"לדור המבוגר יש סטריאוטיפים כלפינו אבל הצעיר מדהים"

מעבר לכל המילים שנאמרו, מעבר לכל העוולות שדורשות תיקון, מעבר לכעס של שנים שהצטבר אצלם בדם, מעבר לגרון הניחר מצעקות המחאה של השנה האחרונה – מהשיחה הזו עם ארבעה צעירים מרשימים ומרגשים מהעדה האתיופית נותרה התקווה. אחרי שיחה ארוכה, בתום כוסות הקפה השחור ולצד בדלי הסיגריה המעוכים, היא ניצבה שם. יפה ורעננה ועיקשת. תקווה לשינוי. כן, יש רוחות של שינוי, שהם כבר מזהים אצל בני הדור הצעיר יותר.

"מבוגרים יותר גזעניים, אבל ילדים כמעט לא מבחינים בצבע העור ובטח שאין להם דעה קדומה בגללו", אומר ברק אברהם (36), וכולם נוטים להסכים איתו. לעיתים השיחה מתלהטת ולעיתים צצות אי־הסכמות, אבל ניכר המשותף לארבעתם: האמונה בכוחם לחולל שינוי ואמונה בכוחו של המפגש האנושי. בעוולות הממסדיות, לעומת זאת, בהחלט צריך לטפל מבחינתם.

אירועי מחאת הישראלים־האתיופים לא נמחו עם דפדופה של שנת תשע"ט. מה שקרה שם, הצעקה שעלתה מפי 20 אלף מבני הקהילה, צריך לקבל פנים חדשות וקול חדש. פניהם של ארבעת הצעירים שאיתם דיברתי מועדות אל הזירה הציבורית ואל שדה החינוך. ארבעתם עלו ארצה במבצע שלמה, בשנת 1991. צְבִיָּה קאסה, הצעירה שבחבורה, הייתה אז בת שלושה חודשים; זֶמֶנַאיי טָפָרָה הייתה בת חמש; ברק אברהם היה בן תשע; ואבירן הֵנוׂק הגיע לכאן בגיל 11.

בלי רגשי נחיתות

אנחנו פותחים דווקא בטענות שנשמעו בחברה הישראלית על רמת האלימות של המחאה. זמנאיי דוחה בשאט־נפש את האמירות הללו. היא אשת חינוך שעובדת כמדריכה חינוכית בשכונת קריית־משה ברחובות, "שרובה ככולה של העדה האתיופית. שכונה שסובלת משיטור יתר", לדבריה. "יש לנו תחנת משטרה בתוך השכונה". זמנאיי (33), תושבת נס־ציונה, היא פעילה חברתית, ובתקופת המחאה ניהלה את מערך הדוברות שלה. מלבד כל אלה היא גם סטייליסטית ובעלת מותג תכשיטים בשם Zemenay – Urban Afro Style, שעושה שימוש במוטיבים מהתרבות האתיופית.

"הטענות על מחאה אלימה הן ניסיון לעשות דה־לגיטימציה לאחת המחאות הצודקות שידעה ארצנו", אומרת זמנאיי. "הציבור ניזון מהתקשורת, שמציגה תמונות מוקצנות וכך ממסגרת את המחאה כאלימה. התקשורת לא תציג למשל תמונה של מעגלי שיח והדלקת נרות בעזריאלי. התמונה של המפגין על הרכב זה מה שיפרסמו ומה שיזכרו מהמחאה, אבל לא ידווחו באותה נשימה שרגע לפני כן ניסו לדרוס אותו.

