פתאום, בתוך שטף הדברים, חברת הכנסת מיכל שיר מציצה על כותרת הלו"ז היומי שהעוזר הפרלמנטרי הניח על שולחנה, ועוצרת. "רגע, זה היום? כ"ט חשוון? היי, זה התאריך העברי שלי. יש לי יום הולדת. אני בת ארבעים", היא מחייכת. מזל טוב.
זו כבר הכנסת השנייה שבה היא מכהנת, עם ותק כולל של כחצי שנה במשכן. על מדפי הלשכה, שעוד לא הספיקו להעלות בלגן, יש לה תעודות הוקרה מהעיר עכו וגם מראשי מועצות שומרון ובנימין, וספרים מאת ז'בוטינסקי ובגין לצד תנ"ך. הח"כית הצעירה, מקום 31 בליכוד, עלתה לכותרות בשבועיים האחרונים כמי שתמכה בגלוי ובהתלהבות ביוזמת הפריימריז המוקדמים של גדעון סער, שבינתיים נראה כי אפסו הסיכויים לקיימם.
איך התחושה בתוך המפלגה? כעסו עלייך? עשו לך פרצופים?
"האמת שלא כל כך הרגשתי את הפרצופים. לא פה בכנסת. יש ויכוחים וזה דבר לגיטימי, לא באנו לפוליטיקה כדי שיהיה לנו קל".
זה לא ירד לרמה האישית?
"לא. אני לפחות לא רואה את זה. אולי זה משהו שלא בסדר איתי".
טוב, את באמת לא ישנה בלילות.
היא צוחקת. "האמת שאני כל כך עסוקה, אני כל הזמן עושה משהו, ואין לי זמן לתת לזה לשקוע". היא נשואה לארז סגמן ואם לשני קטנטנים. ירדן (שכן, "שתי גדות לירדן, זו שלנו זו גם כן"), בת שנתיים וארבעה חודשים, ומיכאל, בן שנה – עובדה שמרמזת כי שעות השינה של חברת הכנסת אכן קצובות. "זה די טירוף. אני חוזרת הביתה ומיד אני במשמרת ב'. אתמול עשיתי ישיבה אצלי בבית, והיועצים שלי כבר יודעים שהם מחזיקים תוך כדי את הילדים, כדי שאני אוכל לתפקד. אני שוטפת בקבוקים בזמן שיחות טלפון חשובות. בטירונות היה לי יותר זמן למקלחת מאשר היום. איך אומרים, החיים עצמם. אבל הייתי רווקה הרבה שנים, ואני מעדיפה את המצב הנוכחי מאשר את השקט. איבדתי את המשפחה שגדלתי בה – הייתי ילדה יחידה ושני הוריי כבר נפטרו, אז הייתה תקופה שבה הייתי נורא לבד, ועכשיו שוב יש לי משפחה. אקשן כל הזמן. אני מאושרת כל יום מחדש מההמולה הזו".
"החלטתי להתמודד בפריימריז והבטן הלכה ותפחה. הצוות כבר גלגל אותי מהאוטו עם בטן ענקית שהגיעה לי לסנטר, והבנתי שאין בדיוק כריזמה סוחפת בהריונית מיוזעת. נורא חששתי להתמודד כך, ושמחתי להתבדות"
היא מגלה כי יש בכנסת קליקה חצי סודית של הורים צעירים, שחולקים ביניהם טיפים לגידול זאטוטים במקביל להתנהלות פרלמנטרית. "פוליטיקאית אחת אמרה לי לא להרגיל אותם לחגוג יום הולדת בתאריך עצמו, אלא שידעו מראש שיש שבוע יום הולדת, כי אם תהיה פתאום הצבעה דחופה או משהו דומה, שלא יתאכזבו שלא תוכלי להגיע. אחרת אמרה לי לקבוע יום קבוע בלו"ז שבו אני בבית. שלישית אמרה: 'אם חשוב לך שיהיה לילדים אוכל של אמא, תקומי מוקדם בבוקר ותבשלי'. אני מתנהלת לפי בליל שרקחתי מהעצות שקיבלתי. אני באמת קמה מוקדם, מבשלת, מנקה. לא משנה שהם מתעוררים בחמש וחצי, וחצי שעה אחר כך הבית שוב הפוך כולו. משתדלת להיות איתם יום אחד לפחות בבית – לאסוף מהגן, להשכיב לישון.
