התנגשות הטיטאנים
הזעזועים הפוליטיים בישראל בשנה האחרונה ישפיעו ללא ספק על הכלכלה המקומית. היעדר ממשלה מתפקדת במשך חודשים ארוכים, ההוצאה הציבורית עבור שתי מערכות בחירות יקרות (ושלושה ימי שבתון, כולל הבחירות לרשויות המקומיות באוקטובר 2018), וגם הרכב האנשים שישבו בסופו של יום על ההגה וישלפו בקרוב מהכובע לא מעט שפנים כלכליים וחברתיים יקרים – כל אלה לא יחלפו בלי להותיר חותם על המשק הלאומי.
ובכל זאת, כדאי להתחיל את הסיכום השנתי דווקא במבט על המתרחש כרגע מחוץ לספינה הקטנה שלנו. סערות אדירות מתחוללות היום בחוץ, והן חשובות ומשפיעות עלינו לא פחות מהבלגן בספינה עצמה. לוחות טקטוניים אדירים זזו בשנה האחרונה והרימו גלים אדירים, שהשפיעו וישפיעו לא מעט על הכלכלה העולמית והמקומית.
ראשית, המעצמות הגדולות בעולם, ארה"ב וסין, החליטו השנה לשחק באש. קרב המכסים בין שתי הענקיות, שכלכלתן תלויה גם בייצוא אולם גם בייבוא מהמדינה השנייה – רק תחשבו על בתי הכלבו הגדולים בארה"ב ללא המוצרים הזולים מסין – מבשר שאנו במאבק מעצמות הנלחמות על ההגמוניה בעולם. ארה"ב, עד לא מזמן האימפריה של העולם החדש, מוכנה להוציא לעצמה עין רק כדי שהדרקון הסיני יאבד שתיים ולא יאיים על שליטתה. ובהתגוששות שכזו גלי ההדף נישאים למרחק.
במקביל, עם לא מעט נגיעות וקשרים הדדיים למאבק הגדול בין ארה"ב לסין, כלכלת אירופה לא מצליחה לצאת מההאטה הכלכלית שאליה נקלעו מרבית מדינות היבשת, חרף המאמצים האדירים שעושים נגידי הבנקים המרכזיים, הממשיכים להדפיס כסף ולנופף בריבית השלילית – צעדים שהיו אמורים לשלוח את ההמונים להשקעות ולהוצאות שיניעו את גלגלי הכלכלה. אבל כשאי־הוודאות נמצאת בשיא, מתברר שיותר ויותר אנשים נוטים בגישה של "שב ואל תעשה עדיף", אף שהיא מביאה לקטסטרופה כלכלית.
אם לפני שנה האירופים היו מודאגים בעיקר מזרם הפליטים האדיר שנכנס ליבשת העשירה מסוריה ומאפריקה, ומהשפעתו על התמהיל והאופי של כל מדינה, היום הם חוששים בעיקר מהמצב הכלכלי ומהשאלה אם תהיה להם פרנסה מחר ופנסיה ראויה מחרתיים. גם התעקשותו של ראש ממשלת בריטניה בוריס ג'ונסון לכפות את מהלך הפרישה מהאיחוד האירופי בכל מחיר מעידה על המתיחות הגדולה ביבשת – כלכלית, חברתית ועוד.
תוסיפו לכל זה את חלומות השליטה המתגברים של אימא רוסיה ואת הפגנות הכוח והחזון האימפריאליסטי של איראן, ופתאום הבלגן פה בארץ נראה לכל היותר כמו ויכוח מר וקטנוני בין נוסעי הטיטאניק, בזמן שהאיום האמיתי מחכה להם בין גלי הים.