"מחאה או מאבק אלה לא דברים נחמדים. המחאה היא לא קמפיין ליצירת אהדה. יצאנו לדרוש צדק ולדאוג שילדינו ירגישו בטוח במרחב הציבורי ולא בסכנת חיים. אי־אפשר לדבר על אלימות ולא לדבר על כך שנער צעיר נרצח על ידי שוטר. אי־אפשר לדבר על אלימות מצד המפגינים כשלא מדברים על שורש הבעיה, אלימות משטרתית. 13 קורבנות מצאו את מותם בעקבות מפגש עם שוטרים, ואפס כתבי אישום. אף שוטר לא הועמד לדין. אנחנו מדברים כאן על חיים של בני אדם, זו לא מחאה על קוטג'".

זמנאיי: "אנשים מצאו את מותם בעקבות מפגש עם שוטרים, ואף שוטר לא הועמד לדין. מדובר על חיים של בני אדם, לא מחאה על קוטג'"

אבירן הנוק (38) שייך גם הוא לצד האקטיביסטי בשיחה: "הגזענות חיה ובועטת. אם אני נתקל בגילוי גזענות כלפיי, אני מעמיד את הבן־אדם שמולי במקום. מי שיעליב אותי בגלל צבע העור שלי ישלם על זה מחיר. אני מגיע למאבק הזה ממקום חזק, בלי רגשי נחיתות. אבל כשנערים נרצחים ברחובות, אין לי פריווילגיה להיות חזק בחיים האישיים שלי. לא יצאנו לרחובות בגלל איכות חיים. לא יצאנו למחאות על גילויי גזענות. אני מוכן להתמודד עם גילויי גזענות בבתי ספר וכלפי בלניות ומשגיחי כשרות, אבל על הרג נערים אי־אפשר לשתוק ואנחנו לא נרפה מהעניין הזה.

"חשוב שכלל הציבור ידע ויבין. המחאה הזאת איננה רק של ישראלים יוצאי אתיופיה, אלא צריכה להיות של כלל אזרחי ואזרחיות ישראל ששואפים לחיות במדינה שפויה, שבה ילדים לא נרצחים רק בשל צבע עורם האחר. הקלות הבלתי־נסבלת שבה שוטר לוקח חיי אדם במקום להגן עליו, לא מתקבלת על הדעת. הישנות המקרים מעידה על דפוס פגום. זה כבר לא מקרה. זה דפוס. יוסף סלמסה, יהודה ביאדגה וסלמון טקה נהרגו בפחות מחמש שנים. כמעט כל שנה קורבן.

"מדינת ישראל הודתה בשנת 2015, בדו"ח פלמור, לאחר בדיקה מקיפה שנעשתה, שקיים שיטור יתר כלפי יוצאי אתיופיה. בעלי עור שחור נעצרים יותר, מעוכבים יותר, נכלאים יותר ונהרגים יותר על ידי משטרת ישראל. הסבירות לפתיחת תיק משטרתי בגין תקיפת שוטר לישראלים ממוצא אתיופי גדלה בממוצע ב־25 אחוז בין השנים 2015־2017, ובחלק מהערים ב־50 אחוז, כאשר בקרב האוכלוסייה הכללית הסבירות לפתיחת תיקים כאלה ירדה ב־6.1% באותה תקופה".

אבירן, המתגורר כיום בבת־ים, הוא בוגר תואר ראשון בכלכלה ומשאבי אנוש מאוניברסיטת אריאל. אחרי הצבא החל לעבוד בחברת הסעדה. הוא מילא בה שורה של תפקידים, עד שלאחר 12 שנה מונה למנהל מטה של החברה וחלש על ארבעים סניפים. ב־2014 עזב את המגזר העסקי ועבר לתחום החברתי. "ראיתי הרבה עוולות כלפי הקהילה, אמרתי לעצמי שאביא את הניסיון הניהולי והראייה האסטרטגית שלי למגזר הציבורי". כיום הוא אקטיביסט וממייסדיה של קבוצת פעילים יוצאי אתיופיה הנאבקת "לשוויון ולמיגור הגזענות והאלימות המשטרתית". למחייתו הוא עובד כמנהל מרכז יום בתל־אביב־יפו לאזרחים ותיקים יוצאי אתיופיה.

