"הרב טאו ותלמידיו פרשו מדרך הרב קוק"

בכניסה לביתו של הרב יואל בן־נון ניצב עץ ערבה לא צעיר. ומכיוון שבבית ברחוב משחררי הגוש באלון שבות לכל חפץ יש סיפור, גם לעץ יש סיפור.

"למחרת יום הכיפורים תשכ"ד, אחרי ארבעים יום בישיבת מרכז הרב, הלכתי להיפרד מהרב צבי יהודה לפני החזרה הביתה", מספר הרב בן־נון, שלאחרונה התבשר על זכייתו בפרס שר החינוך ליוצרים בתרבות יהודית בתחום מפעל חיים. "הוא התכונן ללכת מביתו לישיבה במקום מושבה הקודם, ברחוב הרב קוק, ואמרו לי 'טוב שבאת, תלווה את הרב'. הלכנו יחד. הוא כבן שבעים וחמש, חולה ברגליו, הלך אט־אט. בכיכר השבת הייתה אספת בחירות. המפלגה החרדית היחידה אז הייתה אגודת ישראל, ואני זוכר כיכר מלאה, שחורה למראה. הרב צבי יהודה די השתלב בצבע, ורק אני הייתי שם החריג מבני־עקיבא, עם כיפה סרוגה, ציציות בחוץ וסנדלים. הנואם דיבר ביידיש ולא הבנתי כלום, אבל הבחנתי שהרצי"ה מזועזע.

"שאלתי אותו, מה אמר הנואם. הוא אמר לי שהאיש אמר שבכל עם ישראל רק אנחנו 'אתרוגים'. רק בנו יש גם תֵּיירֶה ("תורה" בהגייה הליטאית), וגם מיצוֶוס (מצוות). רק בקהל הצדיקים של אגודת ישראל יש גם טעם וגם ריח כמו באתרוג. הרב צבי יהודה רעד, תפס אותי בידי ומשך אותי בכוח בין ההמון הצפוף כדי לצאת משם. במעלה רחוב שטראוס הוא שאל בקול גדול: 'ובמה מקיפים את המזבח? במה מקיפים את המזבח? אין שום מצווה שאפשר לקיים רק עם אתרוג, אבל עם ערבות לבד מקיפים את המזבח'.

"הנמשל היה ברור. אגודת ישראל רואה את עצמה כנעלה מעל שאר חלקי העם, ובמיוחד מעל החילונים שאין בהם 'לא טעם ולא ריח'. הרב לא היה מוכן לקבל את זה. מבחינתו אין שום קיום לאגודת ישראל לבד, והיא לא יכולה לקיים שום מצווה בלי להתחבר לשאר חלקי העם. מאוחר יותר סיפרו לי שבמאה שערים הגיבו בזלזול לדרוש הזה של הרצי"ה, אמרו שאת הערבות חובטים בקרקע בהושענא רבה. הרב צבי יהודה היה רותח ואומר: ובמקדש היו מקיפים בהן את המזבח. זה היה הרב צבי יהודה, לא מוכן לוותר על אף יהודי. בני אליעד קרא לבתו ערבה על שם הסיפור הזה, וגם עץ הערבה ששתלתי בגינתי מבטא את אותו רעיון".

להילחם בלי שנאה

סוגיית יחסי הכוחות בין הערבות לאתרוגים עוד תלווה אותנו בהמשך הריאיון. מפעל החיים של הרב יואל בן־נון הוא הנחלת ספר הספרים. כפי שצוין בנימוקי ועדת הפרס, הרב בן־נון הוא אחד ממובילי "מהפכת התנ"ך" בציבור הדתי־לאומי, ובמהלך השנים הפך ל"מורה של המורים" בתחום. הידע העצום שלו בא לידי ביטוי גם בשיחתנו, הרצופה בהברקות ובחידושים למדניים.