אז נכון שהסערות הללו עשויות לדעוך בשקט, ואיכשהו העולם יחזור למסלולו ללא נפגעים, אבל אי־אפשר להתעלם מהסיכונים, מהזעזועים ומהגלים הגבוהים מסביבנו. רק בשבוע שעבר פרסם ארגון ה־OECD תחזית כלכלית גלובלית מדאיגה, על רקע השילוש המסוכן: האטה בצמיחה, חוב גבוה ואיכות אשראי ירודה. כלכלני הארגון חתכו, ולא בפעם הראשונה, את תחזית הצמיחה העולמית ב־0.3% נוספים, לרמה של 2.9% בלבד (לעומת תחזית ל־4% רק לפני שנה וחצי), והוסיפו שמדובר ב"שיעורי הצמיחה השנתיים החלשים ביותר מאז המשבר הפיננסי של 2008, וגם הסיכונים שנידרדר עוד ממשיכים להיערם".
בשורה התחתונה, לא חשוב עד כמה ספינתנו גדולה וחזקה, הגלים הגבוהים בחוץ בהחלט יטרידו אותנו גם בשנת תש"פ. שילוב של צונאמי בחוץ עם חוסר יציבות כאן בפנים, עלול בהחלט להנחית עלינו מכה כואבת.
בטווח הקצר והבינוני מצב הפקקים יהיה רע עוד יותר. גם מבקר המדינה הזהיר כי "אם לא ייעשה שינוי, בשנת 2030 אומדן הפסד התוצר בשל הגודש בכבישים צפוי לגדול לכדי 25 מיליארד שקל לשנה"
בין קורי הכביש
המאבק על התנועה במרחב הציבורי, בעיקר זה שבתוך הערים, הגיע השנה לנקודת רתיחה. יותר ויותר כבישים מופקעים ויופקעו לטובת נתיבים לשימוש בלעדי של תחבורה ציבורית או שיתופית (מספר מינימלי של נוסעים ברכב); על המדרכות הצרות נאבקים היום הולכי רגל ברוכבי אופניים וקורקינטים, שבמקרה הטוב זכו לשביל משלהם על חשבון המדרכה; עוד ועוד חניונים ציבוריים הופכים לפרויקטים נדל"ניים; גם עבודות להקמת פרויקטי ענק של תחבורה ציבורית מפקיעות שטחים גדולים בלב אזורי הביקוש, הסואנים והפקוקים ממילא; ובנוסף צצים תחליפים עירוניים שונים לרכב הפרטי – יוזמות להשכרת רכבים לפי שעות וכדומה – ומכווצים את החניות המעטות שעוד נותרו פנויות בתוככי הערים, תוך שהם מוסיפים לייאוש היומיומי של בעלי הרכבים הפרטיים.
דו"ח מבקר המדינה שפורסם בחודש מרץ, פרס את כל תחלואי התחבורה הציבורית בישראל על פני יותר מ־600 עמודים צפופים, אבל לא חידש כמעט דבר. התכנון החסר, האיחורים הבלתי־נסבלים והתלות הענקית ברכב הפרטי מוכּרים לכל מי שגר כאן. מבקר המדינה רק הזכיר לישראלים שהפקקים והיעדר האלטרנטיבות אינם רק שאלה של נוחות ושל איכות חיים, אלא גובים מאיתנו מחיר כלכלי כבד, כמדינה וכאזרחים פרטיים. כפי שכתב המבקר, משבר התחבורה "פוגע בפריון העבודה, מביא לאי־מיצוי הפוטנציאל של התוצר המקומי הגולמי ושל ההכנסות ממיסים, ותורם לזיהום האוויר ולמפגעי רעש". אובדן ההכנסות למשק בגלל משבר התחבורה הציבורית והתלות ברכב הפרטי מגיע לדבריו ל"עשרות מיליארדי שקלים בשנה".