"כרגע מה שמטריד זה הביטחון הפיזי ברחובות", אומר אבירן. "אנחנו נמשיך להתעקש על הקמת ועדת חקירה ממלכתית בעקבות מותו של סלומון טקה וקידום חקיקה. מישהו נוקט במדיניות של אפרטהייד בקריית־גת? שייתן על זה את הדין, שזו תהיה עבירה פלילית. שאנשים שמקדמים אג'נדות גזעניות יבינו שלא כדאי להם".

דרושים מודלים

צביה קאסה (29) מביאה למפגש שלנו קול שונה. היא מחנכת כיתה ח' בתיכון של רשת אמי"ת בעיר מגוריה קריית־מלאכי, ובוגרת תואר ראשון בחינוך ממכללת אחווה ותואר שני בחסידות ומחשבת ישראל ממכללת הרצוג. "אני לא ממובילי המחאות", היא פותחת. "כמובן השתתפתי בהן ואני לא פוסלת את דרך הפעולה האקטיביסטית, אבל באידיאל שלי אני צריכה לדאוג לחלקת הא־לוהים הקטנה שלי ובה ליצור מהפכות. אני מאמינה גדולה בחינוך, הכול מתחיל שם. הדרך שלי היא דרך החינוך, לעבוד ממש בתוך המערכת. במשך השנה החולפת היו לנו שיחות עם תלמידים על אירועי גזענות שהם חוו בעצמם. היה לי חשוב להגיד לתלמידות שלי שברור שהן מוזמנות להיות שותפות במחאות, אבל שלא יישארו במקום ש'החברה גזענית ואין לי מה לעשות'".

צביה: "אם על כל דבר אחשוב שמתנהגים אליי כך בגלל צבע העור, לא אגיע לשום מקום בחיים. בחרתי להיות קומה מעל"

צביה מציינת שהיא המורה היחידה בבית הספר מהעדה האתיופית. "אני לא אומרת את זה לגנות המערכת שלנו. להפך, אני מרגישה שיש רצון עז להעסיק מורים מהקהילה ושבאמת מחפשים אחריהם, אבל אין באזור שלנו כאלה חבר'ה. אחד הדברים המשמעותיים ביותר, שמבחינתי החוסר שלו צועק לשמיים, זה שאין מספיק מודלים בקהילה שלנו. אנשים שמצליחים, הרבה פעמים נעלמים מהאופק של הצעירים. יש הרבה אנשים מוצלחים ומעוררי השראה, אבל הדור הצעיר לא נחשף אליהם. לא רואים ולא שומעים אותם. יש חיסרון של מודלים בכנסת, בחינוך וכן הלאה. אם אני מורה אתיופית יחידה בבית ספר, אז יש לנו בעיה.

"לי כילדה ונערה לא היו מודלים לחיקוי, לא היה מודל שמסמל לי ש'גם אני יכולה'. אבל בבית חינכו אותי שאוכל לעשות כל דבר וששום דבר לא יעצור בעדי, ובאמת כל אחת מהאחיות שלי מצאה את עצמה במקום שמתאים לה. אני היחידה שיש לה תואר, אבל תואר זה לא מה שבהכרח הופך אותך להיות במקום טוב. למצוא את המקום שלך והטוב שלך זה מה שחשוב, לא משנה הדרך".

"זו בדיוק המטרה של תנועת הנוער שהקמתי", מגיב לדברים ברק אברהם (36), תושב אזור ובעל תואר ראשון בממשל, דיפלומטיה ואסטרטגיה ותואר שני במדיניות ציבורית מהמרכז הבינתחומי הרצליה. כיזם חברתי ועסקי הוא הקים את תנועת הנוער החדשה 'אניה באניה', ובשמה העברי 'ביחד', העוסקת בהעצמת בני נוער ובהם יוצאי אתיופיה. בנובמבר עתיד להיפתח הסניף הראשון שלה בפתח־תקווה. במסגרת המיזם השני שלו, 'מהישרדות למנהיגות', הוא מציע סדנאות והרצאות לארגונים חברתיים, גופים ממשלתיים ויחידות צה"ל.