הוראת המקרא, שלה הקדיש הרב בן־נון את מיטב כוחו לאורך שנים רבות, מצויה תחת מתקפה משולבת של ערבות ואתרוגים, משמאל ומימין. לאחרונה השתלחו חברי הכנסת סתיו שפיר וניצן הורוביץ בשר החינוך רפי פרץ בעקבות דבריו על חשיבות הנחלת התנ"ך. "למה תלמידי ישראל נכשלים במתמטיקה ובמדעים?", צייצה שפיר בהתרסה, "בגלל העסקה המושחתת של נתניהו עם עסקני הדת שמכניסים הדתה. יותר שעות דת, פחות שעות מדעים". "נעיף את עסקני הדת מבתי הספר", הוסיף הורוביץ. מימין, מפעלו של הרב בן־נון הותקף על ידי רבני הר המור בפולמוס "תנ"ך בגובה העיניים".

יש חלקים בעם שטרם הפנימו שמדינת ישראל היא מימוש הבטחת התורה לקיבוץ גלויות. וכשאנחנו לא מבינים את זה, למה שהערבים יבינו את זה?

"הם לא המציאו שום דבר", אומר הרב בן־נון על ההתקפות מהצד החילוני. "זה גלגול אידאולוגי של ברית שלום, קבוצת־קצה בתנועה הציונית שהביטוי הספרותי שלה הוא 'ימי צקלג' של ס' יזהר. עבור בן־גוריון התנ"ך עמד במוקד התקומה הציונית. אישים כמו מרטין בובר, גרשם שלום וישעיהו ליבוביץ נחרדו מהמחיר הכבד שמלחמת השחרור גבתה, ותקפו אותו. אבל אלו תגובות מינוריות מהקצה. מניסיוני כילד בחיפה, זעקות על 'הדתה' הן אינדיקציה להחלנה. בעיר הכי אדומה וחילונית, זעקו נגד כפייה דתית".

שולמית אלוני התנגדה ללימוד ספרי יהושע ושופטים בגלל המלחמות הקשות שמתוארות בהם.
"זה כמובן נובע מאי־הבנת התנ"ך. התורה והנביאים חותרים במובהק לצמצום המלחמות ולקידום חזון השלום והאחווה. בעולם העתיק המלחמות היו חגיגות, והיו יוצאים אליהן בחדווה בלי סיבה מיוחדת. על הרקע הזה התורה מצמצמת חד־משמעית את המנדט של המנהיגות ליציאה למלחמה, וחז"ל עוד יותר. דווקא ההצלחה של התנ"ך גורמת לקושי מולו. כאשר חזון ישעיהו יתקיים באמת, בני אדם יביטו לאחור ולא יבינו מה גרם לאבותיהם להילחם כל כך הרבה. מי היו היצורים האלה? זו בעיה מובנית של עידן השלום, שהוא לא מסוגל להבין את ההיסטוריה. במובנים מסוימים אנחנו עכשיו בפתחו של עידן כזה".

המלחמות עוברות סובלימציה. יש היום מלחמות סחר בין מעצמות ומלחמות סייבר, והאלימות מצטמצמת כשהיחידות המיוחדות והטכנולוגיה מחליפות את הגייסות הגדולים.
"האדם הוא יצור חלש. אמנם חכם בצורה בלתי רגילה, אבל גם חלש ולכן מאוים. הטבע האנושי דוחף למאבק ולהישרדות. אני בעד ריטואליזציה של התוקפנות, קרי הפיכתה לטקס כפי שנעשה במשחקי ספורט. נחמה ליבוביץ סלדה מכדורגל. היא שאלה מה גורם ל־22 איש לרוץ אחרי כדור, וכשמגיעים אליו לבעוט בו. זו אי הבנה בעיניי. הספורט הוא מוצא ליצרי התוקפנות האנושית, וצריך לעודד אותו. אני אוהד ספורט, ולצערי הציבור הדתי מזלזל בתחום הזה שלא בצדק".

