לא עוצר באדום. נשיא טורקיה ארדואן הודיע השבוע כי הוא שוקל לשלוח כוחות צבא ללוב. "אם ממשלת לוב תבקש מאיתנו, נשלח חיילים לסייע לה", אמר. ההודעה הזו מגיעה עשרה ימים בלבד לאחר שטורקיה ולוב חתמו על הסכם כפול – לשיתוף פעולה ביטחוני ולסימון הגבול הימי בין שתי המדינות. לטורקיה וללוב אין אמנם גבול ימי משותף, אבל ההסכם שנחתם ביניהן בנוי על טריק המתבסס על החוק הימי הבינלאומי שהופך לכאורה כמעט את כל השטח הימי לאיזור בשליטה טורקית.
המשמעות הנגזרת מן המהלך הזה היא שהשטח הימי שבין טורקיה ללוב הופך כביכול למרחב כלכלי בלעדי, כאילו אין מדינות אחרות בשטח שיש להן זכויות חוקיות וכלכליות, כמו קפריסין ויוון. לא רק ההסכם הימי הוא סוג של להטוט משפטי, גם ההסכם הביטחוני שעליו חתמו שתי המדינות הוא סוג של פיקציה. מי שחתום על ההסכם מצד לוב הוא ראש הממשלה פאיז א־סראג', השולט, וגם זה בקושי, על טריפולי הבירה וסביבותיה.
לוב, השקועה כבר שמונה שנים במלחמת אזרחים, שסועה בין שתי בירות. הבירה בטריפולי שבה יושב סראג', ידידו של ארדואן, והבירה בבנגזי המונהגת על ידי מועצה צבאית בראשות הגנרל ח'ליפה חפתר. היתרון הגדול מבחינת ארדואן הוא שהממשלה בטריפולי היא הנחשבת לממשלה הלגיטימית והמוכרת על ידי האו"ם. זה סוג של אבסורד פוליטי, שגרם לכך שממשלה פרו־אסלאמיסטית היא שקיבלה את ההכרה הבינלאומית, בעוד חפתר נחשב גנרל מורד. התוצאה הטרגית היא שסראג' נתמך בעיקר על ידי קטאר וטורקיה, השואפות להשליט על לוב את האידאולוגיה של תנועת האחים המוסלמים. לעומת זאת הגנרל חפתר, שנאבק במיליציות האסלאמיות – נתמך פוליטית, מדינית וצבאית על ידי מצרים, איחוד האמירויות, צרפת ורוסיה.
לפני חודשים אחדים קיבל חפתר שיחת תמיכה מנשיא ארה"ב דונלד טראמפ, בין השאר לאחר שהתברר שזרם בלתי פוסק של אנשי דאעש ומיליציות אסלאמיות זורם מסוריה וממדינות המגרב ללוב. מאז, היחסים התקררו מעט. אולי בגלל הנוכחות המסיבית של שכירי חרב רוסים, שהצטרפו לכוחותיו של חפתר וצרים על טריפולי. כפי שזה נראה כרגע, הנוכחות הרוסית עושה את ההבדל. סראג' ואנשיו מחזיקים מעמד בקושי. אחרי כל אותם חודשים ארוכים שבהם צר חפתר על טריפולי ללא תוצאות, נוכחותם של שכירי החרב הרוסים בתוספת ציוד צבאי מתקדם הפכה את הקערה על פיה. טריפולי עלולה ליפול בכל רגע. מה שהופך את סראג' ואת "ממשלת לוב" שבראשה הוא עומד לסוג של ממשלת בובות, הרוקדת לצלילי חלילו של ארדואן.
על חבל דק
בין שלל עיסוקיו מצא ארדואן זמן השבוע לנאום לפני סטודנטים באוניברסיטה של אנקרה. בהופעתו העביר ארדואן את המסר שלפיו "אם לוב תבקש מאיתנו, נשלח כוחות צבא ללוב. לאחר שחתמנו על הסכם ביטחוני, אין מניעה לעשות זאת". שגריר טורקיה לשעבר בקטאר, מיתהת ראנד, התגייס לפרשן את ארדואן: "אך טבעי הוא שממשלת לוב תזמין את טורקיה להושיט לה עזרה ולפרוס כוחות טורקיים בהתאם להסכם שנחתם, מכיוון שכל־כך הרבה מדינות הן כבר חלק מן המשחק. הגנרל חפתר נתמך על ידי הסעודים, איחוד האמירויות, מצרים, צרפת ולהבנתי גם על ידי רוסיה".