"אני רוצה לייצר מודלים לחיקוי שיהוו דוגמה אישית לנוער, שיהיו גאים בתרבות ובשורשים שלהם", אומר ברק. "שיהיו מודעים לזכויות וידרשו אותם, ויחד עם זאת גם לחבר אותם לחברה הישראלית, לא ממקום שמישהו מתנשא או 'תורם' להם. אנחנו שווים ונפגשים יחד. אין פה עניין של טוב יותר או פחות, נתרם ותורם, אלא אוכלוסיות שתורמות זו לזו. בקבוצות שאני מנחה, רוב הפעמים מי שמתחברים אליי יותר אלה דווקא לא נערים יוצאי אתיופיה, הם ממש לא רוצים לעזוב אותי", הוא צוחק. "ברגע שאני מתחיל לדבר אני ברק, אני לא צבע העור שלי. אני מאוד אופטימי, אני רואה בשטח את השינויים. הם לא רואים את 'השחור' שלך, הם רואים בן אדם. לדור הקודם יש תפיסות סטריאוטיפיות, הדור הצעיר מדהים.

"צריך להבין שכיום 60 אחוז מיוצאי אתיופיה כבר נולדו בארץ. אלו ישראלים ממוצא אתיופי. ועדיין, לכל נער שני יש תיק פלילי במשטרה. מה זה תיק פלילי? לא אונס או גניבות, הרוב הגמור אלה עבירות של תקיפת שוטר. אבל בסוף מי שמגיע חבול ואזוק ושבור למעצר זה אותם נערים, לא השוטרים. כחלק מהפעילות שלי במיזם 'מהישרדות למנהיגות' ליוויתי קבוצת נערים בכלא אופק. דיברתי איתם על מנהיגות והעצמה, והתקיימו דיונים מאוד פוריים. הם מאוד אהבו את המפגשים והלכו לבקש ממפקד הכלא מפגשים נוספים ואישרו להם".

מה ראית שם?
"ראיתי בעיניים כמה שיטור־יתר פוגע בחברה הישראלית. קודם כול כמובן בנערים, אבל זה חוזר לחברה כולה. שאלתי אחד מהנערים: 'מה קרה? למה נעצרתם?'. הוא סיפר שהגיעו שוטרים לחפש מישהו אחד, ובסופו של דבר עצרו איכשהו את כל החבר'ה. שוטרים מגיעים, ובמקום להגיד 'תעודת זהות בבקשה' הם מדברים בתוקפנות. ואז הנערים מגיבים לתוקפנות בתוקפנות, 'מה אתה רוצה ממנו?', והשוטרים יגידו 'מה, אתה תוקף שוטר?', והתוקפנות הזו מובילה למצב שעוצרים את כל החבורה. ככה הם הגיעו לכלא. בהרבה מהמקרים זו לא תקיפה פיזית, אלא תקיפה מילולית.

"השוטר הזה הרס את העתיד לא רק של הנער, אלא של החברה הישראלית. פגשתי שם נער מבריק שהיה יכול להיות נכס לחברה. הבאתי לו במיוחד ספר שלקח לי הרבה זמן לקבל אישור להכניס אותו. חזרתי אחרי שבועיים לבדוק מה איתו, והתברר לי שהוא ניסה לדקור שם מישהו. עכשיו נפתח לו תיק על ניסיון רצח. הוא בכלל לא היה צריך להתגלגל לכלא. אבל הנערים שנכנסים לשם חייבים ללמוד את חוקי הפורמט שנקרא 'כלא'. הם לומדים שהחזק שורד. הילד שהגיע על תיק פשוט, מסתבך. הוא צריך להראות שהוא גבר גבר, הוא לומד דפוסים עבריינים וחי חיי כלא, ועכשיו כל החיים שלו יהיה בכלא. זהו, הוא סיים את הקריירה שלו. ומי מפסיד? לא רק הנער או הקהילה האתיופית, כל המדינה".

