"מנהיגים טובים צומחים מלמטה"

הרב אלי בן־דהן, סגן שר הביטחון, הגיע ביום שלישי השבוע לכנסת כדי להיפרד. "ארזתי את חפציי, את הספרים שלי, אפילו את בגדי הספורט ונעלי הכדורגל לא שכחתי", הוא צוחק. אם לא שמעתם על כך עד היום, בן־דהן הוא כדורגלן מצטיין בשורות נבחרת הח"כים, כשבעברו ניסיון עשיר בקבוצת הנערים של הפועל באר־שבע. כותב השורות עודנו זוכר כיצד בן־דהן ניתר מעל ראשו והבקיע שער נגיחה מרהיב, כאשר למדנו יחדיו בישיבה התיכונית בירושלים. אבל המציאות הפוליטית הדוחקת איננה מותירה זמן רב מדי להתרפקות על זיכרונות נעימים. ביום השבעת הכנסת ה־22 ייאלץ בן־דהן להיפרד הן מתואר הח"כ והן מלשכת סגן שר הביטחון, שכן על פי החוק רק חבר כנסת יכול לכהן כסגן שר.

ומה אתה אורז בלב, שאלתי אותו. בן־דהן מביט מחלון הקומה ה־15 בלשכתו בקריה אל העיר הפקוקה שמתחתיו, ומשיב: "שלושים שנה בשירות הציבורי, מהן שש שנים וחצי בכנסת".

ב־2015 הגיע בן־דהן למקום השני בפריימריז של הבית היהודי. פחות מאלף קולות הפרידו בינו ובין המקום הראשון, שאליו נבחרה איילת שקד. לקראת בחירות אפריל הציג את מועמדותו לראשות המפלגה, אך המועצה הציבורית שהופקדה על כך בחרה ברב רפי פרץ, ואילו בבחירות שהתקיימו במרכז הוא נדחק למקום החמישי. בהמשך הודיע באצילות כי למען האיחוד עם הימין החדש והאיחוד הלאומי הוא מסתפק במקום ה־13. שאלתי אותו מדוע ויתר בקלות כזו.

"ברור לי לחלוטין שלו היו פריימריז בקרב 35 אלף מתפקדי הבית היהודי, הייתי זוכה במקום הראשון. אני איש של הציבור הרחב ולא של מרכז מפלגה מצומצם, שבו, אני מודה, אני לא שומר על קשרים אישיים. נראה שלא נלחמו בעבורי מספיק".

בלי פולחן אישיות

לקראת הבחירות האחרונות היו מי שגרסו כי על הציונות הדתית לרוץ בשני ראשים: הבית היהודי והאיחוד הלאומי, ואולי גם עוצמה יהודית, שפונים לקהל דתי־לאומי קלאסי וחרד"לי, ומולם הימין החדש וזהות שמדברים אל ה"לייטים", המסורתיים ואולי אף חילונים.

"זו חוכמה שלאחר מעשה", אומר על כך בן־דהן, שלמרות הוויתור האישי שלו תמך באיחוד עם הימין החדש. "במועד א' הבאנו חמישה מנדטים. אם בנט היה מצליח להביא ארבעה, שכמעט קיבל אז ועכשיו היה מקבל בוודאות בזכות זהות, היינו מקבלים תשעה, שזה יותר ממה שקיבלנו כעת. אבל מי יכול לדעת? הסיכון שאולי אחת מהמפלגות או אפילו שתיהן לא יעברו את אחוז החסימה היה גדול מדי".

נראה שסלחתם לבנט ושקד בקלות רבה מדי על העריקה שלהם.
"שלא יהיו אי־הבנות, כולם כועסים עליהם. ברור לכולם שאם הם לא היו פורשים, היום הייתה לנו ממשלה. ביום הבחירות הסתובבתי בדרום הארץ ושמעתי פעילים רבים שלנו אומרים 'אם בנט לא היה ברשימה שלכם, היינו תומכים בכם'".