השגריר הטורקי היה זהיר בבחירת מילותיו, הבוס שלו הרבה פחות. ארדואן לא היסס לנקוב בשם המפורש. "אני מקווה מאוד שהמקרה של חפתר לא ייצור סוריה שנייה ביחסינו עם רוסיה", אמר. הוא כיוון בדבריו לשכירי החרב של 'וגנר' בלוב. וגנר היא חברה בבעלותו של דמיטרי פריגוז'ין, איש עסקים המקורב לקרמלין ומכונה גם "השף של פוטין". וגנר ידועה כסוג של מיליציה פרטית של הקרמלין, הפועלת באזורי עימות ברחבי העולם שלפוטין ואנשיו יש בהם אינטרסים פוליטיים וכלכליים משמעותיים. אנשיה נצפו עד כה בסוריה, בוונצואלה ובקונגו, וכעת גם בלוב. בריאיון טלוויזיוני אמר ארדואן כי הוא מתכוון לשוחח בעניין עם נשיא רוסיה ולדימיר פוטין כבר בשבוע הבא.
האמירה של ארדואן שלפיה לוב עלולה להפוך לסוריה שנייה, איננה משוללת יסוד. המקבילות ברורות. אם פאיז סראג' הוא ראש הממשלה המוכר על ידי הקהילה הבינלאומית, כפי שבשאר אל־אסד הוא נשיא סוריה, הרי שהוא יכול להזמין את טורקיה ללוב כפי שבשאר הזמין את האיראנים. ההבדל הוא שבעוד שבסוריה הקרמלין תומך באסד נגד המורדים, בלוב המצב הפוך. שם רוסיה תומכת בגנרל חפתר, שהוא על תקן המורד.
כיצד יקבל פוטין את המהלך של ארדואן? ברמה העקרונית, ההתנהלות של נשיא טורקיה מעמידה אותו על מסלול התנגשות עם פוטין. בעבר, כאשר טייס טורקי הפיל מטוס רוסי מעל שמי סוריה, השפיל פוטין את ארדואן וייבש אותו תקופה ארוכה. הוא עצר את הייבוא הטורקי לרוסיה, ואסר על אזרחי רוסיה לנפוש בטורקיה. ארדואן עבר דרך ייסורים עד שההדורים יושרו. מאז השתכלל מאוד המשחק של ארדואן מול פוטין. וכך, אף שבסוריה פוטין וארדואן הם יריבים, הצליח השליט הטורקי לבנות עם המניפולטור מהקרמלין יחסי עבודה סבירים פלוס, בעיקר בתחומי מסחר ואנרגיה. הוא אפילו מינף את היחסים הללו כקלפי מיקוח, שלא לומר סחיטה, ביחסיו עם האיחוד האירופי ונאט"ו. הוא גם לא נרתע מהליכה על חבל דק ביחסיו עם ארה"ב. מאז החליט ארדואן לרכוש ציוד צבאי מתקדם מרוסיה, כולל מערכות S400, ביטלו האמריקנים עסקת ענק למכירת מטוסי F35 לטורקיה. אבל היחסים האישיים בין ארדואן לטראמפ נותרו חמים.
היחסים הללו באו לידי ביטוי השבוע כאשר ארדואן נשאל על ידי סטודנטים מי הם המנהיגים הנערצים עליו. תשובתו הייתה: נשיא ארה"ב טראמפ, נשיא רוסיה פוטין, ואמיר קטאר השייח' תמים. את טראמפ שיבח על ישירותו. "בין אם אתם אוהבים אותו ובין אם לא, הוא שֵם חשוב", אמר. "הוא אומר את הדברים בצורה ברורה וגלויה, וכך גם אני מדבר עימו". גם עם פוטין יש לארדואן דיבור גלוי. "אין לו אג'נדה נסתרת, והוא נוהג כלפינו בכנות", הסביר. כמנהיגי עבר מודרניים המשמשים לו השראה מנה ארדואן את קנצלר גרמניה לשעבר גרהרד שרודר, ואת ראש ממשלת איטליה לשעבר סילביו ברלוסקוני.