אולי בגלל שאנחנו עוד לא שם. רק בקיץ הזה נרצח דביר שורק קילומטר מכאן, ורינה שנרב בבנימין.
"אנחנו חיים במרחב רווי שנאה, וכל שנאה נובעת מפחד. אם נצליח להתגבר על הפחד, נפוגג את השנאה. הייתי ממשחררי הכותל וצלחתי את התעלה. נלחמנו בערבים אבל לא שנאנו אותם, כי לא פחדנו מהם. יש חלקים בעם שטרם הפנימו שמדינת ישראל היא מימוש הבטחת התורה לקיבוץ גלויות. וכשאנחנו לא מבינים את זה, למה שהערבים יבינו את זה?".

לא בדרכי נועם

איך אתה רואה את הביקורת של הר המור על שיטת הלימוד שלך?
"זו ביקורת מינורית של חלק מתלמידי מרכז הרב על המפעל של הר עציון. הנושא המרכזי הוא חשיבות לימוד התנ"ך בעיון, ומי שהעלה את זה על נס הוא הרב צבי יהודה. הוא לימד את ספר ישעיהו באולם בית המדרש, כשאפילו את השיעורים שלו בספרי אביו הוא העביר לבית שלו. זו הייתה שליחות שאביו העביר לו. הרב יהודה עמיטל עשה מהלך נועז כשקבע שהתנ"ך הוא חלק מלימוד התורה, ולא רק השלמה להכשרת מורים. כשהקמנו את ישיבת הר עציון הוא מינה אותי למדריך, כי לא רצה לכנות את התפקיד שלי 'משגיח', והביא את הרב מרדכי ברויאר מישיבת הדרום ללמד תנ"ך. הרב חנן פורת, הרב יהודה שביב ואנוכי התעמקנו בנושא ופיתחנו אותו".

אתה רואה קשר בין מה שלמדת אצל הרב צבי יהודה למסרים של מפלגת נעם ושל הכיוון הרוחני שלה?
"זו תופעה מייאשת. הרב טאו ותלמידיו הגיעו למסקנה מפורשת שדרכו של הרב קוק לא רלוונטית להיום. הם פרשו מדרך האורות, וקבעו שמה שהוא לימד היה רלוונטי לדורו ולא לדורנו. פעם ליוויתי את הרצי"ה לביתו ושאלתי אותו, אולי מאמר הדור נכתב לזמנו ולא עבורנו? הוא הסתכל עליי וצחק, מי חי אז, אני או אתה? הוא אמר שכל הדיבורים על הדור ההוא – שכביכול כולם היו אידיאליסטים ורוחניים כמו א"ד גורדון – הם פנטזיה. בפועל החלוצים היו מיעוט שבמיעוט, והתחושה הכללית הייתה חוצפה וארסיות ודברי נבלה נגד כל דבר שבקדושה".

אז הזעקות על השבר הפוסט־מודרני שהופך אותנו לעם ככל העמים ומפרק את מוסד המשפחה מוגזמות?
"אני מסכים עם הדיאגנוזה של 'נעם' שהעולם עובר מסע חילון אדיר ממדים ונאבק בשרידי מוסד המשפחה, אבל דרך ההתמודדות שלהם היא הכול חוץ מנעם. הם רק גורמים נזקים. הם הפכו את המילה 'נורמליות' לבדיחה. מתארים מצב כאילו קומץ נוכלים השתלט על עמדות מפתח ומנהל את העולם. במחילה, המשפחה במשבר בגלל הרבה סיבות עולמיות: פיצוץ אוכלוסין, המצאת אמצעי המניעה, מעמד הלהט"ב, עליית קרנה של הזוגיות על חשבון המשפחתיות. המשפחה היא מקדש שצריך לשמור עליו בעולם החדש, היא הכרובים שבתוך גן העדן, ומקדש מחייב קודם כול בדק בית פנימי. לא ייתכן שביהדות של היום אישה נשואה שחיה בנפרד מבעלה תהיה מעוכבת גט. לא ייתכן שמאבק על כסף יעכב גירושין ויהפוך את המשפחה לכלא שרק רוצים לברוח ממנו. במקרה שכהן מגרש אישה הגירושין הם בלתי הפיכים כי הוא לא יוכל להחזיר את גרושתו, ובגלל זה אמרו חז"ל שמחכים יום אחד נוסף עם הגט. יום אחד, לא שניים.

