כבר כשהתקרב ברכבו אל עבר הבית שלו בשכונת הר־חמד בקדומים, ראה אביעד שררה התרחשות חריגה. ליד הבית, בגבעה שבה מתגוררות 12 משפחות בסך הכול, חנו לא מעט כלי רכב. היה זה ט"ז בסיוון תשע"ו (יוני 2016). כשנכנס הביתה, מצא את עצמו מוקף בחברים מכל שלבי חייו שהגיעו למסיבת הפתעה. זו הייתה שנה לא קלה מבחינה בריאותית בשביל שררה, ואשתו חגית, שרצתה לשמח אותו, טרחה והזמינה יותר משלושים חברים, והם התקבצו ובאו מרחבי הארץ כדי לשמוח איתו ביום הולדתו השלושים.
היו שם חברים מהילדות, מהישיבה ומהצבא. רובם לא הכירו זה את זה, וכולם נהנו להחליף חוויות, לאכול מהמנגל, ופשוט לשמוח עם חברם. לאביעד היה חשוב לתעד את הערב. הוא צילם את החברים, ועם חלקם הצטלם 'סלפי'. אחדות מהתמונות צילמה אשתו. באחת מהן רואים את אביעד מחייך חיוך רחב, מוקף בחמישה חברים. מעל כולם עומד רזיאל שבח בחולצה לבנה, מחייך.
לאחר הירצחו של שבח שלפו החברים את התמונה, ונזכרו בערב השמח שבילו יחד. השבוע קיבלה התמונה משמעות מצמררת כשאיתמר בן־גל, שבתמונה יושב לימינו של אביעד, נרצח אף הוא בפיגוע, בכניסה לאריאל.
אביעד שררה, איתמר מאירזאדה ואהד נתנזן גדלו יחד בסניף עזרא ברחובות. כשאיתמר ואהד הוזמנו להפתיע את אביעד, הם הגיעו בשמחה. רזיאל שבח, שהכיר את אביעד מההתנדבות המשותפת ב'קו לחיים', הגיע כאמור אף הוא. המצולם הנוסף הוא שלומי ברדוגו, חברו של אביעד ללימודים באוניברסיטת אריאל, שלא הכיר את השאר. השבוע נפגשו שלושת חברי הילדות איתמר, אביעד ואהד בהלוויה בהר־ברכה.
חוטים של חברות המשיכו ללוות אותם מהסניף ועד היום. מאירזאדה הפך לשכנו של בן־גל בהר־ברכה, נתנזן לימד עם בן־גל בישיבה התיכונית בגבעת־שמואל, ועם אביעד התהדק הקשר בעקבות מחלתו בשנים האחרונות. השלושה זוכרים היטב את הנסיבות המשמחות שבהן צולמה התמונה, וחוו זעזוע בעקבות רציחתם הטרגית של שניים מהמצולמים. יחד עם זאת הם ביקשו לספר על איתמר שלהם, החניך המעורב מהסניף, המדריך המסור בסניף העולים, בחור הישיבה המתמיד בהר־ברכה, האב והבעל האוהב, והר"מ בעל הניצוץ בעיניים שראה שליחות בחינוך הדור הבא.
חיקוי של תימנים
אביעד שררה, 31, מתגורר כיום בראש־העין. הוא גדל ברחובות, שם הכיר את איתמר בסניף עזרא. הוא ואהד נתנזן שימשו מדריכים של איתמר. הוא זוכר אותו כחניך תוסס שכל מי ששהה בקרבתו חייך. "הם היו קבוצה של חברים שתמיד עשו שמח ביחד. איתמר היה בנאדם בעל לב ענק, שילוב של שמחה וטוב לב. כשהוא חיבק אותך, תמיד הוא היה מצמיד אותך אליו, לתת חיבור מעומק הלב".
אחרי שהשניים גדלו ועזבו את רחובות הקשר ביניהם ניתק. לפני כשנתיים, כשאביעד חלה, הקשר התחדש, ואיתמר הקפיד לבקר את אביעד. "כשאתה חולה הרבה אנשים שואלים אותך מה נשמע כדי לצאת ידי חובה, אבל איתמר היה שואל מכל הלב, וגם אם הייתי עייף והייתי עונה תשובה לקונית, אז הוא היה מתעניין ושואל ומבקש – 'אני בכל זאת אשמח שתפרט ותשתף אותי'".
כשאביעד משחזר את המסיבה שבה צולמה התמונה, ניכר שהוא מתרגש. "הרבה פעמים באירועים כאלו כל קבוצה מסתגרת בתוך הזיכרונות שלה, אבל כאן כולם דיברו זה עם זה, הייתה אווירה נפלאה".
