"ישנם מעט מאוד בתי ספר שהשפיעו על התרבות, האמנות, התיאטרון, המוזיקה והתקשורת בישראל כמו בית הספר תלמה ילין", משתבח יצחק נתן, מי שניהל במשך עשרות שנים את התיכון היוקרתי לאמנות ששמו לא יורד לכותרות בשבועות האחרונים, בהקשרים שרחוקים מלהיות חיוביים. "אתן לך המחשה קטנה. באחת החזרות של זובין מהטה בפילהרמונית, דיברנו על בוגרי תלמה ילין. שאלתי אותו כמה בוגרים שלי יש לך בתזמורת. הוא אמר: בוא נעשה ניסוי. מהטה אמר לנגנים: כל מי שהוא בוגר תלמה ילין שלא ינגן. עשרות נגנים בתזמורת הפילהרמונית הישראלית שילבו ידיים". כולם למדו אצל יצחק נתן.
בוגרי תלמה ילין נמצאים בטלוויזיה, בתיאטרון, בקונצרטים, במופעי מחול, בקולנוע, בספרות ובתחומי אמנות רבים, אבל בשבועות האחרונים נקשר שמו של המוסד בפרשיות קשות של הטרדות מיניות מצד מורים כלפי תלמידיהם. זה החל בחשיפת איש הטלוויזיה ובוגר בית הספר אסף הראל, שטען כי המנצח המוערך של תזמורת בית הספר, מנחם נבנהויז, ביצע מעשים מגונים בו ובעשרות תלמידים אחרים. בשבוע שעבר נחשפו טענות לקשריו המיניים של האמן והמרצה בעז ארד עם תלמידות תיכון מבית הספר. יום לאחר הפרסום שם ארד קץ לחייו.
יצחק נתן לימד בתלמה ילין מגיל 22, ושימש מנהל המוסד במשך 23 שנה. ב־2002 פרש. הפרשיות האחרונות מעוררות בו כאב גדול ועוגמת נפש. "לא כך צריך לזכור ולראות את תלמה ילין", הוא נאנח. "זה עיוות דמותו המפוארת של בית הספר". הוא שואב עידוד ממאות טלפונים שהוא מקבל לדבריו בשבועות האחרונים מבוגרים, הורים ומורים, שמדברים על בית הספר כמו שהוא הכיר אותו: מוסד חינוכי ייחודי המוקדש לטיפוח כישרונות צעירים.
הפרסומים יוצרים תחושה שמדובר בתופעה שחזרה על עצמה בבית הספר. מתירנות, הפקרות, הסתאבות ויחסים מעוותים בין מורים לתלמידים.
"אני לא רואה את הדברים כך. התפרסמו שלושה מקרים של מורים שחצו גבולות. סיפור אחד הוא פרשה ממוחזרת מלפני יותר מעשרים שנה. אלו מורים שאני הבאתי לבית הספר, בעלי מקצוע מעולים כל אחד בתחומו. לדעתי מדובר בצירוף מקרים. בבית הספר עברו מאות מורים במהלך השנים. הקפדנו על דיאלוג בין מורים לתלמידים, אבל הייתה גם הקפדה על גבולות. הפרשיות האחרונות הן של מורים שפעלו בניגוד לרוח בית הספר ולערכים שלו.
"מהסיפורים ששמעתי בכלי התקשורת, אותם מורים בגדו בתלמידיהם ובמערכת האמון איתם, וגם בנו אנשי בית הספר. חשבתי שאני מכיר אותם. מנחם נבנהויז היה עילוי. ראיתי אותו בחזרות, את היחס שלו לתלמידים. הוא הביא את התלמידים להישגים מדהימים, לא רק בישראל אלא בכל העולם. אבל אם הדברים נכונים מתברר שהוא היה ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד.
"כשמנהל בית הספר הנוכחי, משה פילוסוף, התקשר אליי וסיפר לי על נבנהויז, הטלפון נשמט מידי. אתה יושב עם בן־אדם וחושב שאתה מכיר אותו. מורה נפלא שמגיע להישגים בלתי רגילים. הוא הביא את תלמידי בית הספר להעלות קונצרטים בלונדון ובפריז והביא אותנו להישגים בינלאומיים, ומאחורי הגב עולות טענות לדברים איומים שעשה. כשאסף הראל התקשר אליי וסיפר לי הכול, שאלתי אותו איך זה יכול להיות, הרי היינו איתו יחד בבית הספר, בקונצרטים. הראל ענה לי שבימים הוא היה מלמד ובלילות היה צד ילדים. זו מחלה. אם הדברים נכונים אז לעשות כך לילדים, לתלמידים, זה מפלצתי, זה שטן".