"בגמרא רב שמואל בר נחמני אומר ש'כל האומר בני עלי חטאו אינו אלא טועה'. המפרשים מסבירים שלדעתו החטא שלהם היה בזה שהם היו מעכבים את קרבן היולדת ודוחים אותה למחר. היום היחיד שבו הם עיכבו אישה מלחזור לבעלה נחשב להם כניאוף. אז מה יגידו דיינים שמעכבים נשים שנים? אם אנחנו רוצים לחזק את המשפחה, איך אנחנו יכולים לשתוק מול אירועי אלימות במשפחה?"

אתה מתחבר להצעות של הפקעת קידושין, כמו של הרב ריסקין?
"לא, אבל בכרך האחרון של תחומין שהרב ישראל רוזן ערך פרסמתי מאמר תחת הכותרת 'גט משעה אחרונה למניעת עיגון'. זו למעשה הצעה לגט על תנאי, שכל הגברים יחתמו עליו. המאבק על המשפחה צריך להתנהל ברצינות".

מהלח"י לנוער הגבעות

הרב יואל בן־נון נולד בשנת 1946 בחיפה לד"ר יחיאל בן־נון, מחברי האקדמיה ללשון העברית, ולד"ר שושנה. הוא למד בישיבות כפר הרא"ה ומרכז הרב. בשנת 1968 נמנה עם צוות ההקמה של ישיבת הר עציון, ובמקביל להוראה שם הדריך בבית ספר שדה בכפר עציון ובעפרה. יחד עם חבריו הקים את המכון הגבוה ללימודי תנ"ך שממנו התפתחה מכללת הרצוג, ולאחר מלחמת יום הכיפורים היה ממייסדי תנועת גוש אמונים. ב־1976 עבר מאלון־שבות לעפרה, שם הקים את האולפנה בשנת 1985.

הממלכתיות, שהייתה לסימן ההיכר שלו, הפכה אותו עם השנים לנביא זעם בתוך המחנה. במאמר שפרסם בשנת 1992, תחת הכותרת "לא הצלחנו להתנחל בלבבות", מתח ביקורת פנימית על מה שזיהה כבדלנות של גוש אמונים. אולם עיקר פרסומו הציבורי היה לאחר רצח רבין, כאשר האשים את הציונות הדתית שבמאבקה בהסכמי אוסלו יצרה אווירה שהכשירה את רצח ראש הממשלה. הוא טען כי בידיו מידע על רבנים שפסקו כי על רבין חל 'דין רודף' ובכך נתנו לגיטימציה למעשהו הנפשע של יגאל עמיר, אולם לא הציג בציבור ראיות לכך. בהמשך לאירוע הטראומתי הזה הוא עזב את עפרה ועבר לאלון שבות. בהמשך הביע התנגדות חריפה למאבק הסוער נגד תוכנית ההתנתקות. בתקופת פינוי עמונה פרסם מאמר תחת הכותרת "עדת סאטמר המתחדשת", וחתם אותו במילים הבאות: "דגלנו כחול־לבן, בלי שום כתום. כחול־לבן שורשו בקודש, בציצית. הכתום הוא חוקות הגויים. אני לא כתום, גם לא פס, גם לא כתם ושמץ. רק כחול־לבן ואחדות ישראל".

