המארג המרשים שהצליחה איראן ליצור במזרח התיכון הולך ומתפורר. בחסות המלחמה בארגון דאעש השיגה טהרן דריסת רגל בעיראק ובסוריה, וחיזקה את השפעת חיזבאללה בלבנון ואת החות'ים בתימן. חיסולו השבוע של מנהיג דאעש אבו־בכר אל־בגדדי בידי האמריקנים, חיזק לכאורה את חלומם של האייתוללות ליצור רצף שיעי שיחשק את המזרח התיכון מצפון ומדרום.
אך מה שמאיים לפרק את השליטה האיראנית הוא המצב הכלכלי הקשה בעיראק ובלבנון ותחושת הייאוש משלטון מושחת המשרת את טהרן. המונים יוצאים בחודש האחרון לרחובות בדרישה ברורה: להחזיר את השליטה לחייהם, ולהיפטר מהפטרון האיראני.
שילוב הזרועות הבינלאומי של ארה"ב, רוסיה, טורקיה ועיראק, שבזכותו חוסל הארכי־טרוריסט האכזר, הזכיר את הימים שבהם כוחות בינלאומיים נלחמו יחד כדי לסלק את הארגון מעיראק ומסוריה. אלא שהתקווה שרחשה אז למציאות בטוחה ומשגשגת יותר בעיראק הסתיימה במפח נפש, בדמות ממשלה פרו־איראנית ועשרות מיליציות הנאמנות לגנרל קאסם סולימאני, מפקד כוח קודס האיראני.
סולימאני, האחראי על הפעילות האיראנית ברחבי המזרח התיכון, מימן ואימן למעלה מ־20 מיליציות שיעיות שפועלות בעיראק ונאמנות לטהרן, ובראשן "אלחשד אלשעבי". בתחילה הן נלחמו לצד הצבא העיראקי והכורדים ונגד דאעש, אך לאחר שתפסו את הערים שהיו בשליטת הארגון הן נשארו שם – ומבחינת סולימאני, לתמיד.
ב־1 באוקטובר, לפני חודש, פרצו ברחבי עיראק הפגנות המוניות שביטאו את המיאוס מהשליטה האיראנית במדינה. המפגינים מחו על השחיתות השלטונית ועל היעדר שירותים בסיסיים כמו מי שתייה וחשמל זורם, ודרשו את פיטורי הממשלה הפרו־איראנית. כוחות הביטחון התעמתו עם המפגינים, ולפי דיווחים ירו למוות ב־90 אזרחים לפחות.
ראש הממשלה עאדל עבד אל־מהדי, שבימים אלה מלאה שנה לכהונתו, הכריז על עוצר בבירה בגדד, ובמקביל על עונש למפקדים שהורו לירות לעבר המפגינים. בניסיון לרצות את אזרחי עיראק, הוא הכריז גם על שורת רפורמות. אך קיצוץ שכר השרים והנשיא בחצי, צמצום המשרות הציבוריות ופתיחה בחקירה נגד השחיתות לא סיפקו את ההמון. המפגינים רצו לשמוע הודעת התפטרות, וכשהתבדו – חידשו השבוע את המחאה ברחובות.
כיכר אל־תחריר בבגדד נכבשה בידי אזרחים זועמים ואליהם הצטרפו הסטודנטים, תוספת כוח ניכרת למאבק. הם נופפו בדגלי עיראק, דרכו על תמונות של המנהיג העליון האיראני עלי חמינאי, וקראו לכוחותיו לצאת מהמדינה. אחד המפגינים הגדיל לעשות והביא לכיכר חבל תלייה, המסמלת את גורל הנוכחות האיראנית בעיראק. הכוחות הנאמנים לטהרן הגיעו למוקדי ההפגנות במטרה לסייע בפיזור המוחים.
מוקד נוסף ומפתיע של הפגנות נגד המשטר הפרו־איראני היה העיר כרבלא, המקודשת לשיעים. דווקא במעוז האיראני פשטו המונים על הקונסוליה, הורידו את הדגל האיראני והניפו במקומו את העיראקי. על פי דיווחים בכלי תקשורת ערביים, מיליציות שיעיות נעו לכיוון הכיכר המרכזית בעיר כשפני לוחמיהן עטויים במסכות שחורות. הם פתחו בירי חי לעבר המפגינים, והעלו באש את אוהלי המחאה. 14 אנשים לפחות נהרגו, ומאות נפצעו. בכלל העימותים בעיראק נספרו עד כה כ־250 הרוגים.