"והייתה הפעם האחת שבה מיכאל היה ממש תינוק, פצצת אנרגיה, ואחרי המון זמן של ניסיונות השכבה הוא סוף־סוף נרדם עליי, וירדן לידי, ופתאום טלפון – ראש הממשלה מחפש אותי. ועוד צלצול ועוד צלצול. אבל זה היה הרגע הזה שכל אמא מכירה, שבו את לא רוצה לזוז סנטימטר כדי שהתינוק לא יתעורר".
אבל לא אל כל אמא ראש הממשלה מתקשר ברגע הזה.
"זה נכון. לא עניתי. חיכיתי עד שהרגשתי שהם ישנים חזק, הנחתי כל אחד במיטה שלו, ורק אז התקשרתי חזרה. הוא התקשר כדי לברך אותי על הזכייה בפריימריז, והייתה שיחה נעימה מאוד. דיברנו גם על ילדים, והוא אמר שחשוב למצוא זמן להיות איתם, כי הם גדלים כל כך מהר".
גדלת בבית ליכודניקי?
"מאוד. ההורים שלי אמנם כמעט לא עסקו בפוליטיקה באופן ישיר, אני בכלל דור חמישי לעיתונאים, אבל גדלתי עם אידיאולוגיה. אבא של סבא רבא שלי, מנחם־מנדל וולמן, היה כותב וממקימי תנועת 'המזרחי' יחד עם ריינס. הבן שלו, יהודה לייב וולמן, היה ממקימי בית העיתונאים בתל־אביב. הוא היה גם שופט בית משפט שלום, חבר מועצת העיר הראשונה של תל־אביב. הבת שלו, סבתא שלי, הייתה סגנית עורך 'דבר' ושדרנית 'קול ישראל לגולה', מרים וולמן־שיר, שגם שמרה על שם הנעורים שלה, כבר אז. ואבא שלי, מיכאל שיר, ייסד את עיתון הילדים הראשון בישראל, אצבעוני".
באופן טבעי, ילדותה הייתה שלובה באצבעוני. "החיים שלי היוו השראה לסיפורים שאבא כתב לעיתון. על אפרוח בשם נמש שהיה לי, וכלב שהוא הביא לי. אצבעוני היה נוכח בחיים שלנו כל הזמן. זה היה כמו לגדול עם אח וירטואלי. יום אחד התעצבנתי שההורים מקבלים דואר ואני לא. אמא אמרה שכשאתחיל לשלם חשבונות אקבל דואר, אבל אבא פשוט התחיל לשלוח לי את הגיליון בדואר במקום להביא הביתה. וכך הייתה מעטפה עם השם שלי שחיכתה לי בתיבה". גם את המתנה המיתולוגית שהעניק העיתון למנוייו, טיסה בשמי הארץ, היא זכתה לממש פעמים אינספור.
מבט של בת 70
אני שואלת אותה אם הרווקות ארוכת השנים הייתה מבחירה, או שהאדם הנכון פשוט בושש לבוא. היא משיבה בגילוי לב. "הייתי אמורה להתחתן בגיל 25 וזה לא עבד, נפרדנו. ואז אבא שלי נפטר וטיפלתי באמא שלי שהייתה חולה. הייתה תקופה ארוכה שבה הייתי קמה בבוקר, רצה אליה לבית החולים, משם לעבודה בכנסת, חוזרת בלילה ועוברת דרכה. החיים שלי היו אמא־עבודה־אמא־עבודה. ואחרי שהיא נפטרה, לא רציתי כלום חוץ מלעבוד. לשקוע בעבודה. אני מניחה שגם לא הייתי לחוצה להינשא כי לא גדלתי ככה. ההורים אף פעם לא אמרו לי 'נו, תתחתני'. זה ממש כמו שרציתי להיות ארכיאולוגית כשהייתי קטנה. הייתי מביאה ספרי ארכיאולוגיה לבית הספר וקוראת בשיעורים כי היה לי משעמם. עד היום אני קוראת כתב עברי קדום באופן שוטף. אבא שלי תמיד אמר שזה לא נורא שלא אלמד בבית הספר, ושהוא יודע שאגיע לאוניברסיטה ושם אלמד מה שאני רוצה. וכמו שלא היו לחוצים בבית הספר שאלמד, כך גם לא בהמשך שאתחתן. האמינו בי מאוד".