רבים בהתיישבות התקשו לקבל את העמדה שלך בתקופה שלאחר רצח רבין. בעיניהם עברת למחנה השלום.
"הרגשתי אז בעפרה שלוקחים לי את היד וקורעים לי את האצבעות, שלוש לכאן ושתיים לכאן. כשהקמנו את גוש אמונים לא העלינו על דעתנו קנאות אנטי־ממלכתית, כי היא מנוגדת מהותית לציונות הלאומית. ברגע שאתה מוחק את המדינה, אתה בצד האנטי־ציוני של ברית שלום".

מפגיני האפודים הצהובים בצרפת, ששרפו חנויות וזרקו בקבוקי תבערה על שוטרים, לא חשבו שהם מחריבים את הרפובליקה.
"אנחנו לא במצב הזה. התחליף היחידי למדינת ישראל הוא לשבת בגלות תחת שלטון זר ולהתפלל למשיח בן־דוד. מה שמפריע לי זו לא נפילה כזו או אחרת של נער גבעות, אלא האידאולוגיה הקנאית. לכן אני מבחין בין האצ"ל ללח"י. בלח"י היו גורמים שהמשיכו לפעול במחתרת גם לאחר הקמת המדינה. הם לא קיבלו את הפשרות של בן־גוריון ורצו משהו יותר גבוה, יותר נשגב, ולא היה אכפת להם לחתור תחת המדינה ולפרק אותה. מי שלוקח לידיו הפעלת כוח צבאי באופן פרטי עלול להפוך אותנו לגטו יהודי כנוע שחולם על משיח בן־דוד ואין לו צבא. יש קשר עמוק בין האידיאולוגיה של הלח"י ובין מה שאתה רואה אצל חלק מנוער הגבעות, והמאבק שלי הוא באידיאולוגיה הזו. האם אני מסכים עם כל מה שהמדינה עושה? ממש לא. אני בעד לסגור את המחלקה היהודית בשב"כ, אבל אחרי שכל חכמי התורה בציבור יצהירו באופן בהיר שכל נטילת נשק באופן פרטי חמורה יותר מחילול שבת ואכילת טרפות, ושלפגוע בערבי אסור כמו לשכב עם אשתו, נקודה.

משפחה היא מקדש, ומקדש מחייב בדק בית. לא ייתכן שאישה נשואה שחיה בנפרד מבעלה תהיה מעוכבת גט, ושמאבק על כסף יהפוך את המשפחה לכלא

"מה זה אומר 'חלק ממחנה השלום'? מעולם לא תמכתי בהסכמים. כן הייתי בעד כיבוד הכרעות המדינה, גם אם הן שגויות. כשמדינה מחליטה לצאת למלחמה, אין החלטות שגויות? כולנו בני אדם וטועים, ואי אפשר לקיים מדינה בלי לתת לה גיבוי לשגיאות. תוכנית ההתנתקות הייתה קטסטרופה, ואת ההשלכות שלה כולם רואים עכשיו. הבן הבכור שלי התגורר בקטיף, היום באמציה. הוויכוח הגדול שלי עם חנן פורת במעלה החמישה לא היה על התוכנית, אלא על כיבוד הממלכה. אמרתי לו שאחרי החלטת הממשלה והכנסת, האירוע כבר קרה. הוא לא קורה כשהחייל בא לפנות, אלא כשהריבון מחליט לפנות. הוא התפוצץ מזעם ואמר לי שהיו הרבה החלטות מדיניות שלא קוימו. העמדות שלי היו ונותרו ממלכתיות, לא מחנה השלום. כל עוד היה אפשר לשכנע, עשיתי הכול".

