בבית המשפט העליון התקיים היום (ג') טקס האשכבה לנשיא העליון לשעבר מאיר שמגר, בנוכחות מאות משתתפים. שמגר, שנחשב לאחד מדמויות המפתח בעולם המשפט, נפטר ביום שישי האחרון, בגיל 94.
בערוב ימיו התמרמר השופט מאיר שמגר על תיוגו כאקטביסט. "מיני מטבעות לשון כמו אקטביזם שיפוטי ומהפכה חוקתית אינם מקלים את הדיון על בית המשפט ואופן התנהגותו", הלין במאמר שכתב לבטאון לשכת עורכי הדין לרגל 70 שנה למדינה. "הם עלולים למנוע את הדיון החשוב, כאשר כל צד מתבצר בסיסמאות קליטות, שאינן עושות צדק עם מורכבות הסוגיות".

כבן למשפחה רוויזיוניסטית שנמלט לישראל רגע לפני השואה, וכאיש אצ"ל שהוגלה למחנה מעצר באפריקה ונטל חלק בנסיון בריחה מהמקום, התגאה שמגר בדברים שהטיח שם בקולונל הבריטי רייס שהיה מפקד המחנה מיד לאחר הכרזת המדינה: "העצורים ואני אזרחים של מדינה חופשית אחרת ואין שום תוקף להחזקתנו". אלא שגם אם במסתרי נפשו היה ונשאר בעל אוריינטציה לאומית, כמשפטן הוא היה ללא ספק מנושאי הערכים הליברליים בגירסה המערבית-אופנתית שלהם.
"הורדוס של מערכת המשפט הישראלי", כינה אותו יורשו בתפקיד נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק, ודייק בבחירת הדימוי. כמו הורדוס, תנופת הבניה האדירה לוותה במחירים חברתיים לא פשוטים. שתיים מההחלטות הדרמטיות שקיבל כפצ"ר היו הגדרת אזורי יו"ש כ"אזורים מוחזקים בתפיסה לוחמתית", מה שיצר כאוס משפטי ותכנוני ממנו לא התאוששה ההתיישבות עד היום, ובמקביל מתן זכות עמידה מלאה בבג"ץ לערביי יו"ש – זכות שלא הייתה קיימת בשום שטח כבוש אחר בעולם. כך קיבלה ההתיישבות את הרע שבכל העולמות. התוצאות לא איחרו לבוא, בדמות בג"ץ אלון מורה שהיה הראשון לעקור התנחלויות על בסיס עתירות פוליטית, והיווה פתח לגלי עתירות לאורך עשרות שנים.
מאידך, צווי האלוף המפורטים שניסח איפשרו סוג של ניהול שפוי של האזור בשנים שממלחמת ששת הימים ועד להסכמי אוסלו שהעבירו את הסמכות לפלסטינים, ובשמאל הקיצוני בכלל טענו נגדו שהמבנים המורכבים שבנה יצרו "נורמליזציה של הכיבוש".