דווקא בנט?
"חד־משמעית בנט. עליו כעסו יותר מאשר על שקד. אני יודע ששקד התנגדה לכל המהלכים שלו. הבינו שהוא המושך בחוטים. אבל בפוליטיקה אין מקום לברוגז. זה לא נותן שום דבר".

הופתעת שהם לא עברו את אחוז החסימה?
"ועוד איך. אחרי שהם הכריזו על הפיצול שאלתי אותו 'למה, נפתלי? למה עשית את זה?' והוא ענה לי שיש לו סקרים שלפיהם הוא יכול להביא 13 עד 15 מנדטים, ולפי החשבון שלו, בהליכה בשני ראשים העוגה תגדל בהרבה. לא היו לי כלים לבחון אם הוא צודק או טועה. הוא אדם רציני ולא חאפר. בדיעבד התברר ששגה".

מה הסיבות לכישלון?
"אומר לך: אין ימין אידיאולוגי חילוני גדול מימין לליכוד. הבחירה הפשוטה והברורה בעבור איש ימין חילוני היא הליכוד".

אולי לא צריך מפלגת ציונות דתית? אולי הימין הציוני, האידיאולוגי והדתי, צריך לחבור לליכוד?
"זו שאלה שיש לדון בה, אבל אני סבור שלציונות הדתית יש דרך ייחודית השונה מהליכוד. הבעיה היא שהיא לא אטרקטיבית מספיק, ואולי לא הסברנו אותה נכון. המסר של הציונות הדתית, שמצד אחד למדינה יש ערך מקודש של אתחלתא דגאולה והתגשמות חזון הנביאים, ומצד שני היא מנסה לחבר את החילוניות, הוא מסר אידיאולוגי מורכב. באמת יותר פשוט להיות כמו החרדים שדואגים לצורכי הציבור שלהם, או כמו החילונים שלא רואים במדינה שום קדושה".

איך אתה מסביר את זה שגם נפתלי בנט ואיילת שקד, שני מנהיגים שנחשבו כוכבים והגיעו להישגים גדולים כשׂרים, לא מצליחים לסחוף את הציבור?
"בציונות הדתית אין ולא היה פולחן אישיות. זבולון המר היה אדם נפלא, אבל לא הייתה בו כריזמה. גם כעת, כאשר הרב פרץ נבחר לראשות הבית היהודי, זו הייתה טעות לבנות את מפלגת הציונות הדתית סביב דמותו כמנהיג. האידיאולוגיה שלה היא העיקר".

בן־דהן מודה כי ציפה ליותר ממנהיגותו של הרב רפי פרץ, שכראש מכינה ורב צבאי ראשי היה נערץ על חוגים רחבים. "הוא בהחלט לא הביא את התוצאות שציפו ממנו. ציפיתי ליותר. כשהוא בא למפלגה הייתה רוח גדולה ונראה היה שיצליח לרומם אותה למקום גבוה, אבל הוא לא הצליח".

עד כמה ההתבטאויות הלא מוצלחות שלו בכמה ראיונות, שספגו התקפות עזות, היו בעוכריו, אף שלא התכוון לדברים?
"ברור שצריך הרבה יותר ניסיון כדי להיות מנהיג. גם הסיטואציה לא הייתה פשוטה. הוא נכנס למפלגה שהייתה בשבר גדול אחרי שמנהיגיה נטשו אותה, ואז חיבקו אותו בשמחה. קשה להצניח מישהו מבחוץ, שלא התמודד או גדל לאט לאט בתוך המפלגה. מנהיגים טובים צומחים מלמטה".

אולי רבנים ופוליטיקה לא הולכים יחד?
"בהחלט ייתכן".

או שזו בעיה של הציונות הדתית, שכל אחד בה רואה את עצמו חכם ומוכשר מהשני.
"כן, יכול להיות", צוחק בן־דהן. "הציונות הדתית היא 20 אחוז מהציבור, שהם 24 מנדטים. איפה הם? הם מתפזרים בליכוד, בכחול־לבן, בעוצמה, בנעם ואיפה לא".

