פולין לא לבד. נחשול ימני שוטף את אירופה, מביא בכנפיו אתגר היסטורי שכמותו שנים לא ראינו. בבחירות הסתיו בגרמניה אילצה מפלגת 'אלטרנטיבה' (AFD) את הקנצלרית מרקל להתהפך ימינה כדי לשרוד. כשנסגרו הקלפיות נמצא כי מרקל הפסידה 55 מושבים בבונדסטג ואילו 'אלטרנטיבה' רשמה את הזינוק האלקטורלי הגדול ביותר עם 94 חברים חדשים ותואר המפלגה השלישית בגודלה.
גם בהולנד נותר אשתקד מארק רוטה ראש הממשלה רק בזכות קריצות עזות לחירט וילדרס שמימינו. בצ'כיה, לפני שבועיים, ידיד האמת של ישראל מילוש זמאן נבחר שוב לנשיאות על בסיס מצע אנטי־הגירתי. באוסטריה הקימו סבסטיאן קורץ והאנס כריסטיאן שטראכה קואליציית ימין־ימין אחרי שהראשון שתה לאחרון את המצע הימני ולכן את המנדטים. בצרפת, מארין לה־פן כבר נגעה בקיץ בנשיאות והובסה רק בגלל שיטת הבחירות.
באביב הקרוב ילכו איטליה והונגריה לבחירות. לפי כל הסקרים והתחזיות השאלה בשתי המדינות אינה מי יזכה אלא כיצד יתחלקו הקולות בין הימין לאקסטרה־ימין. השוודים ישלשלו פתקים רק בסתיו הבא, אך גם שם מפלגות המרכז והימין מאמצות כבר עתה פרקים מהמצע של "הדמוקרטים השוודים". אלה, כמו 'אלטרנטיבה' בגרמניה, וילדרס בהולנד, שטראכה באוסטריה ולה־פן בצרפת, מתוארים כבר שנים כימין קיצוני, לאומני ופופוליסטי, ועל כן הוצאו אל מחוץ לגדר במדינותיהם שלהם ועל ידי האיחוד האירופי. אבל, כשהעם אומר את דברו והסקרים מאיימים על עצם הקיום הפוליטי, אז "אלה העקרונות שלי ואם הם לא מוצאים חן בעיניך יש לי אחרים".
העילות לבהלה הלאומית והלאומנית של אירופה גלויות וידועות. הטרור, ההגירה, האסלאם וגם ריאקציה לטשטוש הזהות הלאומית מצד האיחוד האירופי. אולי מעט מדי ומאוחר מדי, אך האירופים קמים לעמוד על נפשם וההתקוממות הזו מציבה לפני ישראל דילמה מהסבוכות שידענו. שכן לשאלת היחס היהודי והישראלי לאירופה המתהווה לנגד עינינו יש היבטים ורבדים רבים כל כך, עד שקשה לעשות בהם סדר. החוק הפולני למזעור השואה הוא סנונית ראשונה ממה שמצפה לנו, ולא פלא שעורר בישראל מהומה מבלבלת.
כי מצד אחד אותו ימין קיצוני אירופי נגוע באנטישמיות, בהכחשת שואה ולעתים אפילו בניאו־נאציזם ולכן ברור שהוא מוקצה מחמת מיאוס. מצד שני, הם לא עשויים מעור אחד ואין דינו של וילדרס ההולנדי כזה של לה־פן הצרפתית, והעובדה שאירופה מחרימה את כולם כמקשה אחת, לפחות מבחינה ערכית, לא אמורה לחייב אותנו. מצד שלישי, הימין המשוקץ על ידה מצדד בתפיסת 'מדינת לאום', ועל כן בן בריתנו האידיאולוגי. מצד רביעי, הכרה ישראלית במפלגות הקיצוניות הללו תשמוט את הלגיטימציה שעוד נותרה לנו במרכז האירופי – זרם שישראל בהחלט זקוקה לו בעתיד הנראה לעין.