נוכחותם של שכירי החרב הרוסים הפכה את הקערה על פיה, וטריפולי עלולה ליפול בכל רגע. מה שהופך את סראג' ואת "ממשלת לוב" שבראשה הוא עומד לסוג של ממשלת בובות, הרוקדת לצלילי חלילו של ארדואן
האמירה הזו חושפת אולי מה מנחה את ארדואן במהלך שיזם בלוב, כולל ההחלטה להתעמת עם פוטין. גם שרודר וגם ברלוסקוני הם ידידים אישיים קרובים של פוטין. ברלוסקוני ניהל רומן מתמשך עם לוב בהיותו ראש ממשלה. שרודר תמך נמרצות בפרויקט נורדסטרים, צינור הגז שיחבר ישירות בין רוסיה לגרמניה. שבועות ספורים בלבד לפני סיום תפקידו, התחייבה הממשלה בראשותו לערוב להלוואה בסך מיליארד דולר לחברת גזפרום הרוסית. זמן קצר אחר כך הזמין אותו פוטין להצטרף לגזפרום כראש ועדת בעלי המניות, מה שעורר שאלות קשות על ניגוד עניינים. פוטין לא התרגש, גם שרודר לא. יתרה מזאת: לפני שלוש שנים מינה פוטין את שרודר ליו"ר פרויקט ההמשך, המכונה נורדסטרים 2.
אז נכון, קרוב לוודאי שפוטין לא אוהב את המהלך של ארדואן בלוב, גם לא את הרמיזה על שכירי החרב של וגנר. ייתכן מאוד שארדואן הרחיק לכת מבחינתו. אבל השיקול הנסתר של ארדואן בהסכם הכפול עם לוב, הוא אולי ניסיון לייצר מין "פרישמיש", עסקה משותפת עם רוסיה, שתהפוך על פניה את מפת האנרגיה של מזרח הים התיכון כפי שהתגבשה בשנים האחרונות. השחקניות המרכזיות במפה הזו הן ישראל, יוון, קפריסין ומצרים. באגפים ממתינות סוריה ולבנון, לשם דווקא יש לרוסים גישה, אך ההיתכנות למימוש אנרגטי עדיין רחוקה בגלל אי־היציבות הפוליטית והכלכלית. מהלך כזה עשוי לתת לטורקיה ולרוסיה דריסת רגל במקום שעד כה היו מודרות ממנו, אזור שעל פי התחזיות עשיר מאוד בגז טבעי ובנפט.
נרדמים בשמירה
ובחזרה להסכם שרקח ארדואן. על מה כל המהומה? במאמר ביומון הטורקי הוותיק 'סבאח', תחת הכותרת "טורקיה נחושה להגן על זכויותיה החוקיות במזרח הים התיכון", מופיע ההסבר המפורט הבא: "על פי אמנת החוק הימי של האו"ם, מרחב המים הטריטוריאליים של כל מדינה הוא 12 מייל ימי… אולם האזור הכלכלי האקסקלוסיבי שלה, הכולל זכויות דיג, קידוח וכריית מחצבים בים, משתרע על 200 מייל נוספים. ואם המרחק הימי בין שתי מדינות אינו עולה על 424 מייל ימי, הרי שיש לקבוע הסכם בילטרלי כדי לקבוע קו הפרדה ימי מוסכם ביחס לאזור הכלכלי האקסקלוסיבי". קו החוף של טורקיה, כך על פי המאמר, הוא הארוך ביותר במזרח הים התיכון, מה שהופך אותה למועמדת טבעית לאיתור אוצרות בים. "הנוכחות של ממשלה טורקית בחלקה בצפון קפריסין", נטען עוד, "מחזקת עוד יותר את מעמדה של טורקיה ואת זכותה להגן על משאביה הימיים ולדרוש את הסכמת ממשלת צפון קפריסין לכל פעילות קידוח באזור".