"כשידענו טיפלנו"
לא מדובר רק בנבנהויז. האם ייתכן שמשהו באווירה המתירנית אולי של בית הספר אפשר את האירועים הללו?
"לא ולא. בית הספר צריך מסגרת שמאפשרת דיאלוג חינוכי בין מורים לתלמידים. הקפדנו על משמעת חזקה של נוכחות ושל אסור ומותר. לבית הספר יש תקנון. שנים הייתה תלבושת אחידה בבית הספר, והיינו בין מוסדות החינוך האחרונים שביטלו את התלבושת האחידה, וגם זה רק אחרי שניסחנו אמנה למורים ולתלמידים על הלבוש שצריך להיות בבית הספר. בוגרים מתקשרים אליי מדי יום ואומרים שהם זוכרים לי את מלחמות המשמעת, את סימון הגבולות. בוגרת שלנו, העיתונאית לינוי בר־גפן, אמרה לי השבוע: 'כמה צדקת שניהלת מלחמה חורמה בתלמידים שביקשו לעשן'".
נתקלת במקרים שבהם מורים חצו גבולות?
"היו מקרים של חציית גבולות, והם תמיד טופלו. התקשרה אליי מורה לשעבר בבית הספר, שהיום מלמדת באוניברסיטה. היא אמרה לי 'יצחק, אתה היית מקפיד איתנו על קלה כחמורה'. היא נפגשה עם תלמיד לאחר שעות בית הספר וזה היה איסור מוחלט מבחינתי, והיא ננזפה. כשהיו אירועים חריגים שנודעו לי ולצוות המורים, הם טופלו".
אתה לא מרגיש כישלון מסוים כשמתברר שלכאורה נחצו גבולות גם בתקופתך?
"אני לא מרגיש כישלון, כי בעיניי מדובר במקרים חריגים שלא משקפים את תלמה ילין. הרי אם הייתי יודע שדברים כאלו מתרחשים, הייתי מגיב מיד ובנחרצות. באחת השנים הראשונות שלי כמנהל הגיע אליי מקרה של תלמידה שסיפרה שאחד המורים הוותיקים היה מלמד אותה ואחרים לבחינות המעבר. בקיץ היו בחינות מעבר לתלמידים שלא הגיעו לציונים מספקים. התברר לי שהוא היה מזמין תלמידים לביתו, ואז גם שולח ידיים. המורה זומן לבירור, התייעצתי עם משרד החינוך וקיבלתי את הגיבוי המלא, והאיש פוטר מיד".
במקרה כזה לא צריך לערב משטרה?
"באותן שנים אירוע כזה עבר דרך משרד החינוך, ובהתייעצות עם המשרד הוחלט לפטר אותו מיידית. זו הייתה תקופה אחרת. אבל לא היה מקום לדברים כאלו בבית הספר, ודאי לא למפגשי מורים ותלמידים אחרי שעות הלימודים. מורים היו ננזפים על אמירות בוטות או קרבה יתרה. לא הייתה שום ותרנות בעניין הזה.
"במקרה הזה של ארד, אם היינו יודעים היינו בודקים את הדברים בנחרצות. אבל לא ידענו. הייתי בדרך לשבת בירושלים אצל אחי, וקיבלתי את ההודעה על התאבדותו. זה היה קשה מאוד. למזלי השבת נכנסה מוקדם והטלפון היה סגור, ולא הייתי צריך לענות למבול הטלפונים שהגיעו".
אולי העובדה שלא ידעתם שקורים מקרים כאלו היא בעצמה הכישלון הגדול.
"אבל אתה רואה שגם הקורבנות עצמם שתקו במשך שנים, ולא סיפרו מה שעבר עליהם. לאנשים שנפגעו לוקח זמן לדבר על זה, אם בכלל. אמרתי לאסף הראל, הרי אתה מכיר אותי, למה לא פנית אליי, למה לא דיברת איתי? הייתי עושה לזה סוף. הוא אמר לי שהוא היה בן 17, ילד מבולבל. אני מבין אותו. אנשים התביישו לספר ושמרו את הדברים בפנים".