געגועים לסדאם
ההמון העיראקי שואף לזהות עצמאית. כמו בסוריה, גם בעיראק ניצלו האיראנים את המלחמה נגד ארגון דאעש כדי להתבסס במדינה. הם השתלטו על הממשל בבגדד, והכניסו מיליציות חמושות כדי לייצר שליטה בשטח.
את הגנרל טארק ג'אף, קצין בכיר בצבא הכורדי, הפשמרגה, פגשתי בעיראק לפני שלוש שנים. סיירנו יחד בעמדות סמוך למוסול וכירכוכ, הקווים הקדמיים במלחמה בדאעש, שנשם אז את נשימותיו האחרונות כארגון המדינה האסלאמית. מה יהיה ביום שבו יוכרז ניצחון על הארגון? שאלתי אותו, האם נהיה עדים למאבק דמים בין הסונים והשיעים בעיראק? הגנרל לא המתין שנייה לפני שהשיב: "בוודאי. אנחנו חיים בגיהנום, לא במזרח התיכון".
בשבוע שעבר שוחחתי איתו שוב. ג'אף, שפרש בינתיים מהצבא, מנסה כעת להקים עסק עצמאי למשחקי אסטרטגיה ומלחמה שבו יוכל לממש את ניסיונו המבצעי רב השנים. "האזרחים העיראקים מוחים בצדק", אמר לי. "הם רוצים להעיף את איראן ולעשות מהפכה, אבל במציאות של היום אין אפשרות להוציא את האיראנים מעיראק. הם לא יוותרו על התוכנית השיעית שלהם, שכוללת את סוריה, לבנון ותימן. עיראק היום היא לא מדינה, היא רק שם פיקטיבי של מדינה, שבפועל שולטים בה זרים".
גורם ביטחוני נוסף בעיראק שדיברתי איתו מרשה לעצמו להתגעגע לרודן סדאם חוסיין, שמשטרו הופל על ידי האמריקנים ב־2003. הוא מזכיר את השמחה הגדולה שפרצה כאשר הרודן נתפס והועמד לדין, ואת הצהרתו בבית המשפט כי לאחר מותו האמריקנים והעיראקים עוד יעריכו את תרומתו לעם העיראקי ולביטחונו.
לדברי האישיות הביטחונית, "אולי אסור להגיד זאת בקול, אבל אני אומר בכנות: חוסיין היה איש רע ומרושע, אבל הוא היה היחיד שהצליח לעצור את האיראנים מלהיכנס לעיראק. אחרי שהוא הלך, נשכחו שמונה שנות המלחמה שהתנהלה בין איראן לעיראק על קו הגבול. המאבק נגמר בהפלת סדאם, והאמריקנים הגישו את עיראק לאיראנים על מגש של כסף".
ואמנם, איראן הייתה המרוויחה הגדולה ביותר מכניסתו של דאעש לעיראק, ובהמשך מהתבוסה של הארגון. במקומות שדאעש השתכן בהם יושבים היום מיליציות שיעיות. מדובר בהרי סינג'אר, שמהם ירה סדאם חוסיין טילים לעבר תל־אביב ב־1991, כמו גם בערים מרכזיות בדרך שחוצה מאיראן דרך עיראק למעבר הגבול עם סוריה – ומייצרת מסדרון קרקעי איראני מטהרן לביירות.
איראן יכולה היום להעביר משאית של טילים מתקדמים מטהרן לחיזבאללה דרך הקרקע ללא הפרעה – זולת, כמובן, האפשרות שהמשאית תותקף מהאוויר באופן מסתורי, שפרסומים זרים ייחסו אותו לישראל.
בנוסף, המלחמה בדאעש הסוני גרמה לסונים רבים להמיר את אמונתם ולהפוך לשיעים. איראן הצליחה להחדיר לממשל העיראקי גורמים שהם בובות של טהרן, וגם הצבא חסר אונים נגד הכוחות האיראניים החמושים, בראשם כאמור אלחשד אלשעבי.
הגורם הביטחוני שאנו משוחחים עמו מיישר קו עם התפיסה הרווחת במזרח התיכון ולפיה המעצמות, בעיקר ארה"ב, מבקשות תמיד לזרוע הרס וחורבן באזור כדי לממש את האינטרסים של עצמן. "האמריקנים משחקים את המשחק ומשמרים את כוחה של איראן. המתיחות בין מדינות המפרץ – ערב הסעודית, קטאר וכוויית – לאיראן טובה לאמריקנים", הוא משוכנע, ומסביר: "כל עוד האיום האיראני קיים, האמריקנים יכולים למכור נשק ולהישאר באזור כגיבורים שמצילים את מדינות ערב. בפועל, הם תמיד יסכסכו בין הזרמים באסלאם".