התעלמות מהמסורתיים

האם הצבת איילת שקד בראש הרשימה לא הייתה בלוף? הרי בנט הוביל ונתן את הטון. איזו מנהיגת מפלגה רשומה במקום הרביעי בתור לקבלת תפקיד שר?
"בלי שקד היינו מקבלים פחות, אבל בהחלט חשבנו שהיא תביא תוצאה טובה יותר. שבעה מנדטים הם לא הצלחה. מתברר שיש פער בין הפופולריות שלה בציבור לתרגום הפופולריות הזו להצבעה בקלפי".

ואולי הגיע הזמן שהיא ובנט יודו בכישלון ויניחו את המפתחות על השולחן?
"זו שאלה לא פשוטה. גם אם נניח שזה מה שצריך להיות, מי יבוא במקומם? הם מייצגים זרם שיש לו כל מיני שמות – הלייטים, אזור גבעת־שמואל ורעננה. זה זרם בעל משקל שצריך ייצוג. אולי הוא לא צריך להיות בראש".

שקד הכריזה שהיא שואפת להיות ראש ממשלה. ייתכן שתפקיד ההנהגה גדול עליה? היא לא ממש הצליחה להביא קולות חילוניים.
"אי־אפשר להחליט היום שהיא לא ראויה. הבעיה הייתה שהקמפיין היה לא ממוקד. לא היה מנהיג, ולא דנו ברצינות למי פונים ואיזה קהל רוצים להביא".

אנשים שהיו מעורבים בקמפיין של ימינה, אמרתי לבן־דהן, הגדירו אותו "מזעזע באופן קיצוני". הוא סבל מחוסר מיקוד, היעדר הכוונה לתתי־מגזרים, וסירוב להשתמש באנשי מפתח שיכולים היו לדבר עם קהלים שונים. נשמעו טענות שלפיהן נדחו על הסף רעיונות שיכולים היו לשפר את הקמפיין. בן־דהן מזדהה עם האמירות הללו, וגם לו יש בטן מלאה על הדרך שבה נוהל מסע הבחירות. הוא עצמו הסתובב בכל יום הבחירות באזור הדרום, וגילה לחרדתו שאיש מהמפלגה לא ספר את הציבור הזה ולא פנה אליו. תסכולו גבר לנוכח הסירוב המתמיד של מנהלי הקמפיין להבין את הבעיה ולהקשיב לעצותיו.

"בכמה ישיבות אמרתי להם שהמאגר הגדול של הציונות הדתית הוא המסורתיים, שפעם הצביעו למפד"ל. אלה שעושים קידוש ואחר כך פותחים טלוויזיה, ובשבת בבוקר באים לבית הכנסת ואחר הצהריים הולכים לכדורגל. הציבור הזה אוהב את המסורת, את המדינה ואת הצבא. אנשי קריית־שמונה, אופקים, דימונה ושדרות. טענתי שיש לכוון אליהם, אבל לצערי מנהל הקמפיין דחה את כל הרעיונות".

בנט ושקד רצו לנהוג בקטר, ונשארו מפלגת נישה.
"אני חושב שבסופו של דבר ההשקפה של הציונות הדתית תהיה נחלת כל העם. ייקח זמן. השקפת העולם שמחברת קודש וחול, דתיים וחילונים, שאיפות רוחניות וגשמיות, היא כיום רק של מפלגה אחת".

היא אולי צריכה להיות כך, אבל בפועל לא עושה זאת.
"זה לא אומר שהיא לא ראויה. צריך רק שיהיו בה אנשים ראויים".

עד כמה האשמה נזקפת לחובת אנשי עוצמה יהודית?
"עוצמה לא רצו לבוא איתנו אחרי שהצענו להם את המקומות 5 ו־8. הם דרשו מקומות 3, 6 ו־9, דרישה שלא ניתן לעמוד בה. הם לקחו מאיתנו מנדט אחד בוודאות. אם היו חוברים, היינו מקבלים שני מנדטים נוספים".

