במכנסיים צה"ליים וחולצה שחורה עומד בחור בשנות העשרים המוקדמות לחייו בשוק הסיטונאי של חברון, ומצפה קורות עץ בלכה. אפשר לטעות בו שהוא לא בן המקום. הוא לא נראה כמו מתנחל קלאסי, או שמא להפך, הוא נראה בדיוק כמו בני דורו – דור 2.5 של מפעל ההתיישבות, בלי פאות וציצית, ובמילה אחת: דתל"ש. אבל הוא מכאן, גדל כאן ועדיין כאן. מעליו ומצדדיו ומכל כיווניו תלויים דיוקנאותיהם של גדולי האומה – אוסישקין, ז'בוטינסקי ובן־גוריון, בנימין נתניהו, רובי ריבלין וזאב אלקין, הרב קוק והרב מרדכי אליהו, לצד ציטטות שלהם המבקשות להקים את חברון מחורבותיה ואף להקים אותה כעיר העברית הראשונה, או סתם לקדם את הבנייה היהודית בה במילים אקטואליות.
קבוצת נערות מאולפנת קריית־ארבע עוברת דרך השוק הסיטונאי לשכונת אברהם אבינו. כשאני שואלת שלוש נערות אם הן מעודכנות בהחלטה של שר הביטחון נפתלי בנט לקדם בניית שכונה יהודית חדשה במתחם השוק הסיטונאי – אחת מהן עונה לי: "בוודאי. אנחנו הולכים להוציא לערבים ת'עיניים. אני מאוד אוהבת את ההתיישבות". את מה שהיא אמרה על הערבים אחסוך מאוזניכם הענוגות, אבל כששאלתי אותה שוב אם היא עומדת מאחורי המילים שלה, היא ענתה בחיוב.
ביום ראשון הורה בנט למתאם פעולות הממשלה בשטחים (מתפ"ש) ולמנהל האזרחי ביהודה ושומרון, לאחר קבלת אור ירוק מנתניהו, להודיע לעיריית חברון על התחלת תכנון שכונה יהודית חדשה במתחם השוק הסיטונאי. בהתיישבות היהודית בעיר מכנים את היום הזה "יום היסטורי". משמעות הצעד של בנט היא שלאחר שנים ארוכות שהנושא היה תקוע בשל מחלוקת בין תושבי היישוב היהודי לתושבי חברון הפלסטינים, יחל הליך לתכנון שכונה יהודית נוספת, שתייצר רצף טריטוריאלי ממערת המכפלה לשכונת אברהם אבינו ותכפיל את מספר התושבים היהודים.
מבני השוק ייהרסו במסגרת פינוי־בינוי ובמקומם ייבנו חנויות חדשות, וזכויות הפלסטינים בקומת הקרקע יישמרו כפי שהן היום. ההחלטה התקבלה בתום סדרת דיונים שקיים שר הביטחון עם המתפ״ש, המנהל האזרחי, השב״כ וגורמי ביטחון נוספים.
שלושה מהעוברים והשבים ששוחחתי עימם על המהלך של בנט תהו עד כמה המהלך הזה הוא מהלך פוליטי, שנועד לאותת למגזר הציוני־דתי שגם בנט, האח הלייט, הוא "משלהם". את מבחן קבוצת הוואטסאפ המשפחתית של חנוך שרביט (30), מורה לשל"ח באולפנת קריית־ארבע, בנט לא עבר: "במשפחה שלנו שולחים בוואטאספ כל מיני כתבות שקשורות לפה. בניגוד לכתבות על שבת חברון שהציפו את הקבוצה, הידיעה הזו (על הבנייה החדשה, ב"ק) אפילו לא עברה. אנחנו לוקחים ידיעות כאלו בעירבון מוגבל. שמחים אבל מציאותיים. כל עוד הדחפור לא עולה, הדברים כנראה יישארו ככה".
אבל שרביט לא לגמרי ציני, וכמו מורה של"ח טוב, הוא מתיק אותי ממקום שיחתנו אל ציון המקום שבו נרצחה התינוקת שלהבת פס כדי לספר על גבורתם היומיומית של המתיישבים. הוא שולף את מפת חברון מתוך תיקיית עזרי ההוראה ומסביר: "חברון היהודית מסתכמת בכשלושה אחוזים מכל חברון, בכל 97 האחוזים האחרים אין נוכחות יהודית. בהסכמי חברון התחייבו שתהיה גישה לנקודות ציון יהודיות שנמצאות מחוץ לשלושת האחוזים היהודיים – כמו מערת עתניאל בן קנז, 'אשל אברהם', עין שרה – ואנחנו רואים שדה־פקטו אין היום גישה אליהן.
