במהלך השבועות הקרובים נדע מה יעלה בגורלו של אחד הניסויים התחבורתיים המסקרנים ביותר שנעשו פה בשנים האחרונות. רק לאחר שהמוני בית ישראל יחזרו לשגרת יומם אחרי החגים, נוכל לבחון ולהעריך ברצינות את ההשפעה האמיתית של 'נתיב פלוס', מיזם נתיבי התחבורה הציבוריים שהשיק בתחילת החודש משרד התחבורה, בשלב הראשון בין נתניה לתל־אביב.
הסבר קצר למי שטרם הספיק להתעדכן: פרויקט 'נתיב פלוס' מנסה, בעזרת כמה פחיות צבע וקנסות, להשפיע על הרגלי הנסיעה של הישראלים, הנוהגים להגיע לבדם ברכבם הפרטי אל העבודה (הממוצע הישראלי הוא 1.1 נוסעים ברכב פרטי) ולעמוד מדי יום דקות ארוכות בפקקים. כדי להתחיל לשנות את המציאות הזו, הופקע בתחילת החודש נתיב לאורך 22 קילומטרים בין נתניה לתל־אביב, בשני הכיוונים. בנתיב זה יוכלו לנסוע רק כלי רכב שיש בהם יותר מנוסע אחד – בהם כמובן אוטובוסים ומוניות, אך גם נהגים פרטיים שמארחים במכוניתם נוסע נוסף (במקביל הורחב נתיב תחבורה ציבורית באיילון, כך שיכלול גם רכבים פרטיים ובהם שלושה נוסעים). במשרד התחבורה מצהירים כי בכוונתם להרחיב את הפרויקט לעוד כבישים ונתיבים רבים ברחבי הארץ.
השאלה המסקרנת כרגע היא כמה נוצות עוד יימרטו מסנונית הניסוי הזו בימיה הראשונים, עד כמה היא תזכיר את אותה ציפור רעננה שיצאה לדרך בין ראש השנה ליום כיפור, ומהם סיכוייה של ציפור מרוטה זו לנסוק ולהמריא.
במהירות רבה החליט שר התחבורה בצלאל סמוטריץ' לסגת חלקית, או בשפתו המכובסת "לשדרג", את תוכנית הנת"צים החדשה, ולבטל כמה מאות מטרים של הנתיב החדש ביציאה מנתניה, לאחר שנבהל מזעמם הצפוי של תושבי הסביבה שנתקעו בפקקים כשיצאו לבד ברכבם הפרטי. הנסיגה החפוזה הזו מזכירה לנו כמה מעטה הסבלנות שלנו למהפכות עמוקות, כאלה שדורשות בראש ובראשונה הרבה רצון טוב ונכונות לשינוי מצד הציבור.
עוד לפני שנדע אם נתיב פלוס בדרך להרחבה כמובטח או להתקפלות, אסור לשכוח שמוקד הבעיה טמון בתלות המוחלטת שלנו – בדיור, בתעסוקה, במסחר ועוד – במטרופולין גוש דן, מה שממילא מייצר את הפקקים המטורפים בכל שעה מסביב למרכז הארץ. גם שווי הקרקעות והנכסים מחושב כמעט אך ורק כנגזרת ישירה למרחק שלהם מהריכוז העירוני הגדול בישראל.
הניסיון לשבור מעט את אותה התמרכזות מופרזת, מזכיר דוגמה נוספת לחוסר הסבלנות שלנו להבשלת מהלכים ארוכי טווח, הרבה לפני הנת"צים של סמוטריץ'. הכוונה היא להחלטה שקיבלה ממשלת אולמרט באוגוסט 2008 להפסיק לתכנן מגורים ותעסוקה באזור המרכז. ממשלת ישראל החליטה אז להפסיק לדבר במילים גבוהות על חשיבות הפריפריה, ולאמץ החלטות אופרטיביות ואמיצות. ישיבת הממשלה באותו יום קיץ כללה סדרה של החלטות: הקמת ועדת היגוי להעתקת מחנות צה"ל לנגב, תקצוב הקמת מוסדות ציבור בנגב, עידוד תעסוקה בפריפריה ועוד. ההחלטה הדרמטית והמעשית ביותר הייתה החלטה 3973, שקבעה כי "משרדי הממשלה הנוגעים בדבר לא ייזמו תכניות חדשות לייעוד מגורים ולייעודי תעסוקה במחוז המרכז, בשנים 2009 עד 2012".