"אני מרגישה שכנשים מנסים כל הזמן לשים לנו פלסטר. המציאות היא שיש נשים בעולם העבודה ובפוליטיקה, והן יולדות ילדים, בואו נקבל את זה כעובדה ונתחיל מפה לבנות את כללי המשחק. לא לשים טלאי על טלאי"
וממש נותרת לבד?
"במשפחה המורחבת יש אח לאבא, אבל הוא גר בארה"ב, לא מישהו שאפשר לבוא אליו ביום שישי. בנות־דודות של אמא הפכו להיות כמו בנות־דודות שלי, וזה מה שהיה לי. וגם היה לי הליכוד, שבאמת היה כמו משפחה. אני לא אשכח שאמרתי פעם לחברה שאם אני מחר מתה, אין אף אחד שיישב עליי שבעה. אני חושבת שזה אחד הדברים שגרמו לי להבין שאני כן צריכה זוגיות. התחתנתי בגיל 36, ילדתי בגיל 37, כמו שאמא שלי הייתה כשילדה אותי".
היו לך הורים מבוגרים.
"כן. אבי היה יליד 23'. הוא היה בן 57 כשנולדתי. וזה נורא כיף, כי יש שקט מסוים שהורה מבוגר מביא איתו. המון סבלנות. יש זמן לפתוח מילון או לעשות ניסויים בפיזיקה. המון זמן איכות של הורה־ילד. בעיניי זה שפע. מקנה לי עד היום נקודת מבט אחרת על המציאות, כי פסחתי בדור. גדלתי עם סיפורים על המנדט הבריטי וההגנה והפלמ"ח. אני בת ארבעים עם נקודת מבט של אדם בן כמעט שבעים. סבא של בעלי הוא בגיל שבו אבא שלי היה אמור להיות.
"זה משפיע על האופן שבו אני מגדלת את הילדים. אני משחזרת את הסיפורים מפעם. לא אצליח להיות אבא שלי, אבל אני מנסה. אבא שלי מעולם לא הקריא לי סיפור מספר, הוא תמיד היה ממציא ונותן לי להמשיך. לומדים לתת דרור למחשבות, וזה עד היום עוזר לי לחשוב מחוץ לקופסה".
מבחינה חברתית, לא היו קשיים בגלל זה?
"לא. העברית שלי הייתה קצת יותר מצוחצחת, לא הייתי שואלת 'למה' אלא 'מדוע'. חברים שלי קראו לי 'ינטל', כי אהבתי ואני עדיין אוהבת לשמוע מוזיקה קלאסית ושירי ארץ ישראל הישנה והטובה. מגיל צעיר הכעיס אותי שאנשים ראו אותי הולכת עם אבא וחשבו שהוא סבא שלי, אבל תמיד הטוב עלה בהרבה על החסרונות. החיסרון האמיתי היחיד הוא שלא זכיתי שהם יהיו איתי לאורך הרבה שנים".
כמה היה קשה שהם לא זכו לראות אותך מושבעת לכנסת?
"עצוב מאוד. אבל הם תמיד איתי. אין רגע שאני לא חושבת עליהם. אני יודעת מתי הם היו כועסים עליי ומתי הם היו מפרגנים. ההורים שלי העריצו שניהם את נתניהו. בסוף ימיו אבא שלי כבר היה נכה, והיו בחירות, וממש עשיתי לו 'שק קמח' כדי שיוכל להצביע לנתניהו. אבל אין לי ספק שהיום הם היו עומדים לצידי. אני לא סתם נלחמת. הצעת החוק הראשונה שהגשתי נוגעת לריבונות. אנחנו נלחמים על שלטון הימין".
סיבה לקום בבוקר
מיכל שיר הצטרפה לנוער הליכוד כתיכוניסטית בגבעתיים, עיר שהיא מעוז שמאל. "אחרי רצח רבין, כולם כינו אותי רוצחת. זה דחף אותי לפעול. גם כדי להסביר שזה לא נכון, וגם, בעיקר, כדי לעצור את הסכמי אוסלו. המנהל שלי בבית הספר בזמנו לא כל כך אהב את הרעיון. כתבתי יום אחד על דלת חדר המנהל 'בוקר טוב' עם סטיקרים של הליכוד. זו הייתה שטותניקיות של ילדים, אבל מעבר לזה הייתה תקופה נהדרת מבחינה אידיאולוגית. הייתי למשל בין מקימי מעלה־ישראל".