החרדים מתחברים מחדש

נחזור לתנ"ך. אני קורא עם הילדים שלי כל ערב פרק בתנ"ך לפני השינה. אני מתעקש להישאר איתם ברובד הפשט ולא לקפוץ מהר לפרשנות חז"ל, וזה לא פשוט. קשה להם לעכל את היקף סיפורי המלחמות, הרציחות, כפיות הטובה והניאוף.
"המושג 'פשוטו של מקרא' אצל חז"ל הוא לא הפרשנות העובדתית הצרה אלא המגמה של הטקסט, לאן הוא זורם, כמו 'פשוטו של נהר'. כך גם לימד הרב קוק. קח לדוגמה את פרשת ערי המקלט. זה הרי חידוש מטורף שלא היה בעולם העתיק. אם אתה מצלם את הטקסט כפי שהוא, תוכל להגיע למסקנה שהתורה מכירה בגאולת דם. אבל האמת היא בדיוק הפוכה. כל מגמת התורה היא לבוא על רקע מצב נתון ולגרום לכך שלא נתנהג כמו בדואים. פרשת ערי מקלט יצרה מצב שיצרי הנקמה הטבעיים לא מקבלים ביטוי ספונטני, וזה הרבה לפני המודרנה.

"ללמוד תנ"ך זה להתחבר למגמה המוסרית של התנ"ך. למשל בדיון על עונש המוות. פרשות ראה ושופטים מונות את התנאים לעונש מוות, וחז"ל מפתחים אותם כך שאין בכלל ספק שהתורה באה למנוע הוצאות להורג. רבי עקיבא ורבי טרפון אומרים, אם היינו יושבים בסנהדרין לא היה נהרג בה אדם מעולם. נכון, יש ויכוח. רבי שמעון בן גמליאל עונה להם 'אף אתם מרבים שופכי דמים בישראל', כי בלי עונש מוות אין הרתעה. אבל מבחינת רבי עקיבא ההרתעה היא התורה. כשכתוב 'וכל ישראל ישמעו וייראו ולא יזידון עוד', הכוונה היא ישמעו את קריאת התורה. היראה באה מהלימוד והחינוך. בוויכוח על 'גובה העיניים' אני אומר שמי שמתעלם מההקשרים ההיסטוריים עלול להגיע לקנאות ולפונדמנטליזם ולאבד את כוונת התורה".

את הפרס על מפעל חיים קיבל הרב בן־נון לא רק על המסלולים הפרשניים שפרץ בלימוד התנ"ך, שכוללים ארכיאולוגיה והיסטוריה, בלשנות ופילולוגיה, אלא גם בשל פריצת הדרך לקהלים חדשים. "זה קרה בשנים האחרונות, בזכות הרשת", הוא אומר. "בעולם החרדי התעוררה התעניינות עצומה בתנ"ך המוזנח, והם נחשפו ללימוד דרך אתרי האינטרנט שהקמתי. הזמינו אותי כמה פעמים למסור שיעורים, וזה היה מאוד מרגש. בזמן האחרון יותר ויותר חרדים מגיעים ללמוד במכללת הרצוג ומשתתפים בסיורים שאני מדריך עם תנ"ך פתוח".

בשנים האחרונות, במסגרת פרויקט 929, כתב הרב בן־נון כאלף מאמרי פרשנות המצטרפים למעין פירוש שיטתי ועקבי לתנ"ך. "אני לא אוהב את המספר 929, כי הוא מבוסס על חלוקה נוצרית לפרקים", הוא אומר. "כתבתי 949 טורים עם טורי סיכום, שהם בעצם פירוש חדש לתנ"ך. מכיוון שכל טור מוגבל במילים, זה הכריח אותי להכניס את החידושים הגדולים ביותר לטקסט מתומצת. הם יצאו בעזרת השם בספרים נפרדים". ועדת הפרס ראתה בפריצה לציבורים אחרים את התרומה הגדולה של הרב בן־נון. בהודעה שמסר שר החינוך הרב רפי פרץ נאמר כי הוא "חיבר בדרכו הייחודית רבים לתנ"ך ולהיסטוריה היהודית, והטמיע את אהבת התנ"ך העם והארץ לאלפים".

"אני שמח על ההכרה של משרד החינוך, שמשמעה שהתנ"ך איננו עניין מגזרי", מסכם הרב בן־נון. "אנחנו עוד בתחילת הדרך".