השרים שהצביעו בעד ההחלטה הזו, צעדו בעיניים פקוחות לקראת תוצאותיה הצפויות: על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שיא עליית המחירים בשוק הדיור בעשור האחרון נרשם בין מרץ 2009 למרץ 2010 – קפיצה של 21% במחירי הדירות בתוך שנה.
לא רק שעליית המחירים הזו לא הייתה צריכה להפתיע אף אחד, למעשה היא הייתה אמורה להיחשב כהישג. מחירי הדירות במרכז הארץ אכן זינקו לגובה בלתי־נסבל, כדי לשלוח אותנו סוף־סוף לגור בפריפריה הרחוקה. ככה משנים הרגלים של בני אדם, בדיוק כמו שמשרד התחבורה החליט לפקוק את בעלי הרכבים הפרטיים כדי שילמדו לנסוע בקבוצות או בתחבורה ציבורית לעבודה ובחזרה. עם הזמן, גרסו קובעי המדיניות בירושלים, לאחר שדור שלם יעבור דרומה וצפונה בלית ברירה, יגיעו אחריהם גם אזורי התעסוקה, המסחר, פתרונות התחבורה וכו'.
שנה וחצי לפני ההחלטה על הפסקת התכנון במרכז, במאי 2007, התבטא יו"ר המועצה הארצית לתכנון ובנייה ומנכ"ל משרד הפנים, רם בלינקוב, כי "מבחינה מוסרית, אם הייתי יכול להגיד שבאזור המרכז כל דונם שמפשירים לבנייה זה פשע, כך הייתי מנחה את מתכנני המחוזות". ממשלת אולמרט השתכנעה והחליטה "להקשות על החיים במרכז", מתוך כוונה שיוקר הדיור יוציא אנשים לפריפריה. אלא שאז, כשזה קרה ומחירי הדירות במרכז נסקו כמעט בן־לילה, קיבלו הפוליטיקאים ואנשי המקצוע רגליים קרות. פחות משנתיים לאחר מכן בוטלה החלטה 3973 על ידי ממשלת נתניהו, ומִנהל התכנון הורה לחזור לתכנן באזור המרכז. שנים לאחר מכן עוד ינופפו השרים ונתניהו עצמו בכך שממשלת אולמרט היא שחוללה את נסיקת המחירים בישראל.
עד כדי כך נבהלו שם מהתוצאה הצפויה כל־כך, שבשנים האחרונות העניקה הממשלה שלנו יותר סובסידיה למי שקנה דירה יקרה במרכז הארץ (הנחה של כ־700 אלף שקל בממוצע לדירות שנמכרו במסגרת 'מחיר למשתכן' במרכז), לעומת מי שקנה דירה בפריפריה וקיבל הנחה של כ־150 אלף שקל בלבד.
בשורה התחתונה, לא מדובר דווקא בסנגוריה על ההחלטה ההיא של ממשלת אולמרט או על ההחלטה לבטלה בעידן נתניהו, אלא בניסיון להראות שהציבור הישראלי מתקשה מאוד לעכל החלטות קשות וארוכות טווח, ולקחת אוויר עד להבשלתן. די היה לראות החודש את הנסיגה המהירה של פוליטיקאי נחוש כמו סמוטריץ', שתוך ימים ספורים ביטל את הנתיבים המהירים ביציאה הדרומית מנתניה – אף שברור לכל בר־דעת שלא ניתן להסיק מסקנה כלשהי לפני שהציבור יעכל את הגזירה החדשה וישנה את הרגליו – כדי להוכיח זאת בפעם המי יודע כמה. עד הפעם הבאה.