מייאש.
צביה: "אל תצאי ככה מהשיחה. אנחנו לא מיואשים. יש הרבה נקודות אור. אם היינו נשארים במקום הרע לא היינו עושים כלום. אני מאמינה, גם בישות אלוקית וגם בבני אדם. הזירה שבה מתנהלת המלחמה בעיניי היא בריבוי אהבה. אני לרגע לא מתעלמת מהגזענות, היא פה, אבל ההתמודדות היא בהצבת אהבה מולה. ככה אני חיה. זו תודעת החיים שלי, להרבות אהבה. אני חיה בתודעת שליחות ממש גדולה, לא כי אני דתייה וכי גדלתי בבני עקיבא. המשפחות שלנו שעלו לארץ, זו הייתה שליחות, ויתור על המקום המוכר, לקום וללכת אל הלא נודע. אימא שלי לא תגיד שיש גזענות, היא לא תתעסק בזה. היא תגיד 'יש אנשים דפוקים ואת בסדר'. היא לימדה אותי להתבונן בדברים האלו, בגילויי הגזענות, ולבחור מה לעשות מולם. אהבה היא המפתח להכול. לראות, להרגיש את האנשים, זה הבסיס. אהבה היא דבר אוטומטי, טבוע באנושות, אבל מלמדים שנאה ואנחנו רואים את התוצאות שלה.

"תלמידה שלי סיפרה שישבה פעם מתחת לבית עם חברים. הם פיצחו גרעינים וזרקו לרצפה, ואישה שעברה שם אמרה לבת שלה: 'את רואה? אל תהיי כמוהם'. התלמידה שלי הבינה שהאישה הזו התכוונה 'אל תהיי כמוהם, האתיופים האלו'. אני הצעתי לה להתבונן על זה אחרת. אל תהיי כמוהם שמלכלכים וזורקים זבל על הרצפה. אני לא פוסלת מה שהיא הרגישה, ואני אחבק אותה אם היא הרגישה גזענות. אני רק דורשת לפתוח עוד כיוון מחשבה, עוד צוהר. אם על כל דבר שאומרים לי אני אחשוב שמתנהגים אליי כך בגלל צבע העור שלי, אני לא אגיע לשום מקום בחיים ולא הייתי לומדת ולא עושה תואר שני ולא כלום. הייתי מתנוונת. אי־אפשר להישאב למקום הזה שכל דבר הוא גזעני. יכול להיות שזה היה מקרה של גזענות, אבל אני בוחרת להיות קומה אחת מעל".

שיעור למרצה

בניגוד לדימוי אפשרי, החבורה התוססת שפגשתי איננה עשויה מקשה אחת, והם מרבים להתווכח בינם ובין עצמם על שורה של נושאים. בין השאלות שמציתות דיון ער: איך נכון לומר – ישראלים־אתיופים, בני העדה האתיופית, ביטוי אחר? האם מותר לומר את המילה "כושים" או לדבר על עצמם כשחורים, חומים או כהי עור? האם אפשר לשנות את הקונוטציה השלילית של הצבע הכהה, או שזו משמעות שמקורה בטבע, בחושך, ושזו מלחמה אבודה מראש? הם לא תמיד מסכימים אם להגדיר התייחסות מסוימת כגזענות; האם המשימה היא להילחם במערכת כולה, או שיש להתמקד בסביבה הקרובה; האם יש מצליחנים רבים בעדה אבל הגזענות המובנית בחברה מעלימה אותם, או שרק עכשיו הם מתחילים לפרוץ. כשם שפרצופיהם שונים, כך דעותיהם שונות.