אלא שההיאחזות הקטנה סמוך לברקן לא ממש הבשילה לכדי יישוב גדול. "כנערה הייתי שם המון. וכשלא הייתי במעלה־ישראל, הייתי בחברון. תפסנו טרמפים מפה לשם. היו ימים ממש טובים, עם אמונה אמיתית באידיאולוגיה ובדרך".
לאחר שחרורה מהצבא, הייתה שיר שותפה בהקמת מחלקת פניות הציבור של הליכוד. בהמשך הייתה דוברת בוועדת הכנסת, עבדה בלשכתו של בנימין נתניהו שבה הקימה את מערך התקשורת לקראת הפריימריז בליכוד בשנת 2002, כיהנה כיועצת פוליטית של גדעון סער וייסדה לפני כעשור את "המרכז הישראלי להכשרה פוליטית", שמיועד למי שעובדים לצד נבחרי הציבור כעוזרים, יועצים או דוברים.
"אצבעוני היה נוכח בחיים שלנו כל הזמן. זה היה כמו לגדול עם אח וירטואלי. יום אחד התעצבנתי שההורים מקבלים דואר ואני לא. אמא אמרה שכשאתחיל לשלם חשבונות אקבל דואר, אבל אבא פשוט התחיל לשלוח לי את הגיליון בדואר במקום להביא אותו הביתה"
"פעם באמת הייתי אחת העובדות הצעירות בכנסת, נכנסתי לכאן בגיל עשרים. הייתי לובשת חליפות ומתאפרת כדי להיראות מבוגרת יותר, הסתרתי את הגיל הצעיר כי לא רציתי שיזלזלו בי. ביום הולדת 25 שחגגו לי, לא האמינו שאני רק בת 25. עזבתי אז את הכנסת אחרי שהייתי גם בוועדה, גם עבדתי עם נתניהו וגם עם גדעון סער, זה הספק מרשים לגיל כזה. הייתי תחרותית, מה שהיום קצת נרגע. מגיע הזמן שבו את מרגישה שלמה עם עצמך כאדם, כאישה־של, כאמא. הגיע הזמן שבגיל ארבעים אגיע למקום הזה. ואת יודעת מה, יש משהו במוות של הורים שכופה עלייך את זה באופן מזורז. כי זה להיות או לחדול, ואז מכורח של הישרדות את בונה לעצמך קרקע מוצקה, כי אין לך בית שייתן לך קרקע כזו. כשנותרתי לבד, הבנתי עוד לעומק עד כמה גדלתי בבית טוב".
היה לך חלום לחזור למשכן, כחברת כנסת?
"האמת שלא כל כך. כשהייתי צעירה יותר, אז גם היה לי יותר כוח פוליטי כי הכרתי את השטח הליכודי היטב, חשבתי על זה. אבל אמרתי לעצמי שעד שלא אהיה ראויה להיבחר ולשרת ציבור, לא אעשה את זה. עברו שנים ולא רציתי בכלל, אהבתי את החברה שהקמתי, המרכז להכשרה. הישגית וכלכלית היה לי טוב מאוד.
"אחרי שילדתי את ירדן, בעלי אמר: 'נו, אמרת שכשתהיי ראויה, ואת כבר ראויה'. התלבטתי, כן־לא־כן, והחלטנו ללכת על זה. ואז גיליתי שאני בהיריון שני. אמרתי לו שפריימריז זה מטורף, נסיעות בכל הארץ ושעות בלתי נגמרות, איך אעשה את זה. אבל ארז אמר לי שבכל פעם יהיה תירוץ אחר, וזה הזמן. החלטתי להתמודד והבטן הלכה ותפחה, מתישהו הצוות כבר גלגל אותי מהאוטו עם בטן ענקית שהגיעה לי לסנטר, והבנתי שאין בדיוק כריזמה סוחפת בהריונית מיוזעת. נורא חששתי להתמודד כך, ושמחתי להתבדות. כי אף אחד לא הסתכל על הבטן. אבל זה לא היה קל. גם אחרי הלידה, המשכתי כמעט מיד להתרוצץ בכל הארץ עם כאבים. וכשיש שני תינוקות בבית, זה הרבה יותר קשה מהיריון. מזל שיש לי איש שעושה המון ואת המשפחה הנהדרת שלו שמסייעת.
"עם זאת, אין שאלה שהמשפחה היא מקור כוח. אני חושבת על זה מדי פעם. מצד אחד, אם להיות כנים, אין ספק שאחרי יום עמוס מאוד פיזית ורגשית, יש משהו בלחזור אל דירה שקטה. עכשיו אני חוזרת הביתה ואין לי שנייה לנשום. אבל זה נפלא. המשפחה שלי היא הסיבה לקום בבוקר. הם הסיבה לכול".
