מייקל בלומברג, ראש עיריית ניו־יורק לשעבר, בעליה של סוכנות הידיעות בלומברג ואחד האנשים העשירים בעולם, הטיל השבוע פצצה. אני מתמודד, הודיע. אחרי שבועות של שמועות, בלומברג היה חד וברור: אני רץ כדי להביס את דונלד טראמפ ולבנות מחדש את אמריקה, כתב ונימק: "איננו יכולים להרשות לעצמנו עוד ארבע שנים של התנהגות לא־אתית וחסרת אחריות. טראמפ הוא איום קיומי על מדינתנו ועל ערכינו". יותר ברור מזה אי אפשר.
מבחינת טראמפ אלה חדשות מעורבות. מצד אחד בלומברג הוא מתמודד רציני מאוד. מנוסה, נחוש, מחושב ובעל אמצעים בלתי מוגבלים. הוא נחשב אחד מראשי העיר הטובים ביותר של ניו־יורק, והוא לא היה משליך עצמו למערכה בשלב זה של הקמפיין אילולא בדק ומצא שיש לו יותר מסיכוי סביר להצליח. מנגד, כניסתו למערכה עלולה להביא לפיצול קולות בתוך המפלגה הדמוקרטית בינו ובין המועמד המוביל ג'ו ביידן, ולכך שרבים ממצביעי המפלגה הדמוקרטית יישארו בבית במקום לצאת להצביע.
הנחת היסוד של בלומברג היא שכדי לנצח את טראמפ דרוש מתמודד חזק מאוד עם רקע עסקי, ניהולי וחברתי שייתן לאמריקנים תחושה שמישהו מטפל בהם. מישהו עם סמכות, ידע ויושרה מוכחים, שיעמדו בניגוד לעידן הסקנדלים של טראמפ. ואולם קשה לומר שבמחנה הדמוקרטי הייתה השבוע צהלה גדולה בעקבות ההכרזה. בלומברג אינו בשר מבשרה של המפלגה הדמוקרטית, וכניסתו לזירה מאיימת לאיין את רוב המתמודדים האחרים, למעט ביידן ואליזבת וורן.
מייקל רובנס בלומברג, בן לזוג מהגרים יהודים מרוסיה ובלרוס, נולד בבוסטון, מסצ'וסטס. הוא מהנדס חשמל בהשכלתו, בעל תארים מג'ונס הופקינס, אחת האוניברסיטאות הנחשבות בארה"ב, ומהרווארד. את הקריירה העסקית שלו הזניק כשותף בבנק ההשקעות 'סולומון ברדרס'. אבל נקודת הארכימדס האמיתית בקריירה שלו הייתה הקמת 'בלומברג' – חברת חדשות ומידע פיננסי. המפנה שהפך אותו לאחד מעשירי העולם, שהונו נאמד ב־55 מיליארד דולר, היה כאשר החל למכור מסופי מידע פיננסי לחברות הברוקרים בוול־סטריט. הגישה למידע העניקה לברוקרים עוצמה אדירה על פני המתחרים, ותוך זמן קצר השתלט בלומברג על השוק והביס את חברת דאו ג'ונס.
שמורים היטב
כמו רוב היהודים בני דורו, בלומברג היה לאורך שנים חבר המפלגה הדמוקרטית. אבל הוא לא היסס להחליף את העגלה כשניסה לכבוש את ראשות עיריית ניו־יורק. ב־2001 רץ לראשות העיר מטעם הרפובליקנים, ניצח ונכנס לנעליו של רודי ג'וליאני. ב־2005 נבחר שוב, ושנתיים אחר כך פרש מהמפלגה הרפובליקנית, התמודד על כהונה שלישית כעצמאי וגם הפעם ניצח. תקופתו כראש עיר הייתה במידה רבה תור הזהב של ניו־יורק. משכורתו עמדה על דולר אחד, ושכרו, 2.6 מיליון דולר בשנה, חזר לקופת העירייה. הוא קנה מכספו לצוותו ארוחות בריאות, והניו־יורק טיימס העריך שעלות המחווה הזו הייתה כ־900 אלף דולר. על פי הטיימס, בתקופתו כראש עיר השקיע בלומברג 630 מיליון דולר מכיסו הפרטי במיזמים חברתיים, תרבותיים, ציבוריים, מדעיים ובריאותיים.