אבל הקרבות על המרחב הציבורי מלמדים שבטווח הקצר והבינוני יהיה רע עוד יותר. גם מבקר המדינה הזהיר כי "אם לא ייעשה שינוי, בשנת 2030 אומדן הפסד התוצר בשל הגודש בכבישים צפוי לגדול לכדי 25 מיליארד שקל לשנה, מאחר שהעומסים אף צפויים להחריף בעתיד". בכל מקרה, מי שחושב שקו הרכבת הקלה מפתח־תקווה לבת־ים דרך תל־אביב ("הקו האדום"), שייפתח בעוד שנתיים־שלוש יעשה איזשהו הבדל, צריך לזכור שכבר היום יש רכבת כבדה שנעה על אותו ציר בדיוק. צריך פתרון גדול בהרבה כדי שנרגיש את ההבדל ונספוג תוספת של עוד 25 אלף מכוניות מדי חודש. נכון שכבר יש ציור של מפת המטרו, תחבורה ציבורית מהירה ויעילה שתתפרס על 150 קילומטרים בכל אזור המרכז, אבל לממשלה אין מושג מאיפה יגיע התקציב – 150 מיליארד שקל – לחזון המאוד רחוק.
הבשורות המעודדות מעט הן שהשנה האחרונה מבשרת גם על שינוי. מי שמגיע היום לתל־אביב רואה שלרכב הפרטי יש בהחלט מתחרים על ההגמוניה והשליטה, עם אינספור פתרונות מסוגים שונים. מצד שני, יציאה קצרה מתל־אביב מלמדת כמה אנחנו לא מפנימים את השינוי. בכל יום נמכרות בישראל עוד כאלף מכוניות חדשות ומוקמות ברחבי הארץ עוד ועוד שכונות פרווריות, עם תלות מוחלטת בשני רכבים לכל משפחה שצריכה לעבוד, ללמוד או לבלות. וכן, צריך להודות שגם היעדר תחבורה ציבורית בשבת, במדינה שמרבית אזרחיה חילונים שרוצים לנסוע לבלות בשבתות ובחגים, לא הופך את העניין לפשוט יותר. ובינתיים, לפי נתונים שפרסמה בימים האחרונים הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, משנת 2000 ועד היום מספר הרכבים על הכביש זינק ב־91%, הנסועה גדלה ב־68%, בעוד אורך הכבישים צמח רק ב־20%.
במחילה מפועלו של שר התחבורה ישראל כץ ומראייתו המפורסמת של ראש הממשלה נתניהו ("הם רואים פקקים, אני רואה מחלפים"), שניהם אגב מצוידים בצ'קלקה עוקפת פקקים – ברור למדי שהרכב הפרטי המוכר לנו מחשב את קיצו לאחור. זה ייקח עוד זמן, הרבה זמן, אבל הכבישים והמחלפים לא עומדים בקצב, ודרוש פתרון שונה לחלוטין. 
יש שלטון בירושלים
וממלחמות הטיטאנים לקרבות הקטנים והמרתקים כאן אצלנו. בסוף יוני 2019 נסגר שדה התעופה על שם דב הוז בצפון תל־אביב, אחרי למעלה משמונים שנות פעילות. ממשלת ישראל – שעוד ב־2012 קיבלה החלטה על סגירת השדה לטובת הקמת שכונה חדשה בתל־אביב ומימון מעבר צה"ל לנגב – רשמה ניצחון ענק ומאוד לא מובן מאליו על ראש עיריית תל־אביב רון חולדאי ועל ראש עיריית אילת מאיר יצחק הלוי, שזעקו ומחו נגד סגירת השדה.
העובדה שחברות ישראייר וארקיע מכרו טיסות אל השדה וממנו שעות ספורות לפני הסגירה, יכולה ללמד עד כמה הצעד הבלתי־נמנע לכאורה היה בכל זאת מפתיע מאוד.