מציק לך שעדיין יש מיעוט נשים בכנסת?
"בוודאי. אני בסך הכול האישה ה־139 שהושבעה לכנסת מאז קום המדינה. עדיין מונים אותנו. אני מרגישה שכנשים מנסים כל הזמן לשים לנו פלסטר, וזה לא אמור להיות ככה. המציאות היא שיש נשים בעולם העבודה ובפוליטיקה, והן יולדות ילדים, בואו נקבל את זה כעובדה ונתחיל מפה לבנות את כללי המשחק. לא לשים טלאי על טלאי. לדאוג יותר לפתרונות תעסוקתיים, לאפשר חופשת לידה כמו שצריך, כדי שלא יהיה צריך לשים תינוק אחרי שלושה חודשים במעון, כשהוא עדיין כמעט עובר. אלו נושאים שאני מתכוונת לעסוק בהם".
איך היה לעבוד עם נתניהו, אז ב־2002?
"כשעבדתי איתו הערצתי אותו. זה היה כבוד. לא היה סמול־טוק, הכול היה מאוד מדויק, מאוד מקצועי. למדתי ממנו המון. האופן שבו הוא מפשט מחשבה. הוא עובד עם איורי עצים – הגזע זו הבעיה, וכל זרוע שיוצאת ממנו היא דרך פעולה עם יתרונות וחסרונות משלה. וכל תהליך החשיבה הזה קורה בחמש דקות על לוח. הוא מציג, בוחרים דרך פעולה, את מבינה בדיוק את העניין ורצה לבצע. בגיל צעיר הוא נתן בי אמון בתפקיד ניהולי. אני חושבת שבלי הניסיון הזה, הייתי מהססת להקים את החברה שלי.
"הוא ראש ממשלה מצוין, מדינאי גדול, איש שאהבתי לעבוד בשבילו ולפעול בשבילו. אני במערכת הפוליטית כי האמנתי בו באופן מוחלט. ברור שזה משבר גדול מאוד, מה שקורה עכשיו. לכן אני גם לא מאשימה את הלך הרוח הליכודי שלוקח לו זמן להשתנות. אני מייחלת שהוא יֵצא זכאי. במובן מסוים אני רוצה לומר שאני יודעת שהוא יֵצא זכאי. ועם זאת, צריך לנהל מדינה. חייבים למנוע בחירות שלישיות שעלולות במקרה הטוב להביא לבחירות רביעיות וחמישיות ובמקרה הרע להוביל לעליית שלטון השמאל, ואז באמת נאבד את כל מה שעבדנו בשבילו".
"אני הוכחה לדמוקרטיה"
לאחר שהיועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט פרסם את דבר ההחלטה להגיש כתב אישום נגד נתניהו, פרסם שר המשפטים אמיר אוחנה הודעת תמיכה בראש הממשלה, שבה הוא ציין כי הוא גאה בחבריו בכנסת, "חוץ משניים". אני שואלת את ח"כ שיר אם היא כלולה בצמד המודר הזה, והיא בוררת מילים.
"אני מעריכה מאוד את השר אוחנה. מאוד. הוא גם קודמי כנבחר מחוז תל־אביב בליכוד. מחוז תל־אביב מוליד אנשים טובים. הוא הוליד את גדעון סער, הוא הוליד את אופיר אקוניס, את אמיר אוחנה, וגם אותי".
"ההורים שלי העריצו שניהם את נתניהו. בסוף ימיו אבא שלי כבר היה נכה, וממש עשיתי לו 'שק קמח' כדי שיוכל להצביע לנתניהו. אבל אין לי ספק שהיום הם היו עומדים לצידי. אנחנו נלחמים על שלטון הימין"
כשנתניהו תמך במתחרה שלך על המשבצת הזו, דוד שרן.
"כן, זה רק מוכיח עד כמה נפלא שיש לנו מפלגה דמוקרטית. אני הוכחה חיה לדמוקרטיות של המפלגה, ולכן כל שאני מבקשת הוא שנכיל את הדמוקרטיה הזו. מתוך הערכה עצומה לראש הממשלה, שאני מעריצה כבר מגיל 14".
ובכל זאת את תומכת בקיום פריימריז, בזמן שחברייך למפלגה שותקים.