"מייק בלומברג הוא 'סלף־מייד ביליונר' במלוא מובן המילה", אומר קרייג אונגר, עיתונאי חוקר וניו־יורקי בדם שחי ונושם פוליטיקה אמריקנית. "אדם שהגיע מרקע סוציו־אקונומי צנוע ועשה הון של יותר מ־50 מיליארד דולר בלי לדפוק אף אחד בדרך. אני לא בהכרח מסכים עם כל מה שעשה, ובתקופתו סבלה ניו־יורק מעודף פיתוח. יש דבר כזה. אבל הוא היה מנהל מבריק וראש עיר אמיתי".
טראמפ ובלומברג שניהם ניו־יורקים אמיתיים, אבל הם לא יכלו לנוע במסילות שונות יותר. מצד אחד טראמפ עם מגדלי הזהב ועסקי ההימורים והתקשורת. כל מה שרועש, יקר, צעקני ומבדר. בלומברג לעומת זאת שייך לזן אליטיסטי יותר. הוא חבר האקדמיה האמריקנית לאמנות ולמדעים. האוניברסיטה שבה למד, ג'ונס הופקינס, קיבלה ממנו עם השנים תרומות מצטברות בסך מיליארד דולר. "הוא איש של פרטים", אומר אונגר, "בעל גישה מדעית ועניין עמוק ברפואה ציבורית. הוא נלחם בשימוש בטבק, וכראש עיר היה פעיל במאבק במגפת ההשמנה בארה"ב. הוא נלחם למשל להקטין את מנות השתייה המתוקה שילדים רוכשים. הטעות שלו הייתה שניסה לעשות זאת בחקיקה. הוא הותקף על כך קשות".
בדבר אחד טראמפ ובלומברג דומים, באהדתם לישראל. בלומברג הוא תורם ידוע לעמותות ולגופים יהודיים בארה"ב ובישראל. הוא ביקר כאן בעת מבצע עופרת יצוקה ותרם 50 מיליון דולר להקמת תחנת מד"א בירושלים. אצל טראמפ הקשר מורכב יותר. החיבור המשפחתי שלו הוא באמצעות בתו איוונקה שהתגיירה עם נישואיה לג'ארד קושנר. תרומות אינן הצד החזק של טראמפ. בלומברג הוא פילנתרופ משוכלל ביותר, שלטראמפ אין סיכוי להתחרות בו. מאידך גיסא, לא פשוט לבלוע את הקונספט שבראש הפירמידה עומד נדבן־על רחום וחנון שתרם יותר מחצי מיליארד דולר לארגונים ולמטרות ציבוריות. מה שעשוי להציב אותו בקטגוריה שנעה בין ח'ליף נאור כמו הארון א־רשיד לפטריארך של אמנות ותרבות כמו מדיצ'י. השאלה היא האם במדינה מודרנית יכול להתקיים מודל כזה. בלומברג כבר הבטיח שימכור את סוכנות בלומברג אם ייבחר. ועדיין קשה לחשוב איך אפשר במדינה מודרנית, מעצמת־על, להתנהל עם נשיא שהוא נדבן סדרתי. מין אבסורד מובנה.