"מחרפן אותי שמתייחסים אלינו כגוש אחד", אומרת זמנאיי. "למשל כשמצפים מכולנו להיות עדינים. נכון שיש מאפיינים תרבותיים, אבל כמו בכל תרבות יש מגוון אנושי ומגוון דעות רחב".

ברק: "כיום 60% מיוצאי אתיופיה כבר נולדו בארץ. ועדיין לכל נער שני יש תיק פלילי במשטרה, רובם בעבירות על תקיפת שוטר"

המסר של הארבעה איננו של פסיביות וחוסר אונים. להפך. "עם כל המקרים הטרגיים, אני יכול להגיד שאם מישהו לא יפתח לי דלת אני יודע להיכנס דרך החלון", מצהיר אבירן. "אני בן לאבא מנהיג, אני שייך לקהילה עם עושר וידע רב. החברה לקחה את הסבלנות והכבוד שיש לנו, והפכה את זה לחולשה וחוסר אסרטיביות. זה משהו שמקומם אותי. אבל אנחנו לא אכלו לי שתו לי, אנחנו נלַמד את החברה איך לנהל דיאלוג. תהליכים של חינוך, דיאלוג ושיח, צריכים להתמשך לאורך זמן. יש לנו הנהגה רוחנית. בשום מוסד אקדמי לא ילמדו את הערכים שיש לנו במורשת שלנו".

באחד המקרים שבהם נחשף אבירן להתבטאות מעליבה וחסרת רגישות, הוא בחר להגיב לה באופן יצירתי. וכך הוא מספר: "במסגרת קורס מורשת מטעם האוניברסיטה, היינו בסיור בהר הרצל. המרצה דיבר על הרצל, ואמר שאם תוכנית אוגנדה הייתה מתגשמת 'היינו עכשיו באפריקה, היבשת השחורה, והיינו מכופפי בננות ורצים אחרי שימפנזות'. כששמעתי את המילים האלו קפאתי, ממש. בכיתי גם. לא הצלחתי להוציא מילה. הגשתי תלונה לדיקן הסטודנטים. יכולתי להגיע עם הסיפור עד שר החינוך, אבל פעלתי אחרת. ביקשתי שייתנו למרצה הזה 'עונש חינוכי' – שאני לא אגיש לו את העבודות על הקורס, אלא אגיש עבודה משלי על מורשת יהודי אתיופיה. ואחרי שהוא ירחיב אופקים על ביתא ישראל, שייתן לי ציון על הקורס. כך עשיתי. היה לי חשוב להעביר לו שיעור לחיים".

"התיקון בחברה הישראלית בין בני אדם יקרה בסופו של דבר", משוכנעת זמנאיי. "בסוף מפגשים אנושיים הם מה שמשנה באמת את החברה, כמו אלו שמתרחשים בצבא למשל. יש הרבה שפוגשים שם פעם ראשונה חבר'ה מהעדה. המשימה כרגע היא להילחם בגזענות הממסדית, כמו שראינו לאחרונה בקריית־גת" (זמנאיי מתכוונת לפרשה שנחשפה ב'כאן 11' וזכתה לכינוי "גני ההפרדה". על פי הדיווח, ילדים שהוריהם יוצאי אתיופיה שובצו בגנים נפרדים מילדים לבני עור).

פוליטיקה עכשיו

אבירן וזמנאיי היו ממובילי מחאת יוצאי אתיופיה, והם פעילים בקבוצת מנהיגות צעירה לשינוי מדיניות ציבורית, שנוסדה בעקבות מותו הטרגי של יהודה ביאדגה בינואר 2019. "ניהלנו את המחאה הזו, הוצאנו כ־20 אלף איש לרחובות", אומר אבירן, "אבל אז הגיעה ההבנה שאנחנו לא יכולים לחכות למקרה הבא ולתת למחזוריות הזו להמשיך לקרות, ושאנחנו חייבים לעשות עבודה פרלמנטרית".