בשלושת תפקידיו המרכזיים: פרקליט צבאי ראשי, יועץ משפטי לממשלה ונשיא בית המשפט העליון הטביע שמגר חותם ניכר על עולם המשפט הישראלי. כפצ"ר הוא היה מעורב בגיבוש חוק השיפוט הצבאי, שהעביר את צה"ל מעולם המחתרות שלא מאד התעניין בשיקולי צדק וסדרי דין לצבא של מדינה דמוקרטית מתוקנת. הוא עצמו לא הסתיר את המוטיבציה האישית שהתעוררה בו לאחר שנעצר כפעיל אצ"ל במעצר מנהלי וגורש מארצו ללא משפט. הוא היה נחוש להכפיף את הצבא הצעיר והמבולבל למשטר זכויות אדם דמוקרטי. שמגר היה גם האיש שקידם את חוק ועדות החקירה שהשפיע השפעה דרמטית על היחס שבין הרשות השופטת לשאר הרשויות במקרי מחדל לאומיים.
בסוגיית יחסי הכוחות שבין הרשויות המעסיקה מאד את השיח החוקתי הישראלי, "דו"ח שמגר" שכתב בתפקידו כיועץ המשפטי לממשלה היה זה שהעניק ליועמ"שים לדורותיהם את הכוח העצום בו הם מחזיקים עד היום. שמגר לא רק הגדיר את התפקיד ככזה שכל הרשות המבצעת כפופה להנחיותיו, אלא גם ביצר את ההתנגדות לפיצול תפקיד היועמ"ש לתפקידים נפרדים של תובע ראשי ויועץ משפטי ראשי.
כשופט שחרר שמגר את איוואן האיום למרות שידע בוודאות שגם אם הוא לא איוואן האיום המקורי, אלא איוואן איום אחר שנטל חלק פעיל בפוגרומים נגד יהודים. "למרות העדויות והתחושה הברורה כי האיש העומד לפנינו הוא לא אחר מפושע המלחמה, היה עלינו לפסוק כי יש ספק סביר בהרשעתו". הסיבה הייתה פרוצדורלית: הפשעים שעשה לא היו אלו שפורטו בכתב האישום. "הספק נשאר וישאר עד יומי האחרון", התוודה בערוב ימיו.
דו"ח שמגר נוסף עליו עמל נעשה לבקשתו של ראש הממשלה אולמרט, ועסק בכללי אתיקה לחברי הממשלה. הדו"ח דרש מהשרים להתפטר מיוזמתם כאשר הפרקליטות מייחסת להם מעשי עבירה חמורים, מבלי להמתין לתוצאות המשפט. נפילת ממשלת אולמרט ועליית ממשלת נתניהו השניה גרמו לגנניזת הדו"ח. ניתן רק לשער עם מה היה צריך להתמודד נתניהו המיום אם הדו"ח ההוא היה מאומץ בהחלטה רשמית.
למרות שחלק לא קטן מפסיקותיו במשפט ציבורי היו שנויות במחלוקת, האיש עצמו זכה לכבוד והיה בקונצנזוס עד יומו האחרון. זה לא רק מורשתו המשפטית הענפה וגדלותו המקצועית כמשפטן בכיר, אלא גם ההדר הביתרי המפורסם שלו. לאורך כל ימי הקפיד שמגר לא רק לחלוק כבוד לכל אדם ולהתנהל בצניעות שלא מאפיינת רבים מנושאי תפקידים בכירים שכאלה במשק, אלא גם להתבטא בצורה מאוזנת וממלכתית גם כאשר עמדו על הפרק קונפליקטים חברתיים לא פשוטים. הוא ידע להעביר ביקורת בלי לרמוס את המבוקר, לדון בערכים מבלי לראות את הדילמה כמשחק סכום אפס בין כוחות אור לכוחות אופל, וכמו בית הלל – להקדים את דברי החולקים עליו לדבריו. הסגנון היהודי-תלמודי של הדיונים וההכרעות שלו אפשרו גם לברי הפלוגתא שלו לכבד אותו למרות המחלוקות.

״מילת המפתח המתארת את מאיר שמגר היא 'ממלכתיות' ולמעשה כך בחר גם שמגר עצמו לתאר את דרכו ואת תפיסת העולם שהנחתה אותו״. כך הספידה את נשיא בית המשפט העליון לשעבר, נשיאת העליון הנוכחית אסתר חיות, עוד הוסיפה ואמרה: ״כל מי שזכה להופיע לפניו בוודאי זוכר את הסבלנות האינסופית שבה הקשיב לטענות הצדדים וכל מי שקורא בכתביו ובפסקי הדין שלו – המלווים אותנו ומתווים את דרכנו עד היום – ילמד כי הוא ראה בסובלנות ובכבוד האדם, כל אדם, ערך יסוד שעליו יש להגן״.
ראש הממשלה בנימין נתניהו הגיע גם הוא לטקס האשכבה, ״אנו נפרדים מעמוד האש של המשפט הישראלי. רוחו נוכחת כאן במלוא גדולתה ותוסיף לשרות עלינו עוד דורות רבים". נתניהו הוסיף כי "האיזון בין שלוש הרשויות – המחוקקת, המבצעת והשופטת מתעצב כל הזמן. יש ביניהן מתח מובנה על קווי התיחום – אך הוא אינו פוגע בדמוקרטיה, אלא הוא מהות הדמוקרטיה, כל עוד נשמר עיקרון פשוט – בית המשפט חייב להישאר רשות עצמאית".
שמגר נולד בפולין בשם מאיר שטרנברג, הוא עלה לארץ ישראל ב-1939, ולמד בגימנסיה בלפור בתל אביב. בהמשך למד היסטוריה ופילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים ומשפטים בבית הספר המנדטורי למשפטים ואחר כך בלונדון. עם קום המדינה ב־1948 חזר לישראל.
שמגר התגייס לצה"ל ובמהלך מלחמת העצמאות שירת בירושלים. לאחר המלחמה סיים את לימודיו במשפטים ובשנת 1950 שב לצבא לשרת בפרקליטות. בשנים הרבות בהן שימש בתפקידי מפתח בעולם המשפט, ניחשב שמגר לאחת מהדמויות הבולטות והמבריקות בו. בשנת 1983 התאלמן מאשתו, גאולה. לזוג שלושה ילדים.