"כמו שתיארתי לך שלי זה נורא קשה, כי אני אוהבת את האיש, גם להם קשה. אבל איש ציבור שלא יכול לקבל החלטות מנהיגותיות חוטא לתפקידו".
הסקר שנערך בימים הראשונים לאחר הכרזתו של סער על כוונתו להתמודד נתן לליכוד בראשותו מספר מנדטים קטן באופן משמעותי מאשר לליכוד בראשות נתניהו.
"זה סקר מעולה. גדעון סער לא ממוצב עדיין כמועמד לראשות ממשלה וכבר 26 מנדטים? זו נקודת קפיצה מדהימה. ברגע שגדעון יהפוך להיות יו"ר התנועה, השמיים הם הגבול. אבל כרגע אני לא בזירה הזו עדיין, אני בזירה שבה אני מנסה למנוע בחירות שלישיות. אנחנו בסיטואציה שבה עם כל הכאב והצער, ויש כאב ויש צער, צריך להיפרד מהיו"ר הנוכחי. אף אחד לא נהנה מהמצב הזה, בטח שלא אני".
סליחה שאני אומרת, לא כל שרי הליכוד ממש אוהבים באופן אישי את נתניהו. ובכל זאת הם לא מצטרפים אליכם.
"תראי, הם בודקים. אבל אם אתה פוחד לומר את הדעה שלך, אתה לא בעבודה הנכונה. כולם שואלים אותי אם אני לא מרגישה שאני מסתכנת, והתשובה היא לא. אני באתי לשרת ציבור. אם אני לא יכולה לשרת אותו, אין לי מה לעשות פה. לליכוד יש מנהיג ראוי ונערץ אבל אין לו יכולת כיום להרכיב ממשלת אחדות. כי אנחנו רואים שזה פרסונלי, כי אנחנו רואים שלצערנו הרב יש כתבי אישום. לא אני קבעתי את זה, המציאות קבעה את זה. צריך להחליט האם המנהיג חשוב יותר או הדרך. ואני בוחרת בדרך.
"על זה גדלתי. אבא שלי תמיד אמר לי: אני הנחתי אבן בבניין הארץ, וגם את תוסיפי אבן לבניין הארץ. והמשימה הזו לא נגמרה. מתייחסים למדינה כאילו היא כבר בת 700. היא בת שבעים וקצת, צריך עדיין לתת לה ולא רק לדרוש ממנה. נדרשת קצת יותר חמלה כלפי המדינה שלנו".
"נתניהו ראש ממשלה מצוין, איש שאהבתי לעבוד בשבילו. אני במערכת הפוליטית כי האמנתי בו באופן מוחלט. ברור שיש עכשיו משבר גדול. לכן אני גם לא מאשימה את הלך הרוח הליכודי שלוקח לו זמן להשתנות"
אין פה חמלה? חברי הכנסת מצדיקים את התדמית הירודה כל כך שקיימת לגביהם?
"אני חושבת שרוב חברי הכנסת הם אנשים שלא סתם הגיעו לכאן. ועל כהונה בכנסת משלמים מחיר. אני יודעת שבחוץ מאוד ציניים כלפי זה, 'מה, אתם חברי כנסת, זה יותר הטבות מאשר עבודה', אבל זה לא נכון. רוב חברי הכנסת מגיעים ממקומות שבהם היה להם טוב מאוד. הם הרוויחו נהדר בחוץ, הם מיצו את עצמם בצורה נהדרת, הם באמת באים לכאן ממקום נקי. מקום שרוצה לשנות. אני חושבת שהכנסת היא מקום אידיאולוגי, אבל יש גם דברים שבהם עושים ניצול ציני. גם ללכת לבחירות פעם ראשונה, פעם שנייה ופעם שלישית. זה ניצול ציני, שבעיניי מביא לזילות של כל המערכת. ביום פיזור הכנסת ה־21 ישבתי במליאה ואמרתי לעצמי – לא יכול להיות".
ובכל זאת הצבעת בעד הפיזור.
"כי כיבדתי את ראש הממשלה ואת גדעון סער. עמדתי להצביע הפוך. ראש הממשלה יודע את זה, הוא גם התקשר להודות לי. אני שמחה בזמן הזה כשאני מרגישה שאני מקיימת את האידיאולוגיה של מפלגת הליכוד, ש'שקט הוא רפש'. ואני לא מתכוונת לשתוק".