טשרניחובסקי וכוזרי לחיילים
המנהל המיתולוגי של תלמה ילין הוא חובש כיפה סרוגה. המוסד הליברלי ובעל האופי האליטיסטי והשמאלני נוהל במשך עשרות שנים בידי מחנך דתי שהצביע למפד"ל, ועדיין חבר במפלגת הבית היהודי.
יצחק נתן נולד בירושלים ב־1944. הוריו הגיעו לארץ כילדים עם משפחותיהם בשנות העשרים. אביו היה חבר 'ההגנה'. אחד מחבריו הטובים של האב היה מפקד האצ"ל דוד רזיאל, שגם היה הסנדק בברית של אחיו הגדול של יצחק. הוא זוכר את הבריטים פורצים לביתם בילדותו, שוברים מרצפות ומחפשים נשק ששימש את המחתרות.
בגיל 17 וחצי החל ללמוד באוניברסיטה העברית, במסגרת הסמינר למורים. "זה היה תור הזהב של לימודי היהדות באוניברסיטה", הוא מתאר. "לצדי למדו עמוס עוז, יוסי שריד ולימים החוקר והעורך מנחם פרי. עמוס עוז היה סטודנט חרוץ מאוד". בהמשך גויס לצה"ל כמורה לחיילים וקצינים. "צה"ל שיווע למורים. לחיילים הייתה חסרה השכלת יסוד בסיסית. היו הרבה עולים חדשים. לימודי תיכון לא היו חובה, ולחיילים והקצינים שהתגייסו למלחמה לא הייתה השכלה ותעודת בגרות".
בהמשך זימן אותו קצין חינוך ראשי מרדכי בר־און למטכ"ל, כחלק מהקמת ענף ההשכלה בצה"ל. כעת היה על נתן להביא קצינים וטייסים לבגרות. "צה"ל הקים מפעל אדיר של השכלה, והתפקיד שלי במערכת היה לפתח את הוראת הבגרות לקצינים". למפעל ההשכלה הזה הגיעו מיטב הלוחמים והטייסים של אותם ימים. "אני זוכר את אביגדור קהלני לומד אצלנו, קצין שעדיין בתהליך שיקום, כולו שרוף, והוא יושב ולומד ומקבל את התעודה". בכירי צה"ל דאז עברו תחת ידיו, בהם טייס הקרב אהרן ("ילו") שביט, אלוף פיקוד הדרום ולימים מפכ"ל המשטרה הרצל שפיר ואחרים. נתן לימד את קציני צה"ל היסטוריה, ספרות ושירה. "לימדתי אותם גם כוזרי ותפילות ישראל, ביאליק וטשרניחובסקי".
אהבת את ההוראה?
"ודאי שאהבתי, כל חיי. גם כשניהלתי את תלמה ילין לא ויתרתי על הפריבילגיה ללמד תלמידים. גם כמנהל הייתי מלמד כל כיתה שיעור על מגילת העצמאות. למורים לאזרחות הייתי אומר 'מגילת העצמאות זה שלי'. יחד עם התלמידים היינו מנתחים את המגילה, לומדים את הרקע, את המקורות, ויכוחים אינסופיים. זה היה יותר חשוב לי מהבגרות".
בגיל 22, אחרי השחרור מצה"ל, החל נתן הצעיר לחפש עבודה בהוראה. הוא הגיע לעיריית תל־אביב ונשלח לעירוני א'. מנהל בית הספר הציץ ברקורד שלו וקיבל אותו למשרה חלקית. "הוא הסתכל עליי מלמעלה", נזכר נתן. "הוא היה איש ממסד שנים רבות ואמר: 'אני מקבל אותך. לי אין זמן למורים צעירים, אני זורק אותך למים – או שתטבע או שתצוף'. הייתי המום מהמשפט הזה. בעיניי תפקידו של המנהל הוא ללוות מורים צעירים ולהיות שם בשבילם. למרות שהיה מדובר בתיכון יוקרתי, סירבתי לעבוד בו. הוא היה מופתע, והבטיח לי שלא אמצא עבודה בתחום ההוראה".
מתינות עם גבולות
דרך חבר משותף בצבא הכיר נתן את מרדכי קשטן, המנהל הראשון של בית הספר תלמה ילין. בתחילה עבד תחתיו בעיתון 'ידיעות אחרונות' כעורך מגזינים לימודיים לתלמידים, ובהמשך קיבל חצי משרה בבית הספר שהיה אז בתחילת דרכו ואנונימי למדי.
