אופנתיים. לשמע קריאותיהם, הפעילים של ליברמן מרימים את קולם ותופיהם ומשרוקיותיהם. "אנחנו מצפים להצבעה גבוהה בתל־אביב", אומר ליברמן כשמאחוריו שלט הנושא את תמונתו. "הלכתי בתל־אביב לפי בקשות לסלפי, אז מצבנו כנראה מצוין, אני מקווה שזו לא רק תחושה".
התחנה הבאה שלו היא קלפיות בנתניה, אבל אני לא מצליחה להשיג מידע מהפעילים על אילו קלפיות מדובר. הדוברות לא משתפת פעולה. אני מחשבת מסלול מחדש ומחליטה לחבור לח"כ עודד פורר, מספר 2 ברשימה.
16:30 צפון תל־אביב
"בסיבוב הקודם לא היינו פה", אומר לי ח"כ פורר בכניסה לבית הספר אלחריזי, "בהחלט הרגשנו פה – באזורים האלו של תל־אביב והשרון, התעוררות מהשטח, רצון לשמוע, בקשות לחוגי בית". אסי גוטרייך, תושב האזור ותומך של המפלגה, הצביע לראשונה לליברמן בבחירות באפריל. אנחנו נכנסים לקלפי, עושים סיבוב והוא מסביר לי על הסוציולוגיה של המקום. "באזורים האלו אנשים מתביישים שהם ימנים. מי ששמאל שמאל, מי שביבי ביבי, אבל מי שליברמן לא יגיד את זה בקול רם". את השינוי שחל אצלו בדפוס ההצבעה, הוא מסביר במהלכים שהוא לא אהב, "בלשון המעטה" לדבריו, בליכוד. "מי שרוצה ימינה חייב להצביע לליברמן ולא לביבי כי עם ביבי תהיה ממשלה צרה".
בקלפי בתל־ברוך מתנדבים צעירים כבני 20, לגופם החולצות הכחולות של ישראל ביתנו. הם פונים לתומם אל ח"כ פורר ושואלים אותו אם הוא בא להצביע. זו הפעם הראשונה שהם מצביעים לליברמן, וכשאני שואלת אותם מה הכריע אצלם את הכף לטובתו, הם עונים: "הכוח של החרדים מפריע לנו. אוטובוסים בשבת, נישואין אזרחיים, דברים שדורשים שינוי". ומה התגובות שהם מקבלים כשהם מדברים עם המתלבטים על ליברמן? "חצי חצי", הם צוחקים, "חלק מביעים תמיכה, חלק לא רוצים לשמוע את השם ליברמן".
פעילה צעירה של המחנה הדמוקרטי על סף דמעות. היא לוקחת קשה את העניין שיש בסביבה אנשים שמצביעים לביבי. היא לא מצליחה להבין את זה ומשווה את דפוסי הבחירה שלהם לפעילי חמאס שמגדלים את ילדיהם לתוך אווירה של טרור. המעורבות שלה נוגעת ללב, אבל לא יזיקו לה כמה שעות שינה טובות. אני אומרת לה שדברים נראים פחות מייאשים כשהגוף לא בוער מעייפות.
בסיבוב הקלפיות הזה אני באמת פוגשת לא מעט מצביעים חדשים. השטח לא משקר, וכך נראות גם התוצאות ביום שאחרי. דני ליבנה (48) לא מחשיב את עצמו כימין מדיני, וגם הוא מצביע חדש של ליברמן. "בעיקר מכיוון שהוא מוביל לממשלת אחדות ושהוא נגד חרדים. נושאי הפרדת דת ומדינה", הוא מטעים.
בקלפי נוספת במרחק הליכה משכונת תל־ברוך, שמוגדרת מוניציפלית כרמת־השרון, פעילי כחול־לבן תוהים על הנראות הדלה של ישראל ביתנו בסביבה. בדרך לשם הסביר ח"כ פורר שאת השינוי הנראה בשטח הם עושים עם תקציב של מפלגה בת חמישה מנדטים. "על כל שקל שלי, לכם יהיו שבעה", הוא מסביר להם.
הסיבוב הזה ממחיש לי איך הארץ הקטנה שלנו בנויה מגטאות. האנשים נראים בדיוק כמו שאתם מדמיינים את מצביעי כחול־לבן. אילו הייתי אומרת לחלקם שאני מתנחלת, הם היו מרימים גבה בפליאה. הפחד מהאחר גובר כשלא רואים אותו, כשסביבת המחיה משותפת רק לדומים לנו.