"אם נסמוך על טוב ליבם של הפלסטינים שייתנו לנו להגיע בקלות למערת המכפלה, לקברי אבותינו, אחרי שהמתיישבים יצאו מפה – יש לנו ראיה שהדברים האלו לא עובדים ככה. עייני ערך קבר יוסף, שהכניסה אליו מותרת פעם בחודש כגנבים בלילה, וגם אז נרגמים באבנים. לכן מה שנותר הוא היאחזות יהודית במקום".
"נעשה משגה עצום אם לא ניישב את חברון, שכנתה וקודמתה של ירושלים, ביישוב יהודי גדל והולך, בזמן הקצר ביותר", אני מצטטת לו את דבריו של בן־גוריון שהעתקתי מהשלט התלוי, ושואלת את שרביט אם לפי דעתו גם היום הוא היה מתבטא ככה. "שאלה טובה. אני לא יודע מה לומר".
אם נודה על האמת, למרות ההדר שמשווים גדולי הציונות למאבק על בניית השוק הסיטונאי, בסוף, הציטוטים האלו לא חשובים כל כך. הם משכנעים את המשוכנעים, ולא מזיזים במילימטר את האוחזים בדעה שההתיישבות היהודית בחברון היא טעות איומה. "נו, בן־גוריון או אוסישקין אמרו, אז מה?" אומר לי במקום פעיל שמאל, "יש פה מיעוט קיצוני שגורר את ישראל לפי תהום. זו לא הציונות שעליה חלם ולמענה פעל סבא שלי".
על הגבעה ממול מתמקמים צוותי צילום פלסטיניים. אני ניגשת לנסות לדבר איתם, אבל הם מצהירים שהם לא דוברי אנגלית. לא נראה לי שהם דוברי אמת אלא שהם פשוט לא מעוניינים לדבר איתי, ישראלית שמייצגת מבחינתם את הכיבוש. בפינת בית הקברות, כתב מראיין פלסטיני תושב חברון. אני לא מבינה עדיין ערבית למרבה הבושה, אבל את רוח הדברים אני מבינה בהחלט. הוא לא מרוצה בכלל.
מירי הצלמת ואני יורדות בחזרה למתחם השוק. שני חמורים מלווים בשני ילדים יהודים צעירים עוברים. אי אפשר שלא לנסות לתפוס את החמור הלבן בתוך איזה פריים בעל משמעות סמלית. "אנחנו יודעים איך תקראו לכתבה", אומרים לי הפועלים שעדיין צובעים את קורות העץ, "משהו על פעמי החמור הלבן", הם מנסים את כוחם בקריאייטיב עיתונאי. "יאללה, תמשיכו לצבוע", אני אומרת להם, "אנחנו כבר נמצא כותרת".
המעצור המשפטי שוחרר
את אדמת השוק הסיטונאי, שמשתרעת על כחמישה דונמים, קנה הרב חיים בג'איו בשנת 1807 בעבור הקהילה היהודית. ואכן, האדמה הייתה בבעלות יהודית עד שנת 1929, אך ננטשה עם פרוץ מאורעות תרפ״ט. מכאן עברה האדמה ידיים: הופקעה על ידי מלך ירדן בשנת 48', הושכרה לעיריית חברון וזו השכירה לשוכרי משנה. בשנת 1967 הוחזרו שטחי השוק לשליטת ישראל, אולם הדיירות במבנים הוגדרה כ"דיירות מוגנת".
ההתקדמות בנושא הבנייה בקרקעות השוק הסיטונאי, שאין חולק על הבעלות היהודית עליהן, הושגה בשנה שעברה לאחר שהיועץ המשפטי למערכת הביטחון, עו"ד איתי אופיר, העביר חוות דעת שאפשרה בנייה במקום מעל ומתחת לחנויות, תוך שמירה על זכויות הדיירות המוגנת. עוד צוין בתגובה כי משום שהחנויות עומדות שוממות זה 25 שנה, הריסת המבנים ובנייתם מחדש אינן בעייתיות, וממילא אלו מבנים מסוכנים שיש לשפצם. לפני כשנה הודיע אביגדור ליברמן, שכיהן אז כשר הביטחון, כי יקדם את הבנייה בשוק, אך לא נתן הוראה רשמית והתפטר כעבור שבועיים.
פינוי השוק הסיטונאי מידיים פלסטיניות אירע לאחר הטבח במערת המכפלה, שבו רצח ברוך גולדשטיין 29 מוסלמים ופצע 125. בין האוכלוסייה היהודית לערבית היה חיכוך גם קודם לטבח, אך אחריו חששו כוחות הביטחון מנקמת דם בתושבים היהודים, והערבים פונו מהמקום.