מתגלחים ונעלמים
את תדמית הגיבורים הזו שיווק השבוע גם נשיא ארה"ב דונלד טראמפ. "ארה"ב חיפשה את אל־בגדדי הרבה שנים. לכידתו או הריגתו הייתה אחת המשימות המתועדפות בכהונה שלי", אמר טראמפ בנאום הניצחון שבו בישר על חיסולו של מנהיג דאעש. "הוא מת כשהוא בורח במנהרה, בוכה וצועק. מי שהקדיש את חייו כדי להטיל פחד על רבים, סיים את חייו כשהוא בפחד מהכוחות האמריקניים המיוחדים. הוא פוצץ את עצמו בתעלה ומת כמו כלב".
בשעה שהנשיא האמריקני חגג את ניצחונו, נשיא עיראק ברהם סלאח הביע דאגה מההשלכות של המהלך הנוכחי, ומהמדיניות האמריקנית האזורית בכללה. "הבהרנו לאמריקנים שהתבוסה של דאעש חשובה, אבל המשימה עדיין לא הושלמה. צפויה סכנה אמיתית לעיראק. חמש שנים של מלחמה עקובה מדם וספוגת סבל עברו על המדינה כדי להביס את דאעש, והמדיניות הנוכחית של ארה"ב בצפון סוריה, הכוללת מתן כוח לטורקים, גורמת למנהיגים רבים במזרח התיכון לחשב מסלול מחדש".
גם הגנרל ג'אף, שנלחם בדאעש, לא רואה בחיסולו של אל־בגדדי מאורע היסטורי המשנה סדרי עולם. "לחיסול הזה אין באמת השפעה על ארגון דאעש. אולי תהיה לו אפילו השפעה הפוכה, כי יהיה להם עכשיו רצון לנקום את מותו", הוא אומר בשיחה מעיראק. לדבריו, "ברגע שכבשנו את הערים שהם נלחמו עליהן, פעילי דאעש הניחו את כלי הנשק, גילחו את הזקנים והפכו לפליטים. אי אפשר לדעת באמת מי הוא איש דאעש ומי לא, ומבחינות רבות מדובר בתאים רדומים שרק מחכים לפעולה. הרעב, העוני והתחושות הקשות של אנשים עלולים להיות קרקע פוריה לגיוסם מחדש לדאעש או לארגון טרור אחר".
בדומה לגנרל הכורדי, גם ד"ר רמי חורי, מומחה למדעי המדינה מהאוניברסיטה האמריקנית בביירות, חושב שלחיסולו של מנהיג דאעש לא תהיה השפעה של ממש. "יש פה רווח לטווח קצר, ובעיקר פעולת יחסי ציבור טובה. הארגון ציפה לכך שאל־בגדדי יחוסל בסופו של דבר, והכין את עצמו ליום הזה. דאעש בנה מערכת עצמאית ומבצעית שיכולה להימשך גם ללא המנהיג הנוכחי. ראינו את הארגון מנסה להוציא לפועל מעשי טרור, וספק אם חיסולו של אל־בגדדי ישפיע עליהם מעבר לירידת מורל זמנית".
גם ללבנונים נמאס
מי שאכן חישב השבוע מסלול מחדש, ברוח דבריו של הנשיא העיראקי, היה ראש ממשלת לבנון סעד אל־חרירי, שהודיע ביום שלישי על התפטרותו. בנאום שנשא לאחר 13 ימים של הפגנות רצופות בארצו הצהיר חרירי כי הוא מכבד את רצון העם ומסיים את תפקידו. "ניסיתי לקבל החלטות כדי להגן על המדינה מפני סכנות של הידרדרות כלכלית, ביטחונית וחברתית, אך הגעתי למבוי סתום", אמר. "סמכויות באות והולכות, אבל אף אחד לא גדול יותר ממדינתו. אללה יגן על לבנון".