22:45 מוזיאון ארצות המקרא
אל המוזיאון ממשיכים להגיע אנשים לאחר פרסום תוצאות המדגם, אבל אין פה התקהלות גדולה מאוד. האווירה עדיין רגועה. הבופה מאיר אלינו את פניו בסופו של יום של כיתות רגליים. אילו הכינוס הזה היה מתרחש במרכז, הסיפור של הכוחות החדשים במפלגה, שהפך להיות הסיפור הכי חשוב של הבחירות, היה ויזואלי וחי יותר. אבל לדבריהם של אנשי הקמפיין, הם פה בירושלים מתוך עיקרון.
"איזה זובור הם אכלו", אני שומעת מאחוריי דיבורים של גבר ואישה וזוקפת את אוזני העיתונאית שלי. "מי?" האישה שואלת. "מי? ביבי והשותפים שלו והחרדים האלה!". הוא מרוצה מתוצאות המדגמים. היא חושבת שנכנסו חזק מדי בדתיים. "לא לא! אין ברירה. רק ככה הם ילמדו". אני מבקשת לראיין אותם אבל הם נבהלים. "את לא אמורה להיות באזור של העיתונאים?" הם מצביעים על הכלוב המגודר שיועד לעיתונאים שמשדרים מהמקום. אבל איך אני אשמע אתכם אם אשב שם? אני תוהה.
ליברמן מגיע לקראת חצות, לקול מחיאות הכפיים של הפעילים. "מה שחשוב הערב להבהיר פעם נוספת", הוא אומר, "זה שכל מה שאמרנו לפני הבחירות אנחנו אומרים גם אחרי הבחירות – יש לנו רק אופציה אחת: ממשלה לאומית ליברלית רחבה המורכבת מישראל ביתנו, הליכוד וכחול־לבן.
"שמעתי הרבה פרשנויות בדרך לכאן, ואני מצטער לאכזב פרשנים שהיה להם חלום שנחזור לחמישה מנדטים, שלא נהיה לשון המאזניים. מתנצל אם הצלחתי לאכזב אותם. לא יעזרו הצעות, פיתויים, רוטציה, תקציב – מבחינה מעשית בגלל מצב החירום, נצטרך לעשות צעדים בלתי שגרתיים", אמר ליברמן והמליץ לנשיא המדינה "לא לחכות לפרסום תוצאות רשמיות אלא להזמין באופן לא רשמי לארוחת שישי את ראש הממשלה ואת יו"ר כחול־לבן לשיחה לא פורמלית. יש פרשת שבוע מעניינת. אני בטוח שהם ימצאו על מה לדבר".
הקהל מריע. קריאות "הוא גדול" נשמעות. הוא ממשיך: "הפרשנים יגידו שיכולים להקים ממשלת אחדות בלעדיי. גם זאת אופציה, גם בלעדינו. עדיף מאשר לגמגם במשא ומתנים בלתי פוסקים. המדינה חייבת ממשלה רחבה שלא נלחמת על הישרדות מהצבעת אי־אמון אחת לשנייה".
ליברמן במטה המפלגה: "הפרשנים יגידו שיכולים להקים ממשלת אחדות בלעדיי. גם זאת אופציה, גם בלעדינו. עדיף מאשר לגמגם במשא ומתנים בלתי פוסקים. המדינה חייבת ממשלה רחבה"
אני מוכרחה להבין מצוות הקמפיין איך הם מגיבים לכך שחלק גדול מהציבור הימני רואה בהם את האויב הגדול ביותר של הימין. "אספר לך סיפור", אומרת אלינה ברדץ'־יאלוב, "הבוקר הגענו לאשדוד, פתאום גילינו את האולפן של מירי רגב. היא צעקה עלינו 'אתם תשבו עם איימן עודה! אתם שמאל!'. בדרך לפה העלו את רגב לשידור בכאן 11, ואני שומעת אותה אומרת ש'ליברמן לא יכול לשבת עם הערבים, לכן הוא יצטרף אלינו'. אם לא הייתי שומעת אותה במו אוזניי באותו בוקר אומרת דברים הפוכים, לא הייתי מאמינה שזה יכול להיות". אין ספק שהמסרים של הליכוד, בדבר היותו של ליברמן שמאל, אלו שהחלו להיאמר על ידי ראש הממשלה נתניהו עם ההיקלעות לפלונטר הבחירות חוזרות, חייבים להתרכך לקראת ישיבה משותפת בממשלה.