ענת כהן, תושבת היישוב היהודי בחברון, מספרת על הימים ההם שהשוק המה, וילדי שכונת אברהם אבינו לא יכלו לעבור בו בבטחה ולו להסעות לבית הספר. "סימנו על הכביש קווים לסוחרים עד היכן מותר להם לפרוק את הסחורות שלהם, ועשינו משמרות במקום כדי שהילדים יוכלו ללכת. לאחר פינוי השוק, בשנים האחרונות, הוא היה מקום שזעק להיגאל משיממונו. גם נעמי שמר כתבה 'כיכר השוק ריקה', ותקפו אותה: 'למה ריקה? ערבים הם לא בני אדם?' מבחינתה, מקום שאין בו חיים יהודיים הוא ריק. בשורה התחתונה, השוק הסיטונאי היה צריך לעבור מפה, זו הייתה רק שאלה של זמן, האדמה הזו צריכה להיגאל וגם זו שאלה של זמן". כשהיא מדברת אני מבחינה במדבקה ההיסטורית בצבעי סגול־ירוק נושאת הסלוגן שטבעו מיכל ואורי אורבך – "חברון מאז ולתמיד", המבצבצת אליי מפינה בשוק הסיטונאי.
דובר היישוב היהודי בחברון נעם ארנון מסכים עם הדברים. "המיקום של השוק בפינה של העיר העתיקה היה מנוגד לכל היגיון אורבני, ובלם את ההתפתחות של העיר. נכון שבעקבות הרצח של גולדשטיין נוצרה קונוטציה לא סימפטית, אבל המהלך הזה היה חיוני". בנוגע לצעד של שר הביטחון בנט אומר ארנון כי "מדובר במהלך קריטי ובעל משמעות משפטית להתיישבות בחברון. הוא שחרר מעצור כבד על דרכה של ההתיישבות, וטוב שהוא נעשה. אנחנו מברכים את כל מי שהיה שותף לו. לגבי העתיד, ימים יגידו".
ומה באשר להתנגדויות צפויות?
"ודאי שיהיו. אנחנו לוקחים את זה בחשבון. בכל מקום שיהודים רוצים לבנות על אדמה יהודית מתעוררת התנגדות. אין לנו ציפיות אחרות מהרשות הפלסטינית, זה גוף שמתנגד לכל נוכחות יהודית בארץ ישראל. אני מזכיר שהרש"פ היא ההמשך של אש"ף, שנוסד על בסיס חזון המופתי אל־חוסייני – פתרון סופי ליהודים בארץ ישראל, אז אין מה להשתומם. בעזרת השם נתגבר. אנחנו מקווים ומאמינים, גם לפי ניסיון העבר, שההתנגדויות אולי יעכבו, אבל לא יעצרו את התהליך".
לדברי ארנון, "בג"ץ אישר בחברון בנייה על אדמות יהודיות בהגבלות ובתנאים מסוימים. לכל מקום יש הבעיות שלו ולכל מקום יימצא הפתרון המתאים. בתל־רומיידה היה תל ארכיאולוגי ונמצא הפתרון, בבית־הדסה ובבית־רומנו בנו מעל לבניין הישן, כמו שרוצים לעשות כאן, אין פה תקדימיות במקרה הזה. להפך, המקרה הזה הוא לא תקדים אלא ממשיך מציאות קיימת".
יהיו שיאמרו שלא כדאי להיכנס לגאולת קרקעות – כי אז גם הערבים יבקשו לחזור לשייח' מוניס.
"שואלים אותי לא פעם ולא פעמיים את השאלה הזו. ההבדל ברור: ב־48' הערבים התחילו מלחמה שמטרתה הייתה להשמיד כל יהודי שחי בארץ ישראל, והם הפסידו בה. התוקפן הפסיד חלק מהאדמות שלו. אני לא טוען שכל ערבי שזז מאדמתו היה תוקפן, אני אומר שהמכלול הערבי היה הצד התוקפן ורצה להשמיד את המדינה שזה עתה נולדה, אבל כל זה לא נוגע לחברון ולשנת 1929. יש פה סיפור ספציפי של קהילה תמימה שנשחטה בידי רוצחים, לקחו לה את האדמה וצריכים להחזיר אותה.
"אם רוצים להכניס את הסיפור של חברון להקשר היסטורי, אז ההקשר הנכון הוא השואה. מי שיזם את הפרעות הוא המופתי חוסייני, שחלקו בשואה ידוע. המוטיבציה לרצוח יהודים דומה. בין 1929 ל־1939 אין הבדל גדול בזמן, וכל הדברים האלו קדמו ל־1949".