אחרי האירוע שלח איתמר לאביעד קולאז' תמונות מהאירוע, שבמרכזו תמונה של השניים. "הוא אמר לי כמה שמח להיות נוכח ביום ההולדת שלי, והקולאז' הראה שבאמת אכפת לו".
את רזיאל שבח פגש אביעד כשהתנדב בארגון 'קו לחיים'. אביעד החל להתנדב שם בעודו נער, כאיש צוות טכני, ועד מהרה הפך לחונך לנער הסובל מ־CP (שיתוק מוחין), התנדבות שבה המשיך עד שחלה. שבח התנדב כאמור גם הוא בארגון, ואף הכיר במהלך ההתנדבות את יעל רעייתו. דרכיהם הצטלבו גם בגוש קטיף, שם גר אחיו של אביעד במשך תקופה, ורזיאל למד בישיבת 'תורת החיים' המקומית. "היה בינינו קשר מיוחד", אומר אביעד. "שנינו ממוצא תימני, והיו לנו בדיחות שרק אנחנו הבנו. לפעמים היינו יושבים ומחקים שני זקנים תימנים בני תשעים, ומתפוצצים מצחוק".
ככל שהשנים חלפו עמד שררה על אופיו המיוחד של שבח. "הערצתי אותו על ההספקים שהיו לו בחייו. הוא היה מוהל, רב ושוחט, בנה בעצמו מדרגות גבוהות, ועם כל זה לא משנה מתי נפגשנו, תמיד הייתה לו שמחת חיים. הייתה לו רמה רוחנית גבוהה, אבל הוא גם ידע לצחוק. וכשהוא צחק הוא עשה את זה בשביל לגרום שמחה לאחרים, לא בשביל להשתטות".
אחרי הרצח של רזיאל שבח הביט שררה בתמונה והצטמרר. השבוע, אחרי שגם איתמר נרצח בפיגוע, הוא התקשה לעכל את הכאב הכפול. "התמונה הזאת היא מקרית, אולי אפשר לומר רגעית, אבל האבדה, האבדה היא נצחית. כתוב במסכת שבת 'אחד מן החבורה שמת – תדאג כל החבורה כולה', ואני מרגיש שכולנו צריכים לדאוג, כל עם ישראל, במיוחד כשמדובר באנשים גדולים שמתו מוות מזעזע. הדאגה צריכה להיות גם ברמה הלאומית, לדאוג שדבר כזה לא יקרה שוב, לחזק את הביטחון, וברמה העמוקה יותר לפעול לחיזוק הזהות היהודית, לחיבור לתורה ולארץ ישראל. אלו דברים שהיו נר לרגליהם של איתמר ורזיאל".
בתום השבעה על רזיאל שבח, ואחרי שניחם את המשפחה, יצר אביעד קשר עם יעל, אלמנתו של שבח, והבטיח לה כי הוא ורעייתו ייקחו משהו מרזיאל, שאיתו ימשיכו הלאה.
מה לקחתם ממנו?
"אני מעדיף להשאיר את זה לעצמי, אבל כן חשוב לי שכל אחד ייקח מהם משהו. לא לתת לדברים לחלוף, לא להזדעזע לרגע ולחזור לחיים הרגילים. המהות של עם ישראל היא הציפייה לגאולה ולבית מקדש, דברים שקצת מתפספסים ביומיום, וצריך לתת על זה את הדעת".
"אדם טוטלי"
כמו אביעד, גם אהד נתנזן, 32, הכיר את איתמר כשהדריך אותו בסניף עזרא ברחובות. מכיוון שהפער ביניהם היה רק שנתיים, מהר מאוד היטשטשו הגבולות בין המדריך לחניך, והם הפכו לחברים. הקשר שנשמר כל השנים על אש נמוכה התחדש בשנה האחרונה, כשאיתמר החל ללמד בישיבת בני עקיבא גבעת־שמואל, הישיבה שבה עובד נתנזן כמורה להיסטוריה.
"לא הרגשנו שהיה איזה נתק, פשוט היה כיף להיפגש שוב כמה פעמים בשבוע, לדבר ולהתייעץ סביב נושאים חינוכיים משמעותיים", אומר נתנזן. "מה שאפיין את איתמר, כבר כחניך ובהמשך כמורה, היה הטוטליות שלו. כשאיתמר הדריך בסניף עולי אתיופיה בשכונת דניה ברחובות, הוא התמסר לזה כל כולו. בהמשך, כשהוא הלך לישיבת הר־ברכה, הוא התבלט לא בגלל יכולות יוצאות דופן אלא בגלל התמדה יוצאת דופן. הוא גדל מאוד בתורה שם.