ומהם סיכוייו להצליח? התשובה מורכבת. כסף לא חסר לו, והוא הודיע שיממן את הקמפיין מכיסו. מה שנותן לו יתרון מסוים, ללא צורך להשקיע זמן ומשאבים בגיוס תרומות. כמה יצטרך להוציא? כמה שצריך כדי לנצח את טראמפ. 150 מיליון דולר, וזה לא מספר סופי, יחולקו בין פרסומות לטלוויזיה וקמפיין רשת ובין בניית מערך הסעות משוכלל שיוביל גם את אחרון המצביעים לקלפי, במיוחד מעתודות המצביעים למפלגה הדמוקרטית מקרב השחורים וההיספנים. טראמפ יודע להעריך את העוצמה הגלומה במספרים הללו ובנכונות להוציא אותם, והשבוע הוא ניסה ללעוג לבלומברג וכינה אותו "מייקל הקטן". ג'ו ביידן, המועמד המוביל מקרב הדמוקרטים, שכניסת בלומברג למרוץ מאיימת בראש ובראשונה עליו, היה מעודן יותר. "אני לא מבין בשביל מה הוא עשה את זה", אמר ביידן, שעדיין מוביל, אף שהתמיכה בו ירדה מאז פריצתה של פרשת אוקראינה־גייט.
כן, כניסתו של בלומברג למרוץ מוסיפה פלפל לתהליך. בכלל, משהו מוזר ומעניין מתרחש בימים אלו באמריקה. אומה שמקדשת את הבוטוקס ומוציאה כל שנה מיליארדים על הניסיון להישאר צעיר לנצח, יצרה שלושה מועמדים מובילים לנשיאות, גברים לבנים, זקנים ועשירים במיוחד, שחצו את גיל שבעים. זו לא אמריקה העכשווית, שבה משקלם של השחורים וההיספנים גדל בעוד השבט הלבן הולך ומצטמצם דמוגרפית. בינתיים דונלד טראמפ המתהדר בבלורית כתומה ושיזוף כבר בן 74, וביידן מבוגר ממנו בארבע שנים אך מציג גזרה דקה מעוררת קנאה ובלורית שאינה דורשת תחזוקה מיוחדת. גם מייקל בלומברג בן ה־77 מתברג בקלילות לקטגוריית "שמור היטב". בעידן שבו גילנות הפכה לעוד סוג של אפליה, יש כאן משב רוח מרענן.
מה שמשחק לידיו של בלומברג הוא העובדה שהקרב בין טראמפ לביידן בפרשת אוקראינה־גייט מרעיד את אמות הסיפים של הפוליטיקה האמריקנית. תיבת הפנדורה שנפתחה כבר מפילה חללים בדרך. תהליך ההדחה שמתנהל כעת בקונגרס אמור לשחק לטובתו של ג'ו ביידן, והאובססיה של טראמפ "לחקור את הביידנים" נתפסת כניסיון נואל להטיל רפש ביריבו הפוליטי. אולם משהו מטכניקת הטלת הרפש של טראמפ מאיים לדבוק גם בביידן. טראמפ ניזוק כשנחשפה האובססיה שלו לתיאוריית קונספירציה שלפיה אוקראינה ולא רוסיה היא המדינה שעמדה מאחורי הניסיון להתערב בבחירות לנשיאות ב־2016 – תיאוריה שהופרכה על ידי סוכנויות המודיעין האמריקניות. המרוויח הגדול מהדינמיקה הזו הוא בלומברג, והדבר יכול להתפשט לתחומים נוספים כמו משבר האקלים, שטראמפ לא רק מכחיש את קיומו אלא גם טוען לקונספירציה.
"שורה תחתונה", אומר אונגר, "הכול תלוי בשאלה אם ואיך יתקבל מייק בלומברג בחיק המפלגה. הרבה מאוד תלוי בשאלה מי יקבל את קולות השחורים וההיספנים, ציבורים שלג'ו ביידן יש אצלם יתרון ברור. למייק בלומברג יהיה קשה לקבל את קולות השחורים. אם יצלח את המשוכה הזו ויקבל את המינוי כמועמד הדמוקרטים לבחירות לנשיאות 2020, התשובה היא כן, יש לו היכולת להביס את טראמפ. הפוטנציאל קיים. המימוש הוא כבר עניין חמקמק". 