בעניין אחר לכאורה: לפני כחודש הודיע היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט לבית המשפט המחוזי בתל־אביב כי עיריית רמת־גן נהגה שלא כדין כשהחליטה להתנגד באופן גורף לתוכניות להקמת פרויקטים למגורים ברחבי העיר במסגרת תמ"א 38 – תוכנית המתאר שמעניקה זכויות בנייה נוספות תמורת חיזוק מבנים מפני רעידות אדמה. "הפעלת שיקול הדעת בידי הוועדה המקומית נעשתה שלא בהתאם לסמכות שניתנה לה, ואינה יכולה לעמוד", כתב מנדלבליט לבית המשפט, והזכיר לכל מי ששכח שמעמדה של תוכנית מתאר ארצית, שעוברת את אישור הממשלה, גבוה יותר מכל מדיניות של ראש עירייה.
שתי ההחלטות הללו, שהוכיחו שהממשלה יודעת פה ושם להתייצב וליישם את החלטותיה, מלמדות אולי שהשלטון בירושלים הפנים סוף־סוף שהגיע הזמן ליטול את המושכות לידיו; שמישהו בחלונות הגבוהים יושב ומתכלל את טובת המדינה.
ועדיין, שתי סנוניות לא מבשרות את בוא האביב. שתי ההחלטות הללו, שבהן ידה של הממשלה הייתה השנה על העליונה, נותרו היוצא מן הכלל שמעיד בעיקר על הכלל.
שנים ארוכות השרים בירושלים דיברו גבוהה גבוהה, וראשי הערים עשו בשטח ככל העולה על רוחם. אותה עיריית רמת־גן שספגה כאמור מהלומה בסוגיית התמ"א, אישרה לאחרונה הפעלת תחבורה ציבורית בשבת בניגוד לסטטוס־קוו המפורסם. גם איסור המסחר ביום השבת הוא כבר מזמן אות מתה בלא מעט ערים במדינה. בנוסף, עיריות בכל הארץ דואגות לחבל – לגמרי בצדק מבחינתן – בהבטחות ובמאמצים של הממשלה לשחרור קרקעות לבניית דירות.
לפי שעה כולם מדחיקים את העובדה הפשוטה שלאף רשות מקומית אין שום תמריץ מתקבל על הדעת לספוג את מחיר התנופה הנדל"נית שהממשלה מכריזה עליה, שמשמעותו הוצאה אדירה עבור הקמת עוד כיתות, עוד גנים ועוד שירותים עירוניים, הוצאה שנופלת רובה ככולה על גבן הרעוע (והארנונה לא מכסה אפילו שליש ממנו).
עם ממשלה חדשה ועם לא מעט ראשי רשויות טריים יחסית, הגיע הזמן לייצר סוף סוף היררכיה ברורה ונוסחאות כלכליות שיסדירו את היחסים בין השלטון המרכזי לשלטון המקומי. אין ברירה. משבר הדיור, משבר הדת והמדינה, משבר התחבורה ועוד – כולם תלויים ביכולתן של הרשויות המקומיות ושל הרשות המחוקקת לשלב ידיים ולשנס מותניים יחד.
לסגור את הבור
בדיוק לפני שנה פרץ הגירעון בתקציב המדינה את היעד שקבעה הממשלה בחוק, לראשונה מאז שנת 2012. מייד לאחר חגי תשרי, ביום חמישי בערב, לאחר שעיתוני סוף השבוע כבר נסגרו והציבור הישראלי נכנס לסוף־שבוע רגוע, דיווח משרד האוצר כי הגירעון בספטמבר 2018 עמד על 3.3%, לעומת יעד גירעון שנתי של 2.9% בלבד, ואחרי שלוש שנים שבהן הגירעון נע סביב 2% בלבד.