וכך, בסוף נובמבר חתמו ארדואן וסראג' הסכם, שעל פי ההסבר בעיתון מונע מישויות מדיניות אחרות באזור ליצור בשטח עובדות מוגמרות. והכוונה בין השאר לקידוחים, חלקם מתקדמים מאוד, שחברות בינלאומיות עורכות בעבור ממשלת קפריסין היוונית. הקידוחים הללו העלו בשנים האחרונות את חמתו של ארדואן, והוא שלח בעקבותיהם ספינות מחקר וקידוח מלוות בספינות מלחמה כדי לערוך קידוחים משלו באזורים שכבר הוגדרו כאזור כלכלי אקסקלוסיבי של קפריסין. האמת היא שארדואן איחר במרוץ לקביעת המים הכלכליים של טורקיה. הוא גם סירב לשיתופי פעולה או להכרה בזכויות של שכניו, ואז טען להגנה על זכויות הטורקים בצפון קפריסין, אף שממשלת קפריסין היוונית התחייבה לחלוק את הממצאים עם כלל האוכלוסייה באי. המתח במזרח הים התיכון רק גבר מאז, ככל שארדואן הקצין את מהלכיו ושלח אוניות עד למרחק 80 קילומטרים מחוף פאפוס.
כעת, במהלך מתחכם במיוחד, ניצל ארדואן את מצבה השברירי של מה שמכונה "ממשלת לוב", כדי לייצר הסכם המחבר בין השטחים הכלכליים הימיים של טורקיה ולוב בעזרת הסכם נוסף עם ממשלת קפריסין הטורקית. כך "סיפח" לעצמו את כל השטח הימי ממערב לקפריסין וממזרח לכרתים, כאילו אין בכלל איים יווניים באזור שיש להם זכויות. זהו איום על חברות הנפט הבינלאומיות לא רק מפני קידוח במים הכלכליים של יוון או קפריסין, אלא גם במים הכלכליים של מצרים, שעד כה גילתה מרבצי גז עצומים. זהו איום מפורש גם על ישראל, שצינור הגז העתידי שלה לאירופה עובר משדה לווייתן, דרך קפריסין ויוון, לאיטליה. לשיטתו של ארדואן, המסלול העתידי של הצינור עובר בשטח השייך לו.
האם ארדואן יצליח ולעצב גיאוגרפיה פוליטית חדשה במזרח הים התיכון? העניין מורכב. מצד אחד לרוסיה יש יחסים היסטוריים, כלכליים ודתיים מיוחדים עם יוון וקפריסין, שהן מדינות פרובוסלביות. מצד שני מדובר בשתי מדינות חברות בנאט"ו ובאיחוד האירופי, המקדמות דרכן צינור גז, שדווקא מקטין את התלות של אירופה באנרגיה מרוסיה. לכן יש סיכוי שפוטין יעדיף במקרה זה את שיתוף הפעולה עם טורקיה בנושאי אנרגיה, בעודו מקדם קידוחים בחופי סוריה ולבנון. בחמש השנים האחרונות ערכו הרוסים סקרים גיאולוגיים בחופי סוריה. גם בלבנון הם נוכחים באמצעות חברת נובטק.
ישראל בינתיים שותקת, בצדק. אין טעם למהר בתגובות מן המותן. אבל במצרים, יוון וקפריסין הזעם גדול. היוונים אף החליטו לגרש את שגריר לוב.
מי שנרדם בשמירה הוא האיחוד האירופי. נכון, באיחוד כבר שוקלים להטיל סנקציות על טורקיה, שהרי פגיעה בריבונות היוונית היא פגיעה בגבולות האיחוד. אבל עד כמה באמת מוכנים האירופים לצאת לקרב מול ארדואן? ניהול משבר הפליטים מסוריה מראה שיש מעט מאוד תיאבון לכך. שגריר טורקיה לשעבר בקטאר העריך שדווקא יש סיכוי לא רע שיוון וקפריסין יגיעו להבנות עם טורקיה, בטיעון המוחץ שהלקוחה הטבעית ביותר לגז הזה היא טורקיה עצמה, הסובלת ממחסור באנרגיה. המוזיקה הזו ערבה גם לאוזניו של פוטין, שאיננו מעוניין בצינור שיקטין את התלות של אירופה ברוסיה. השאלה כעת היא אם כל זה ישכנע את פוטין להוריד מהלך בלוב.