בכיכרות בערי לבנון שמעו על ההתפטרות של אל־חרירי בשידור חי. התגובה הראשונית הייתה שמחה, לצד תקווה שמדובר בצעד ראשון למימוש דרישת המפגינים להחזיר את לבנון לידי העם. "אנחנו דורשים לפזר את כל הפרלמנט, ולהעמיד לדין את אלו שאחראים למצבה הגרוע של לבנון", אמר אחד המפגינים בביירות. "אנו דורשים להקים ממשלת מומחים עצמאית שתדאג לאינטרסים של העם הלבנוני, ובמקביל לערוך בחירות דמוקרטיות לפרלמנט על בסיס יחסי ולא עדתי".
בעקבות העימותים האלימים שהתפתחו במדינה הכריז מפקד הכוחות הלבנוניים על מצב חירום, מחשש להידרדרות נוספת במצב הביטחוני הפנימי. אך בחיזבאללה, שלו כוח ניכר בפרלמנט הלבנוני והשפעה מרובה על לבנון כולה, לא מתכוונים לוותר. בנאומו במהלך המהומות הזהיר מנהיג הארגון חסן נסראללה מפני קריסה של לבנון, והבהיר באופן חד משמעי כי אינו מתכוון לפזר את הפרלמנט.
בעקבות התפטרות חרירי יצאו פעילי חיזבאללה ואמל השיעים אל הכיכרות, במטרה לפזר באלימות את המפגינים. לאחר שלחם בסוריה לשימור משטר אסד, חיזבאללה מוצא עצמו במלחמת הישרדות בלבנון.
מאות אלפי מפגינים ממשיכים לצאת לרחובות ולכיכרות בצור, בביירות ובערים נוספות בלבנון. הדרישה לסיים את משטר השחיתות של ארגון חיזבאללה, המייצג את האיראנים – היא חלק בלתי מבוטל מעילת המחאה. כמו בבגדד, גם בביירות דורש הציבור לפזר את הממשלה והפרלמנט שבהם שולט ארגון חיזבאללה, וגם כאן, בביירות, התעוררה התקוממות שיעית מקומית נגד המעורבות האיראנית. מפקד כוח קודס קאסם סולימאני, שכאמור נרתם לסייע בדיכוי ההפגנות בעיראק, הגיע גם ללבנון לצורך אותה משימה – כך על פי מקורות לבנוניים.
בריאיון לערוץ טלוויזיה אמריקני הסביר ד"ר חורי: "אנחנו עדים לבעיה מורכבת במזרח התיכון: מצד אחד ישנם ארגוני הטרור שמונעים מאידיאולוגיה רצחנית ושואפים תמיד ליצור טרור. זה התחיל בשנות הארבעים עם האחים המוסלמים שהתנקשו בחייו של נשיא מצרים אנואר סאדאת וביצעו פעולות טרור נוספות, והמשיך בחמאס וחיזבאללה, שמתנהלות כתנועות טרור דתיות ופוליטיות. בהמשך נולדו אל־קאעידה ודאעש, והיום קיימות עשרות תנועות טרור קטנות בסוריה ועיראק.
"הקבוצות הללו הן רק קצה הקרחון של חברות 'מקולקלות', שמרגישות כל הזמן חוסר צדק ושוויון עקב צרכים לא ממומשים. התוצאה היא שבמרבית העולם הערבי שורר כעס מתמיד. מרביתנו חיים תחת משטרים שממשיכים לקיים מערכת מושחתת, ומחלקים את המשאבים באופן לא שוויוני מבחינה כלכלית וחברתית. המשטרים הללו ממשיכים את התלות בסיוע של מדינות חוץ, ומשמרים את הסטטוס־קוו שלפיו ארה"ב, רוסיה, צרפת, בריטניה ומדינות נוספות פועלות בעיראק, תומכות במנהיגים ומנשימים את אותם משטרים מושחתים. זה מה שגורם למאות מיליוני ערבים לצאת עכשיו לרחובות בשאיפה לחיות חיים נורמליים. אנחנו רואים את זה בלבנון, בעיראק, במרוקו, בסודן ואפילו באיראן.
לדבריו, "אם מנהיגי ערב או מנהיגי המדינות התומכות בהם לא יצליחו לשנות את התופעה הזאת, אנחנו נמשיך במעגל האינסופי שבמסגרתו קמים ונופלים ארגוני טרור בעלי אידיאולוגיה רצחנית. זו התמונה הגדולה והמהותית יותר. כל עוד ארה"ב, מנהיגי העולם ומנהיגי ערב לא מבינים את זה, נמשיך במעגל הסבל, האלימות והרצח, שמבוצע בעיקר על ידי מוסלמים וערבים". 