"זה היה בית ספר צעיר מאוד שהיו בו רק ארבע כיתות, כיתה אחת בכל שכבה. המכנה המשותף של כל התלמידים היה היותם מוזיקאים מוכשרים", מספר נתן. "כדי להיות טוב במוזיקה אתה צריך לעבוד שעות, להתאמן מדי יום. זו עבודת פרך. לילדים האלה של תלמה ילין לא היה מקום אחר. בית הספר נתן מענה לילדים מוכשרים. כשנכנסתי לשם, הוקסמתי. ראשית היה שקט בבית הספר, זה לא היה רגיל. תלמידים ישבו ולמדו. בהתחלה שמעתי רק פסנתר. התחלתי להשתלב, והכנתי את התלמידים לבגרות בהיסטוריה ובספרות. בסוף השנה מינה אותי המנהל לרכז החברתי. המורים הכניסו אותי לוועד".
בשנה הבאה מינה אותו המנהל לסגנו. בשנת 1979 קיבל נתן את המושכות, והפך למנהל בית הספר למשך 23 שנה. לפני שנכנס לתפקיד שאל אותו ד"ר שמשון שושני, איש מערכת החינוך, איך יוכל לנהל בית ספר לאמנות עם האיסור המקראי של "לא תעשה לך פסל וכל תמונה".
הכיפה לא הפריעה בבית הספר?
"הבנים והבנות של עמוס קינן ודידי מנוסי למדו אצלי. יום אחד שואל אותם הסופר חיים באר איך הם לא מפחדים להפקיד את בניהם בידי 'חובש הכיפה המזרוחניק הזה'. עמוס קינן אמר לו: 'תקשיב, עדיף שהוא ינהל את בית הספר ולא אחד מאיתנו'. אני זוכר את היום שבו עמוס קינן הגיע למשרד שלי כדי להכניס את בתו. כשהוא פתח את הדלת הוא כמעט התעלף לראות מנהל חובש כיפה סרוגה. אחרי דקה של התאוששות הוא לוקח כיסא ומתיישב לידי ואומר: רבים מידידיי הטובים חובשי כיפות. שתי בנותיו למדו אצלנו. כשרונה קינן הייתה שרה, זה היה מדהים כל פעם מחדש".
שלמה בראבא היה אחד מבני המחזורים הראשונים שלמדו בכיתתו. "לא מזמן ראיתי אותו בהופעה, ואנשי 'הבימה' לא נתנו לי לגשת אליו. הוא ראה אותי ומיד נתן לי חיבוק גדול. העלינו זיכרונות איך חפרנו שוחות בבית הספר לפני מלחמת ששת הימים.
"כולם ידעו שאני דתי וגם מפד"לניק", צוחק נתן. "ב־72' היו בחירות פנימיות במפד"ל, והוקמה אז סיעת הצעירים של זבולון המר וד"ר יהודה בן־מאיר. נבחרתי לחבר ועידת המפלגה. בבית הספר היו אומרים לי שאולי אני אהיה שר החינוך מטעם המפד"ל… אני ציוני־דתי מתון".
נתן אולי מתון, אבל אחרי המאמר של יוסי קליין ב'הארץ' שהתבטא כי הדתיים־לאומיים גרועים מחיזבאללה, הוא ביטל את המינוי לעיתון. "יש גבול לכל דבר. אין שום סיבה לכתוב דברי בלע נגד ציבורים אחרים, כך אי אפשר לקיים דיאלוג. אני לא אוהב ש'יורדים עליי' ועל הציבור שממנו אני בא, ובכלל על עם ישראל".
כיצד אתה רואה את עתידו של תלמה ילין?
"אין לי ספק שהם יצאו מזה. אני מבין שהם בלחץ גדול, והסערה הזו לא עושה טוב לבית הספר. אבל המורים שם מעולים, התלמידים מוכשרים מאוד והם עובדים ולומדים לילות כימים. בשבועיים האחרונים מספרים לי בוגרים שאלו היו השנים הכי יפות שלהם. אסור לתת לכמה מורים שכשלו וחצו גבולות לפגוע בנכס הזה. אנחנו נצמח מהמשבר הזה, ותלמה ילין ימשיך להוציא את התלמידים הטובים והמוכשרים ביותר".