אולי הם היו מבריחים אנשים שלא מעוניינים להצביע למי שמודבקת להם תווית של כהניסטים גזענים?
"הם לא כהניסטים גזענים. אמנם יש כאלה שזוכרים את חטאי נעוריהם, אבל גם בן־גביר היום הוא אדם אחר. גם אדוה ביטון, מה לה ולכהניסטים? היא רחוקה מכך. לתקשורת היה נוח לצייר אותם כך ולהדביק להם תוויות".

סמוטריץ' הגדיר את בן־גביר "טווס נפוח".
"אני לא מדבר כך. אולי הביטוי חריף, אבל הוא צודק בדבר אחד: בן־גביר צריך לעשות חשבון נפש. הוא לא יכול לבוא ולהאשים את כל העולם כולו בכישלונו, ולהתנער מאחריותו. הגרוע ביותר הוא שכבר היום הוא מכריז שיתמודד גם בבחירות הבאות. עם כל הכבוד, אין לו שום סיכוי בעולם לעבור. הוא ראה את זה כבר חמש פעמים, אפילו עם אלי ישי שהיה אז בשיא כוחו".

בכנסת הבאה ישבו סיעות הימין החדש והבית היהודי בחדרים נפרדים. יום לפני הבחירות שלחו בנט, פרץ וסמוטריץ' מכתב ליו"ר ועדת הכנסת ובו הם מודיעים על פיצול המפלגה. שאלתי את בן־דהן עד כמה מדובר באשמתו של הרב פרץ, שמושפע מרבני הר המור הרואים בבנט "רפורמי", והסכימו לאיחוד רק לצורך הבחירות. "בפוליטיקה הישראלית הכול יכול להיות", הוא מתחמק. "הפיצול הוא טעות, היה צורך להישאר ולפעול ביחד".

אומנות האפשר

אלי בן־דהן (65) נולד בקזבלנקה ועלה לישראל עם הוריו בגיל שלוש. היה רב־סרן בתותחנים והוסמך לרבנות עיר. אחרי ששימש ראש לשכתו של הרב הראשי מרדכי אליהו זצ"ל, מונה לתפקיד מנהל בתי הדין הרבניים. פעילותו לשחרור נשים מעגינותן הקנתה לו אהדה רבה בציבור הכללי. הוא נחשב סמן מתון בכל הקשור לעבודת בתי הדין, והגן על זכויותיהן של נשים מול גישתם הקשוחה לעיתים של דיינים מסוימים.

אחרי שנמנע ממנו להמשיך בתפקידו פרש, אך תוך זמן קצר נכנס לפוליטיקה. תחילה באיחוד הלאומי, ולאחר מכן בבית היהודי. בקדנציה הראשונה היה סגן שר הדתות, ועם כינון הכנסת ה־19 מונה לסגן שר הביטחון, תפקיד שמילא תחת שלושה שרים: בוגי יעלון, אביגדור ליברמן וכעת בנימין נתניהו. בבחירות הקודמות שרד, לאחר שהוצב במקום ה־28 ברשימת הליכוד על פי ההסכם עם הבית היהודי, וכח"כ יכול היה להמשיך גם בתפקידו כסגן שר.

את תקופת יעלון הוא מעדיף לשכוח. לדבריו, השר התנהג כלפיו כאל עצם התקועה בגרון, ולא רק שלא העניק לו סמכויות אלא מנע ממנו כל יוזמה. "זה הגיע לאבסורד כאשר ביקשתי למשל לחלק משלוחי מנות למשפחות שכולות, ויעלון שאל אותי: 'מה פתאום אתה עושה את זה בשם משרד הביטחון? מעולם לא אישרתי'".

פיטורי יעלון וכניסת ליברמן סימנו מפנה מבחינת בן־דהן. השר החדש נתן לו יד חופשית בשורה של נושאים, העניק לו סמכויות ועירב אותו בתחומים רבים שבהם ביקש לשמוע את עצתו או העביר לטיפולו.