לא פעם כתבתי כאן שיעד גירעון – הפער בין הכנסות הממשלה והוצאותיה – הוא לא מספר מקודש. גם לא העובדה שבשנה הבאה (2020) הגירעון אמור היה לרדת ל־2.5% בלבד, מה שכבר לא נמצא בתוכניות ובחלומות של אף כלכלן במשרד האוצר ובכלל. אבל מה שאמור להטריד אותנו הוא בעיקר הזלזול המופגן של משרד האוצר ושל העומד בראשו (גם ראש הממשלה, שעמד מנגד, לא יוצא נקי מהעניין) אל מול הגירעון התופח לאורך השנה האחרונה. אי־אפשר להצדיק התעלמות של ממשלת ישראל משמירה על הקופה הציבורית ועל הכללים שהיא עצמה הגדירה. כאשר שר האוצר נשאל על פריצת יעד הגירעון, הוא השיב שאלה סתם נבואות זעם של אינטרסנטים (השבוע הוא כבר האשים את שתי מערכות הבחירות בשנה האחרונה). שוב ושוב הובטח שהמספרים עומדים להסתדר בדיוק לפי התוכניות, ואכן לאחר שהגירעון טיפס ל־3.6% באוקטובר 2018, בדצמבר הוא הצליח לחזור חזרה ליעד – 2.9% (לפני שחזר לטפס והגיע ל־3.9% ביוני האחרון). איך זה בדיוק קרה, או ליתר דיוק מי וכיצד שיחקו במספרים? מבקר המדינה בודק עכשיו את העניין הזה.
בכל מקרה, היום כבר ברור שאנחנו תקועים עם בור של יותר מ־10 מיליארד שקל חריגה מהתקציב המקורי, בור שממשלת ישראל הבאה תהיה מוכרחה לסגור במהירות, ועוד עם החובה להציג תקציב לשנת 2020 בתוך פחות מחצי שנה. שילוב של יותר מיסים שכולנו ניאלץ לשלם, עם פחות שירותים ציבוריים שתוכל הממשלה לספק, הוא מתכון שאנחנו צועדים אליו בוודאות בשנת תש"פ הבאה עלינו לטובה, מה שכמובן לא מבשר טובות לכלכלה שלנו בכלל ולכיס של כל אחד מאיתנו בפרט.
המזל הגדול, או אולי דווקא התסכול הגדול, נעוץ בכך שערב ראש השנה תש"ף כלכלת ישראל אכן פורחת וחזקה. קצב הצמיחה השנתי עומד על 3.6%, גבוה ממרבית מדינות העולם המערבי; השכר הממוצע ממשיך לעלות – 11,175 שקל לחודש למשרת שכיר, עלייה של 3% מהשנה שעברה; וגם שיעור האבטלה נותר בשפל (פחות מ־4%).
במקום להתכונן לחורף, שתמיד מגיע מתישהו, השנים הטובות נוצלו על ידי הממשלה ליצירת פתרונות יקרים וקצרי טווח בלבד, בלי שום דאגה לאגור קצת מזון במחסנים לכל צרה שלא תבוא. בין שנת 2000 ל־2003, למשל, כשבעולם התפוצצה בועת הדוטקום ובישראל פרצה אינתיפאדה שנייה, הגירעון העמיק במהירות מחצי אחוז ל־4.8%. בין שנת 2007 ל־2009, כשמשבר הסאבפריים שלח גלים לכל העולם, הגירעון בישראל זינק בתוך שנתיים מאפס ל־4.8%. רק שאז נקודת הפתיחה הנמוכה אִפשרה לכלכלה שלנו לצלוח את המשבר כמעט ללא שריטה, ועם המון נקודות יוקרה בעולם.
במאבק בין כחלון לכולם אין מנצח. למשבר הבא נגיע כנראה כמעט ללא רזרבות בקופה, וכאשר בעיות היסוד עדיין איתנו; רמת החינוך נמוכה, השירותים הרפואיים לא מספקים, ובאופן כללי ההוצאה האזרחית לנפש בישראל, ללא הוצאות הביטחון המכבידות, עומדת על פחות מ־12 אלף דולר לנפש, לעומת כמעט 19 אלף דולר בממוצע במדינות המפותחות.