ח"כ יבגני סובה, מספר 3 ברשימה, מדבר על תחושות של הקלה. "ככתב פוליטי סיקרתי מערכות בחירות במשך כ־15 שנה, אין ספק שזו הייתה המלוכלכת ביותר, מכל הצדדים", הוא אומר.
אתם לא שיחקתם מלוכלך? לא היה לכם חלק בשיסוי נגד הציבור החרדי?
"אנחנו שיחקנו, הייתי אומר ככה, לא הסתרנו כלום. אמרנו שאנחנו רוצים ממשלה בלי חרדים. זה לגיטימי ועם זה באנו לבוחר. כשאנחנו נמצאים ביום חגה של הדמוקרטיה ואנחנו מקבלים בבוקר טלפונים ועשרות הודעות מפעילים, שמעלימים את הפתקים שלנו – בערד, באשדוד, בירושלים, בנס־ציונה, בצפון. תוך שעתיים אין פתקים. זה מטורף! אתה מבין שמישהו רוצה לגנוב את הבחירות".
אתה חושב ש"החרדים ניסו להתנקם בכם"?
"אני ראיתי את זה במו עיניי. זה ניסיון לעשות דה־לגיטימציה מוחלטת למפלגה".
החרדים יגידו שזה מה שאתם עושים להם.
"אנחנו לא אומרים שלא לגיטימי לבחור במפלגות של החרדים. אנחנו לא רוצים לשבת איתכם בממשלה כי הגזמתם, זה מותר. השוו את ליברמן להיטלר, זה שיגעון. אני לא מצפה מהמחנה הדמוקרטי לתמוך בהתנחלויות, כמו שאני לא מצפה מימינה לתמוך בפתרון שתי המדינות. לכל מפלגה יש האג'נדה שלה. הלכנו עם האג'נדה שלנו לבוחרים. אין בזה שום דבר פסול.
"אין לנו בעיה עם הדת. החרדים שהופכים את הדת לבת ערובה של הפוליטיקה ובונים חומה ומסתגרים מאחוריה, מתפלאים מדוע הציבור לא כל־כך אוהב אותם. זה לא קשור לישראל ביתנו; ראיתי שנאה גדולה כלפי חרדים שבכלל לא מתקרבת לקמפיין שלנו, שאני לא חושב שהיה קמפיין שנאה.
"אני אדם מאמין, הבת שלי לומדת בבית ספר תורני, יש אצלנו הרבה אנשים מאמינים. אנחנו לא מקבלים את הגישה של המפלגות החרדיות. לציבור נמאס שכופים עליו דברים בשם הדת. חוק הגיוס היה פשרה של פשרה. אמרו לי הרבה חברים מהעולם החרדי שהחרדים טעו, שלא יהיה עוד חוק שהולך לקראתם. בשורה התחתונה, אנחנו בעד לשמור על המסורת אבל גם להתקדם קדימה. האתגר המשותף הוא למצוא את האיזון הנכון בין שמירה על המסורת לקדמה".
1:00 חצר המוזיאון
הפעילים עוד מדברים בקבוצות קטנות, מעשנים. אלי נכט מאשדוד מסכם: "אנחנו את העבודה עשינו. נתניהו כשל, אפילו לא בטוח שיש לו את המפלגה הגדולה ביותר. הוא יכול לבוא בטענות רק לשרה. אנחנו לא יכולים לעזור לו לקבל הכי הרבה קולות, זה לא התפקיד שלנו, הוא ניסה לשתות את כולם, שתה קצת מעוצמה, ניסה מישראל ביתנו אבל לא הצליח, כי אנחנו לא מטומטמים. אנחנו לא מרגישים שם שפיות. פה את רואה שפיות, אין פה היסטריה".
חבר שלו דווקא חושב שנתניהו הצליח לקחת מהקול הרוסי: "ביבי לקח את הרוסים הפרימיטיבים, פה נשארו הרוסים האינטליגנטים. מי שמאמין לסיסמאות של ביבי, חסרות הנימוקים והביסוסים, לא פה היום". פעיל נוסף מסכם את כוחה הגדל של המפלגה: "הרוסים לא אוהבים חולשה. פה עומדים על עקרונות". 