מצד חמישי, הימין האירופי צפוי כאמור להתחזק בשנים הבאות ותועלתנית נכון להתחבר לחזק גם כשהוא לא תמיד לטעמנו. מצד שישי, לא ייתכן שנפנה עורף לקהילות היהודיות באירופה שעומדות כחומה בצורה נגד המפלגות הלאומיות. מצד שביעי, המפלגות האלה מהללות במקרים רבים את מה שמכונה "הברית היודיאו־נוצרית", כלומר מתנערות משנאת העבר ומתייצבות לימין ישראל. מצד שמיני, כיהודים לא מתקבל על הדעת שנתחבר למפלגות ששנאת הזר מדיפה מהן. מצד תשיעי, בשמאל האירופי מפעפעת שנאת ישראל החדשה, ואם כן במה גרועים אלה מאלה. מצד עשירי, אותו "ימין קיצוני" הוא שדוחף את אירופה לעמד כנגד האסלאם הקיצוני – האיום הגדול באמת שממתין לנו במורד הדרך.
כך הדילמה הולכת ומסתבכת. ערכים מתערבבים באינטרסים, עובדות נמהלות בהשקפות, אידיאולוגיה בריאל פוליטיק, ותחזיות בשאיפות. ולפני שמגבשים עמדה חייבים לשלוט בעובדות העכשוויות וההיסטוריות ולהטות אוזן רגישה לדקויות דיפלומטיות. כי בפולין מחנות ההשמדה היו גרמניים, ולכן יאיר לפיד שהתעקש לומר "מחנות פולניים" שפך אלכוהול על פצע פתוח ובמהופך מכוונתו שיחק לידי מסרסי הזיכרון. הרי הללו כעת ייתלו בשגיאתו כהוכחה כביכול להגזמה היהודית בסיפורי השואה.
שומרים על הקווים
כל הסערה הזו רק בגלל חוק אחד במדינה אחת שמנהיגיה חיוביים כלפי ישראל באופן כזה או אחר. ועכשיו נדמה בנפשנו מה יתחולל מול גרמניה אם 'אלטרנטיבה' תגיע לשלטון ותחליט, למשל, לקצץ בלימודי השואה בבתי הספר. ממה עשויה המפלגה הזו? מהמוני מצביעים שאוהדים את הנאצים וממנהיגים שמשבחים את "מעשי החיילים הגרמנים במלחמת העולם הראשונה והשנייה"; שמכנים את השואה כ"מעשים פסולים מסוימים שמקבלים יותר מדי תשומת לב"; שמצהירים כי לגרמניה "אין אפשרות" לשאת במחויבות המיוחדת לישראל, ושמכנים את אנדרטת השואה המונומנטלית בלב ברלין "אנדרטת הבושה". ולא, הם לא מתביישים בהשמדת העם שביצעו אבותיהם ביהודים אלא בכך ש"הגרמנים הם העם היחיד שהקים אנדרטת כלימה בלב עיר הבירה שלו".
עם רקורד כזה, מה מביא גיבור ישראל כמו רפי איתן להתייצב למען אותה מפלגת 'אלטרנטיבה לגרמניה'? איתן, לוכדו של אייכמן בין היתר, לא חשוד בטיפשות או בסימפתיה לשונאי ישראל. הוא מצדד בקשר עם מפלגות הימין הקיצוני של אוסטריה וגרמניה משום שהוא מעריך כי הן יהיו "אלטרנטיבה לאירופה", כפי שאמר, ולפי המגמות הפוליטיות ביבשת יש כאמור כל הסיבות לחשוב שהוא צודק. זאת ועוד, כנגד הרב־תרבותיות והרלטיביזים של האליטות האירופיות, הימין הקיצוני הוא היחיד שנכון להתמודד עם האתגר האסלאמי של היבשת. ממרום גילו וניסיונו, איתן מציע ליהודים להסיר מעל עצמם את מסכות הצביעות האירופיות, ולעבוד על פי הכלל "אויב אויבי הוא ידידי". ייתכן שהקדים את המאוחר ושגם היה צריך לדרוש מ'אלטרנטיבה' התנערות ברורה מהציטוטים דלעיל. מצד שני, דווקא הושטת יד עכשווית למי שעשויים להיות ידידינו בעתיד, עשויה לגרום להם לתקן במשנתם את הטעון תיקון.