תקופת הבחירות, שהגיעה זמן לא רב לאחר המחאה, סיפקה להם הזדמנות להעביר את התביעות שלהם מכיכר העיר אל הזירה הפוליטית ולתבוע מהמפלגות השונות התייחסות לסוגיות שהעלו. לשם כך הם הפיקו כנס וזימנו אליו פוליטיקאים מכל קצות הקשת. "נבחרי הציבור אמורים לעבוד גם עבורנו", אומרת זמנאיי. "מעצבן שמצפים מאיתנו ללכת רק ל'נציגים שלנו', גדי יברקן ופנינה (תמנו־שטה, שניהם מכחול־לבן; ב"ק). ביבי הוא גם ראש הממשלה שלי. רצינו לקבל תשובות לשאלות שלנו, ובעיקר לגבי הדרישה להקים ועדת חקירה ממלכתית".

לכנס, שהתקיים בתל־אביב, הגיעו נציגים מכל המפלגות מלבד ישראל ביתנו והליכוד. אבירן מוחה על כך: "נשים רגע בצד את ישראל ביתנו. הליכוד זו מפלגת השלטון. איך הם מרשים לעצמם לא להגיע? זה בלתי נסבל".

"הייתה התעוררות בציונות הדתית", מציינת זמנאיי. "מוטי יוגב הגיע מטעם ימינה וניהלתי איתו שיחה ארוכה. הוא אמר לי 'אנחנו כולנו חייבים להתגייס לדבר הזה, כי יש מלאכת תיקון חשובה בחברה הישראלית וכל אחד צריך לתת מעצמו ולקדם את הדרישות הצודקות של הקהילה'. בזמן ההפגנות לא שמענו מראש הממשלה גינויים להרג של טקה. הוא גינה את חסימות הצירים, ואפילו לא ניסה לבקר את המשפחה. נרצח פה ילד!"

אבירן: "תם העידן של הצבעות מסורתיות לפי אידיאולוגיות. נצביע רק למי שימלא לנו את הצרכים לפי האינטרסים שלנו"

אבירן מוסיף: "הבן שלו אמר שהמחאה של הקהילה האתיופית מתודלקת על ידי כסף גרמני. אלה אמירות קשות שמטרתן לעשות לנו דה־לגיטימציה ולצייר אותנו כבובות על חוט, כאילו אנחנו לא יכולים לפעול בעצמנו. משתמשים בקרן החדשה כדי לשלול את המחאה. התפיסות של המבוגרים אצלנו הן ימניות־ציוניות מובהקות, אבל הצעירים התפכחו. תם העידן של הצבעות מסורתיות לפי תפיסות אידיאולוגיות. מי שימלא לי את הצרכים, לפי האינטרסים שלנו, אנחנו נצביע לו".

"אני חושבת שאחרי ההפגנות והבחירות הנוכחיות, הקהילה הבינה שיש לנו כוח פוליטי", אומרת זמנאיי. "עד עכשיו המבוגרים לא ראו את זה. מירי רגב העריכה שהליכוד איבד מנדט לכחול־לבן מהעדה". זמנאיי מתכוונת לאמירתה של השרה רגב בישיבת סיעת הליכוד ש״האתיופים הצביעו הצבעת מחאה נגדנו. הצעירים בקלפיות היו באנטי גדול לליכוד". ואכן, על פי ההערכות, אחת הסיבות לירידה בכוחו של הליכוד היא נטישת הצעירים האתיופים. אבירן: "אנחנו לא בכיס של אף אחד. הוכחנו שיש לנו כוח התארגנות, ושאנחנו יכולים להוציא אנשים מהבית ולרתום אותם למען קידום הצרכים שלנו".