ליברמן היה שר ביטחון טוב, אף שלא חיסל את הנייה ב־48 שעות?
"אני בטוח שהוא מצטער על האמירה הזו. כשאתה מגיע לתפקיד אתה רואה שלא כל מה שאתה רוצה אתה יכול לבצע. לדעתי הוא הביא למשרד הביטחון ראייה רחבה, אבל לא הצליח לרתום את הצבא למשימות ולמטרות שרצה להשיג".

היום, בעידן הרמטכ"ל אביב כוכבי, אתה רואה שינוי בתפיסה של הצבא?
"בהחלט כן, לפחות ברוח הדברים. הוא מדבר יותר על ניצחון והכרעה, מילים שלא שמענו בתקופת איזנקוט".

שיבחת את ליברמן כשר ביטחון. האם אתה חולק לו שבחים גם כפוליטיקאי, במיוחד על רקע סירובו להצטרף לממשלת נתניהו והקמפיין האנטי־חרדי שלו?
"הוא טעה טעות חמורה כשלא הצטרף לממשלה באפריל. כשדיברתי איתו הוא נתן לי תחושה שהכול יהיה בסדר והוא או־טו־טו מצטרף. בשלב מסוים בשלה אצלו ההחלטה לא לתת לנתניהו את האפשרות להרכיב ממשלה. עבר ביניהם משהו אישי שאני לא יודע מהו. לדעתי, גם היום הוא יכול לרדת מהעץ. הוא אדם פרגמטי, ומבין שנכנסנו למבוי סתום שהוא המפתח לפתרונו. הוא מעולם לא נתן לי תחושה שהוא שונא חרדים. הקמפיין שלו הוא פוליטיקה שהצליחה. הוא רכב על הגל בציבור. יש לו חושים פוליטיים חדים, הוא הרגיש שזה יכול לקדם אותו, והוא צדק. אני עוד מקווה שבסוף הוא יצטרף לנתניהו".

אם יעשה זאת, הוא יאבד סופית את אמינותו בעיני בוחריו.
"כל פוליטיקאי יודע שהפוליטיקה היא אומנות האפשר והכל תלוי בנסיבות. הוא היה בטוח שאפשר לכפות על נתניהו וגנץ להקים ממשלת אחדות בהשתתפותו, אבל בינתיים מתברר שהדבר בלתי־אפשרי. הוא יצטרך להכריע אם הוא מחזק את הערבים, כשהוא יודע עד כמה הם שונאים את מדינת ישראל ואינם ראויים לשבת בכנסת, או שהוא מביא לכך שתהיה ממשלה לאומית. אני ממש לא אופתע אם בסופו של יום הוא יצטרף לממשלת נתניהו".

לבוגרי המכינות הוא קרא "משיחיים". גל השנאה, שהתבטא גם בהקלטות המסולפות בערוץ 13, מוצא אוזן קשבת.
"לתקשורת יש חלק ניכר בזה. ומה עם הציוץ של רון מיברג שראש הממשלה ראוי לעונש מוות? ערד ניר שסימן לו לייק צריך להיות מפוטר לאלתר, אבל כולם שותקים. הרב פרץ הקים מכינה לתפארת שרוב בוגריה הולכים לשירות קרבי משמעותי. ראה כמה בוגרים של המכינות נמצאים בקורס קצינים. הם מהווים איום על ההגמוניה של חלק מהציבור החילוני, שמרגיש כאילו גנבו לו את המדינה".

גנץ צריך ללמוד

כשאני שואל את בן־דהן על בני גנץ, הוא מתקשה לשכוח לו את הפקרתו של מדחת יוסף בקבר יוסף בשכם עם פרוץ האינתיפאדה השנייה, בהיותו מפקד אוגדת איו"ש. "בעיניי זה כתם בל יימחה. הדבר היה באחריותו, ובמשמרת שלו הופקר חייל צה"ל. אני חושב שעליו להיות קודם כול שר בממשלה אצל נתניהו, ללמוד את העבודה ומה זה אומר להיות ראש ממשלה בישראל, ורק אחר כך לחשוב על התפקיד".