"הטוטליות הזאת באה לידי ביטוי גם כשאיתמר הגיע לישיבה בגבעת־שמואל כר"מ. ראיתי אצלנו מסירות יוצאת דופן, למרות המרחק מהר־ברכה והנסיעות הלא פשוטות. הוא השקיע מאוד בתלמידים שלו, והתלמידים, 'כמים הפנים לפנים', הרגישו את המסירות שלו, את הרצינות והטוטליות".
כדוגמה למסירות מביא נתנזן מסיבת חנוכה שערך בן־גל לתלמידיו בביתו בהר־ברכה. "כשהסתיימה המסיבה התלמידים היו אמורים לחזור בהסעה עם המדריך שלהם לגבעת־שמואל, אבל איתמר התעקש לחזור איתם באוטובוס כדי לוודא שכולם הגיעו בשלום והתפזרו הביתה. זו דוגמה למסירות הנפש שלו". לא מזמן ערך בן־גל לתלמידיו חזרה חווייתית על החומר שלמדו בהלכות שבת. "יכולתי לשמוע בקול שלו את ההתלהבות כשהוא דיבר על זה", נזכר נתנזן.
אהד מציין גם את שמחת החיים המידבקת של בן־גל. "היה בו שילוב של רצינות וטוטליות עם שמחת חיים. כשדיברת איתו, הרבה פעמים הוא נשמע קליל, אבל הוא היה מאוד רציני ומקצועי".
איך האווירה בישיבה בימים אלו?
"כמוסד חינוכי היה קשה להתמודד עם כך שהתלמידים למעשה קיבלו כבר את ההודעה על הירצחו של איתמר ברשתות החברתיות, עוד לפני שהמשפחה ידעה, ודאי לפני שהישיבה הוציאה הודעה מסודרת. התלמידים נחשפו גם לסרטון הרצח שהסתובב ברשת. זה מצב מורכב מאוד. אנשי הישיבה, יחד עם צוותים של פסיכולוגים ושירותי הרווחה בעיר, נפגשו עם התלמידים של איתמר. במקביל נעשה גם איתור של תלמידים שצריך לשים לב במיוחד אליהם להמשך טיפול".
את הערב שבו צולמה התמונה נתנזן זוכר היטב. "זה היה מפגש חווייתי ונעים של חברים ביום הולדת. בדרך כלל זה גיל שכבר לא נאספים בו וחוגגים עם חברי ילדות, וכאן היה שילוב של אנשים שכיף להיות איתם. את רזיאל פגשתי רק באותו ערב. כשהוא נרצח הפצנו בינינו את התמונה, להיזכר באותה סיטואציה. לאחר הרצח של איתמר אותה תמונה קיבלה משמעות נוספת. עצוב לראות איך סיטואציה כל כך נעימה ושמחה הופכת אחרי שנה וחצי למשהו נורא".
אחרי שהתמונה הופצה בכלי התקשורת, קיבלת תגובות?
"התגובות היו של הזדהות ואמפתיה. בגלל התמונה אנשים מזהים אותי עם האירוע, למרות שבעיניי הפוקוס צריך להיות על איתמר ומורשתו המיוחדת".
"משתוללים בטעם טוב"
גם איתמר מאירזאדה, 33, מעדיף לשים את הפוקוס על בן־גל. "התמונה היא לא העיקר כאן, אבל אני חושב שהיא מצליחה להמחיש את הזעזוע של מה שקורה כאן בארץ שלנו. אנשים יושבים בערב של חברים, ובתקופה קצרה שניים מהם נרצחים".
מאירזאדה ובן־גל נפגשו גם הם בסניף עזרא רחובות. אף שמאירזאדה היה מבוגר מבן־גל, נוצר בין השניים קשר של חברות. לימים התהדק הקשר כשמשפחת מאירזאדה עברה לגור בהר־ברכה. "אני זוכר את איתמר והחברים שלו יושבים בסניף מלאי שמחת חיים. הם ידעו להשתולל, אבל בגבול הטעם הטוב. מצד שני הם היו מלאי אידיאלים, עקרונות וערכים. אני זוכר אותם יושבים בסניף בתקופת הגירוש מגוש קטיף ומתווכחים בלהט".
מאירזאדה מתאר את איתמר כמי שלימוד התורה היה חשוב לו מאוד. "הוא אדם ששאף לקודש, לתורה להלכה, כשהגיע הזמן שלו ללכת לשיעור א' הוא כתב מכתב לחבר ובו הוא סיפר כמה הוא שמח ללכת סוף סוף ללמוד תורה באופן נקי, לא בשביל מבחן הבגרות אלא כדי לבנות את האישיות התורנית שלו. בהר־ברכה הוא לא נחשב עילוי אלא לשקדן. הוא עמל ושקד על התורה באהבה".