זמנאיי: "זה שהרעדנו את הארץ, זה מה שגרם בסופו של דבר לפתוח את העיניים. אחרי ששומעים כאלה צעקות, כנראה יש סיבה לווליום הזה. מה יותר חמור מרצח של נער? מה עוד צריך לקרות כדי שנתעורר? אחרי ההרג של טקה החליטו במשטרה לשלוח את הקצינים לאתיופיה כדי שילמדו על התרבות האתיופית וככה יחזקו את אמון הקהילה במשטרה. אנחנו לא מאתיופיה! תטפלו בשיטור יתר, אל תטוסו לאתיופיה כדי להבין אותנו. זה ממש זלזול באינטליגנציה של הקהילה. נרצח כאן נער, מה אתם נותנים להם מתנה לטוס לאתיופיה? לא צריכה שילמדו על התרבות שלי, אלא שיעשו את עבודתם נאמנה. זה אומר גם לא להתנהל במדיניות של פרופיילינג, שלפיה אדם חשוד בגלל צבע עורו. כשראש ממשלת אתיופיה ביקר בארץ, נתניהו הוציא סרטון לייב שבו דיבר על הקהילה ועל הקשרים עם אתיופיה. התפיסה היא כאילו אנחנו עדיין חיים שם, מנותקים מכלל החברה הישראלית".

משהו כן יצא מהכנס הפוליטי שארגנתם לפני הבחירות?
אבירן: "כולם התחייבו לקדם את ועדת החקירה הממלכתית שאליה אנחנו מכוונים. יש עבודה אינטנסיבית לעשות בזירה הפרלמנטרית. הכנו נייר עמדה מסודר עם הממצאים מדו"ח המבקר ודו"ח הסנגוריה הכללית, שמעידים על כשל חמור בתפקוד המשטרה ותפקוד מח"ש".

זמנאיי: "הטענה שלנו היא שמח"ש מסתפקים בחומרי החקירה שהמשטרה מביאה להם, ולא עושים עבודה עצמאית. יש פה עניין של ניגוד אינטרסים. אמורים לחקור את המשטרה, ומסתמכים על החומרים שלהם. התוצאה תהיה מוטה לטובת המשטרה. אנחנו מדברים על אלפי תיקים שנגנזים. משנת 2015 הוגשו למח"ש 6,300 תלונות על עבירות שוטרים. מתוכן רק 10 אחוז נחקרו באזהרה, רק 100 תיקים הובילו להעמדה לדין פלילי, ו־80 תיקים להעמדה לדין משמעתי. השאר נגנזו, כלומר אפילו לא הגיעו לדין משמעתי".

במה זה יהיה שונה הפעם? עוד דו"חות מעוד ועדה?
אבירן: "שר המשפטים והיועמ"ש ניסו לקדם ועדת חקירה פנימית. לוועדה ממלכתית יש תוקף מחייב הרבה יותר גדול משאר הוועדות. בסוף אם ייתנו מסקנות והממשלה לא תיישם, היא תצטרך לתת סיבות מנומקות לבג"ץ למה הדברים לא נעשו. אנחנו לא מחפשים עוד ועדת קוסמטיקה. זו באמת אחת הבעיות. יש המון המלצות, ועדות ודו"חות בנוגע לקהילה, הבעיה היא ביישום. מקימים עוד ועדה, במקום לקחת את הגיליון ולראות איך מיישמים את מה שנכתב בו".

"להיות פעיל חברתי – יש לזה מחיר אישי, מחיר משפחתי, מחיר כלכלי", מסכם אבירן. "אנחנו שואלים את עצמנו, האם נולדנו למחאות? זה הגורל שלנו? לא עלינו בשביל זה. אני הייתי ארבע שנים בסודן, אני זוכר את התלאות. חצי מהמשפחה שלי נספתה שם, יש לי קרובי משפחה שלא זכו לקבר, ופה אנחנו צריכים לעבור מסכת התעללויות על לא עוול בכפנו. כולה חזרנו הביתה".