אתה רואה מצב שנתניהו חותם עם גנץ על ממשלת אחדות ומשאיר את ימינה בחוץ?
"אני לא רואה מצב כזה. הוא מכיר את הנאמנות שלנו כלפיו. אם יעשה זאת, זו תהיה בגידה גדולה".

נתניהו צריך להסכים לעסקת טיעון או לחנינה תמורת פרישה?
"אם הייתי יועץ שלו, הייתי אומר לו לא להסכים. גם אם הנשיא ייתן לו חנינה מלאה, מי יכול להבטיח שבג"ץ לא יבטל את העסקה?"

כסגן שר הביטחון דאג בן־דהן לשפר את תנאי השירות של חיילי המילואים, בין היתר באמצעות הטבות בארנונה, פטור מבחינות, וקביעת מנגנון להתחשבות בחיילים בשעת חירום מבחינת תשלום חובות וקנסות.

בן־דהן נאבק, ובמידה מסוימת גם הצליח, לשנות את תפיסת העולם השלטת במנהל האזרחי ואת ההתייחסות ליו"ש כאל שטח כבוש. "הם שבויים בקונספציה חד־ממדית של החוק הבינלאומי. פעלנו למען השוואת חקיקה בין תושבי יו"ש היהודים לחוק בישראל, בעיקר בנושאים הקשורים בתכנון ובנייה. לקח להם זמן להבין שיש כאן שינוי מגמה, וברגע שהבינו את זה שיתפו איתי פעולה. הסברתי את התפיסה שלי, שהשטח הוא שלנו ושלא הייתה כל סיבה להחיל עליו הגבלות שונות. אנחנו לא כובשים, שכן לפנינו לא שלטה שם שום מדינה. חזרנו הביתה".

עכשיו כל זה ייעצר? להכרזה של נתניהו על החלת החוק על בקעת הירדן יש עוד תוקף?
"לצערי הרבה דברים ייעצרו כעת. אני לא רואה את הסיפוח מתממש בממשלה הבאה. גם הרפורמות במערכת המשפט ייעצרו. גם אם נהיה בממשלה, זו תהיה ממשלת אחדות לאומית שבה כל צד ימשוך לכיוון שלו ולא ניתן יהיה לעשות דבר. התמיכה של הרשימה הערבית המשותפת בגנץ תמורת ביטול חוק הלאום היא אסון".

כעת הוא חושש מתוכנית המאה של טראמפ, ומהעובדה שלא מובטחת עמידה איתנה של ממשלה ימנית מול לחצים לעשות שינויים בשטח. על נתניהו, הוא אומר, אפשר לסמוך שיעמוד בלחצים גם מול טראמפ הידיד הגדול. על אחרים לא.

בן־דהן מראה לי מסרון שקיבל מחבר מימי הצבא, חבר קיבוץ של השומר הצעיר, "שמאלן שבשמאלנים" כהגדרתו: "אם יש משהו שמפריע לי בבחירות האלה זו העובדה שהח"כ החכם וישר הדרך מכולם נדחק למקום לא ריאלי. אבל אנחנו יודעים מי אתה אלי, ואוהבים לתמיד".

ומה הלאה?
"כשסיימתי את תפקידי כמנהל בתי הדין הרבניים, חשבתי שהקריירה הציבורית שלי הסתיימה. והנה בתוך זמן לא ארוך קרה בדיוק ההפך. חזרתי להיות סגן שר הדתות וסגן שר הביטחון. הדברים עוד עלולים להתגלגל לכל כיוון. אם יקראו לי לדגל לכל תפקיד, אבוא בשמחה. הכול תלוי בשאלה איזו ממשלה תקום, מי יהיו השרים, והאם ימינה בכלל תהיה חלק ממנה. בינתיים, החל ביום ראשון הקרוב, אקבע את מושבי בישיבת מרכז הרב ואלמד תורה".