כיצד אפוא צריכה ישראל לנהוג מול אירופה הזו? רון פרושאור, מהמנוסים שבדיפלומטים הישראלים וכיום ראש מכון אבא אבן לדיפלומטיה בינלאומית במרכז הבינתחומי בהרצליה, מציע גישה משולבת. "התופעה של עליית הימין ושל התכחשות למה שהיה בשואה איננה רק בפולין אלא פאן־אירופית. האוסטרים טוענים שהיו הקורבנות הראשונים של הנאצים למרות שקיבלו את היטלר בפרחים, וגם 'אלטרנטיבה לגרמניה' רוצה לשנות את היחס לשואה. יש פה ניסיון לעוות את האמת ההיסטורית שלפני 15 שנה לא היה קורה. מול העסק הזה, ישראל חייבת לעמוד ברמה הכי ברורה. אנחנו לא יכולים לנתק מגע מכל ממשלה שיש בה ייצוג לימין הקיצוני, אבל ישראל כן יכולה לומר וצריכה לומר שיש לה קווים אדומים שעליהם לא תוותר, ובכל מקרה תטפל לגופו בהתאם לריאל פוליטיק באותו מקום". מהם הקווים האדומים? "הכחשת שואה, אנטישמיות והיותה של ישראל מדינת הלאום של העם היהודי הם קווים אדומים. נכון שאין דיפלומטיה בלי פרגמטיזם אבל מי שחוצה את הקווים האדומים צריך לדעת שיחטוף".
פרושאור, שהיה בין היתר מנכ"ל משרד החוץ, שגריר באו"ם ושגריר בבריטניה, סבור שבמקרה של החוק הפולני הממשלה נהגה בדיוק על פי הגישה הזו ומגבה לחלוטין את המהלכים. "ישראל פעלה כמו שצריך ואמרה ברמה הכי בכירה שלא תקבל חוק שמעוות את הזיכרון היסטורי, כלומר לא יהיה 'פייק־היסטוריה'. זה נשמע שם. עכשיו, נכון שהחוק עבר ובשורה התחתונה הלחצים של ארה"ב ושל ישראל לא מנעו אותו. אבל זה הזיז משהו אצל הפולנים והעובדה שהזמינו אליהם עיתונאים מלמדת שחשוב להם שיבינו את עמדתם. בכל מקרה, ישראל הגדירה קו אדום – 'לא יכול להיות שתתכחשו להיסטוריה', ועמדה עליו. לא שתקנו".
חילופי דורות
העמידה על הקווים האדומי הכרחית לשיטתו גם מול הצד השמאלי של המפה. "לא שתקנו כששר החוץ הגרמני זיגמר גבריאל הלך לפגוש את 'שוברים שתיקה', ולא שתקנו כשמרטין שולץ, שאז היה נשיא הנציבות האירופית (וכיום עשוי להיות שר החוץ הבא של גרמניה, א"כ), אמר בכנסת שאיננו נותנים מים לפלסטינים. אנחנו צריכים ללכת על פי הקווים האדומים שלנו ולכן מה שעשה רפי איתן כל כך הפריע לי", אומר פרושאור. "גם אם רפי איתן צופה פני עתיד, יש דברים שבהם אי אפשר להיות פרגמטי. על היחס ליהודים ולאנטישמיות צריך לעמוד".
ד"ר דניס שרביט, מומחה לאירופה מהאוניברסיטה הפתוחה, עומד במילים בהירות על אופי השינוי במי שמכונות מפלגות הימין הקיצוני שפתח לפניהן את הדלת למרכז הבמה האירופית. "אחד ההיבטים שפחות מזכירים הוא חילופי דורות. כל עוד מנהיגי המפלגות היו בעלי שורשים למלחמת העולם השנייה, כמו ז'אן מרי לה־פן (אביה של מרין, א"כ), זה היה מחסום. תקרת הזכוכית נשברה כשההנהגה הוצערה. הדור הקודם הזכיר את המלחמה, הדור הנוכחי כבר לא".