חזון הגסטהאוסים
"מי שחושב שמדובר במהלך פוליטי וציני של בנט, לא מבין את התהליך", אומר הלל הורוביץ, ראש מנהלת חברון. המנהלת הוקמה בחודשים החולפים לאחר שבאוגוסט האחרון חתם אלוף פיקוד מרכז על צו להקמת מנהלת שירותים מוניציפליים לתושבי היישוב היהודי בחברון.
"האדמה היא שלנו", מסביר הורוביץ, "אי אפשר לקחת אותה. הייתה בעיה משפטית של דיירות מוגנת של עיריית חברון על מבנה השוק. ברגע שהבעיה הזו השתחררה, אפשר להתווכח על גובה הבניין, על הפרטים, אבל את התהליך אי אפשר לעצור. מזה 90 שנה, מהטבח בתרפ"ט, האדמה הזו זועקת את הקריאה 'הרצחת וגם ירשת?' איך אפשר לתת פרס לטרור?"
הוא מגולל חלק מהמאבק על המקום. "לפני 20 שנה נבנו בשוק דירות ובהן גרו משפחות יהודיות במשך שנה וחצי. פינו אותן בהסכם עם הצבא, שבו נאמר שאחרי שפינו יאפשרו לחזור לדירות באופן חוקי. הרסו את הבתים שבנינו כדי שלא נחזור אליהם, וההבטחה לא הוגשמה. אנחנו נאבקים למלא את הדרישה הכי פשוטה: להחזיר עטרה ליושנה – לבנות על אדמה יהודית שהיא חלק משכונת אברהם אבינו. אנחנו מלאי הכרת הטוב לראש הממשלה ולשריה הרבים שהיו מעורבים בהחלטה הזו".
הורוביץ מדבר על כ־70 יחידות שיוקמו בשוק הסיטונאי, שעתידות להצטרף ל־30 יחידות דיור בבית רומנו שבנייתן אמורה להתחיל באביב הקרוב, ועל תקיעת יתד בחברון. "הרבה פעמים הטיעון של גורמי שמאל נגדנו הוא שאנחנו מעט, רק 800 יהודים, ואני אומר, הנה, אדרבה, יש לנו עכשיו אפשרות לגדול".
איך ומה בדיוק יבנו, עוד מוקדם לדעת במדויק. "בתוך אזור היסטורי לא בונים יותר מארבע־חמש קומות", אומר ארנון, "גם בחומרים, גם בגובה וגם בתצורה – אנחנו שומרים על האופי ההיסטורי האורבני של חברון העתיקה. תהיה בנייה. יכול להיות שיהיה בית מלון, זה דבר מאוד חיוני פה. אולי חנויות תיירות, הכול פתוח. ולמרות העובדה שאין לשוכרים הערבים זיקה למבנה, והם לא קיימים – כך שהדיירות המוגנת הזו הפכה למושג ערטילאי ואבסורדי – אנחנו עדיין לא מבטלים אותה".
אז בשפה הכי פשוטה – מה הפתרון שמוצע היום?
"בונים מעל ומתחת לחנויות, וגם אם יהרסו אותן, יבנו קומת חנויות חדשה שתשמור על הייעוד שלה. כלומר, אומרים למתכנן להשאיר שורת חנויות ריקה".
אם ליהודים אסור להיות שם, אתה רואה מצב שסוחרים ערבים מאיישים את החנויות?
"הכול יכול להיות. אם ימצאו ערבים שוחרי שלום, יכולה להיות מציאות של שיתוף פעולה כלכלי, וזה כולל הרבה דברים. כרגע הגורמים שעומדים מולנו הם גורמים עוינים בצורה הקיצונית ביותר, אבל אני יודע שקיימים בין הערבים גורמים אחרים, ואם הם יוכלו לתפקד באופן חופשי ולהביא לידי ביטוי את השאיפות לשלום בין האוכלוסיות – אז השמיים הם הגבול".
ארנון חולם על היום שערבים יבנו גסטהאוסים ומסעדות וחנויות לתיירים ישראלים, "כמו באומן". "אילו הם היו משוחררים מהרשות הטרוריסטית הפלסטינית, המציאות שלהם הייתה משתפרת פלאים", הוא אומר. "בינתיים, כשערבים בונים בכל חודש אלפי בתים איש אינו מדבר על זה, וכשיהודי בונה בית זה מרעיש עולמות. מחר משלחת של עיתונאים מכל רחבי תבל מגיעה לפה. וואו, יהודים בונים, אירוע בינלאומי!" הוא אומר בסרקזם, "האבסורד בהתגלמותו".