בהר־ברכה מצא בן־גל את שאהבה נפשו, מרים, בתו של הרב שלמה בדש, והשניים בנו ביישוב את ביתם. מאירזאדה: "איתמר תמיד היה מזמין אותי להר־ברכה. הוא היה אומר תבואו לשבת, תראה את היישוב, את התפילה המיוחדת בשבת, את השיעורים". בסופו של דבר הזוג מאירזאדה, שניהם "עירוניסטים בדם" כהגדרתו, אכן עברו ליישוב.
בשנה האחרונה גרה משפחת מאירזאדה באותו בניין של משפחת בן־גל, בקומה מעליהם בבניין השלישי בשכונת מצפה־שלם. "מאז, הקשר בינינו התהדק מאוד. זה לא היה שכן שאמרתי לו שלום שלום במדרגות, אלא בכל פעם שהיינו נפגשים היינו עומדים ומדברים עשרים דקות, חצי שעה, עד שאשתי או אשתו היו פותחות את הדלת ושואלות מה קורה".
בחצי שנה האחרונה, לצד עבודתו כר"מ בישיבת ההסדר בהר־ברכה, החל בן־גל כאמור לעבוד גם כר"מ בישיבה התיכונית בני עקיבא בגבעת־שמואל. "הוא ראה בזה שליחות, ללמד בישיבה תיכונית. לעמוד כל יום בשש בבוקר בטרמפיאדה בקור של הר־ברכה, זה לא דבר פשוט. הוא השקיע מאוד בתלמידים שלו, התלהב מהכנת השיעורים. בכל בוקר הוא הקפיד להשמיע להם שיר שיפתח להם את הלב ללימוד, אחד מהשירים האלו הוא 'בן אדם, עלה למעלה עלה', ואחרי שהקהל התפזר מההלוויה התלמידים שלו עמדו ושרו לו את השיר הזה".
"יחד עם זאת", מוסיף מאירזאדה, "חשוב לי שלא יצטייר שאיתמר היה 'כבד'. הוא ידע לצחוק, ואהב להיות מעורב בכל תחומי החיים – אם זה מדע, קדמה וכמובן תורה וארץ ישראל".
לפני שבועיים, בשבת בשלח, נענתה משפחת מאירזאדה להזמנתה של משפחת בן־גל, והן סעדו סעודת שבת יחד. "אני מרצה בהרבה שבתות מחוץ לבית", אומר איתמר, "אבל זו הייתה שבת סוערת, ואנחנו היינו יחד, ישבנו ודיברנו. זו הייתה שבת מדהימה. ראית מולך בעל מסור, אבא אוהב, אדם צעיר, בן 29, וכבר אב לארבעה ילדים, מחנך ומעל הכול בנאדם. זאת אבדה ענקית למשפחתו, ליישוב ולעם ישראל".
מאירזאדה מעדיף לא להתייחס לתמונה שהתפרסמה. "אחרי הרצח של איתמר שלחתי את התמונה הזו בקבוצה פרטית, ומאותה שעה קיבלתי אותה בחזרה מכל בנאדם אפשרי. אנשים כתבו לי משפטים ובדיחות שחורות. זו לא הייתה הכוונה שלי, וזה לא מוסיף כלום. לא הכרתי את רזיאל, פגשתי אותו רק באירוע של אביעד. אין צירוף מקרים, הכול מה'. רזיאל היה בדרך מבדיקה של נימול ואיתמר היה בדרך לברית של אחיין של אשתו". אביה של מרים, הרב שלמה בדש, ליווה את מרים לבית החולים לבעלה הפצוע אנושות, וחזר היישר לסעודת המצווה בברית של נכדו.
השבוע בהלוויה מצא את עצמו מאירזאדה מחובק הן על ידי חברי הילדות מהסניף ברחובות, והן על ידי החברים מהר־ברכה. "זאת הייתה הלוויה של חיים ולא של מוות", הוא אומר. "הר־ברכה הוא אולי היישוב הכי מתפתח בארץ. יש פה ילודה בלתי פוסקת, קהילה תומכת ועוטפת. אנשים יעטפו ויעזרו למרים. היא לא תהיה לבד. זו הקהילה ואלו האנשים. כדי להגיע לכאן צריך לעבור בכפר חווארה, אבל אנחנו לא פוחדים פה. אנחנו חיים בגאווה וגאון, נוסעים בטרמפים כי אין דרך אחרת, אי אפשר להסתדר עם אוטובוסים. זו מציאות החיים. הרגשתי השבוע חיבוק גדול עם איתמר הנער מרחובות, ועם איתמר האבא והר"מ מהר־ברכה. הוא האמין בדרך שלנו, ונמשיך אותה לזכרו".