שינוי נוסף בקרב מי שמכונות גם מפלגות הימין הפופוליסטי הוא היעדרו של מנהיג־על. "עקרון המנהיג איננו. בעבר הימין הקיצוני היה מעלה על נס פשיסט כזה או אחר כמו היטלר, מוסולני או פרנקו. כיום הם לא צריכים. הם לא העתק של האידיאולוגיות שהיו נפוצות בין שתי מלחמות העולם. יש הנהגה קוליגיאלית והם מאמצים דפוסים של מפלגה מודרנית עם מצע וועדות. הדבר המרכזי הוא שבמקום הסיסמאות כמו פשיזם ומשטר אוטוריטרי, המילה השגורה בפיהם היא פופוליזם, כלומר העם. 'נשבור את האליטות', 'נחזיר את השליטה לעם'".
חרף השינויים, "שיש בהם מוטיבים דמוקרטיים ממשיים ומהבחינה הזו הם לא העתק של הימין הפשיסטי שהיה, ואף שיש גזענים גם במרכז ובשמאל – בימין אותם גזענים הם הפעילים פוליטית. עובדתית אתה תמצא במפלגות האלה את הגרעינים הפשיסטיים הקשים". במילים אחרות, וכך סבורים כמעט כל המומחים והחוקרים, הימין הקיצוני נשאר ימין קיצוני וככזה ישראל חייבת לשמור מרחק ממנו. "זה מקרה קלאסי של מוסר ופוליטיקה, של אתיקה של השקפה מול אתיקה של תוצאות. יהיה מי שיגיד 'לאדם הזה לעולם איני לוחץ יד גם אם יתחזק בבחירות הבאות'. ויש אתיקה של תוצאות. למשל סרקוזי שדיבר במונחים לאומיים והוריד את התמיכה במרין לה־פן".
אשר לישראל, אומר ד"ר שרביט, השיקולים המכריעים הם הקהילות היהודיות. "הקהילות בחרדה ותובעות מאיתנו לעמוד יחד איתן בסכר האחרון. הן מפחדות שישראל תגיד להן 'תתכבדו ותעלו לארץ כדי שאנחנו נוכל למכור נשק ולעשות עסקים'. אני חושב שאנחנו מחויבים להן".
גם אם הדוקטור צודק ואין ספק שישראל חייבת לגלות ערבות לקהילות היהודיות, הרי שמדינת היהודים צריכה לזכור שמה שקרוי המוסר האירופי איננו המוסר שלנו, והפוליטיקה האירופית איננה הפוליטיקה שלנו. המדינאות הישראלית צריכה לדאוג לעמה ולאזרחיה ולא חייבת ליישר קו לפי מדדים, צבועים בפני עצמם, כפי שהם יוצאים מבירות המערב. או כפי שניסח לאחרונה באופן קולע יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין, בנאום לרגל יום השואה הבינלאומי בפרלמנט האירופי, את המדד היהודי: "יהודים בבוכום־גרמניה חשו מאוימים והסתירו את יהדותם; בגטבורג־שוודיה נשרף בית כנסת. בווינה, בלונדון ובברלין נשמעו קריאות 'מוות ליהודים'. הרבה נאמר ונלמד (על השואה), פוליטיקאים, תקשורת ואקדמיה – כולם מגנים אנטישמיות. אנדרטאות ומצבות רבות נבנו. אבל מה באמת למדנו מכל פעולות הזיכרון וההנצחה, אם בתי כנסת ברחבי אירופה חייבים אבטחה 24 שעות ביממה? האם החינוך אפקטיבי כאשר יהודים ברחבי העולם נמנעים מלחבוש כיפה או לענוד מגן דוד מחשש שיותקפו? מה המסר כשמחבקים את רב הקהילה לאחר פשע שנאה, אך בת בעת מתייחסים לחמאס כאל קול לגיטימי בשיח?! זה לא קרה ב־1933, אלה היו כותרות השנה שחלפה".
