משמר גבול, צוותי ניקיון ובתי חולים: מפגינים עיראקים הקימו מיני־מדינה ב"כיכר השחרור" בבגדד, בגדה המזרחית של נהר החידקל, בניסיון להציע מגוון שירותים שהממשלה כבר אינה מספקת, לטענתם. "בשבועיים עשינו יותר ממה שהממשלה עשתה ב־16 שנה", אומר היידר צ'אקר, פועל בניין במחוז בבל בדרום הבירה.
כולם ממלאים תפקיד – מאפיית לחם ועד יצירת ציורי קיר. חלוקת העבודה מוגדרת, המשמרות מסודרות. צ'אקר בא לבגדד עם חבריו לאחר עלייה לרגל בחג הארבעין בעיר הקדושה השיעית כרבלא. אוהל הלינה וציוד הבישול שליוו אותו בעלייה לרגל מועילים באותה מידה במאהל המחאה.
ממקומו בכיכר האיקונית במפגש הרחובות פלסטין וחולפלפה הוא מבשל שלוש ארוחות ביום למאות מפגינים, בהתבסס על מצרכים שנתרמים לטובת המחאה. בבוקר הוא מתאם עם המוחים באוהלים שסביבו, מחלק שקים של אורז, סוכר, קמח ומצרכים אחרים, ואז מעביר הוראות למתנדבים כדי שיכינו ארוחות, שתייה וסנדוויצ'ים להמונים. המאהל העצמאי בכיכר נמצא בליבה של תנועת המחאה הארצית שמנסה לגרום למהפכה במערכת הפוליטית העיראקית.
בכניסות לכיכר ניצבים עשרות שומרים, מאחורי ביצורים מאולתרים. אחד מהם הוא אבו אל־חסן, וכמו כולם הוא עורך חיפושים על המבקרים המבקשים להיכנס לשטח המחאה. "אנחנו העיראקים מתחככים עם הצבא מגיל צעיר, ולומדים כמה דברים", מספר חסן. "אנחנו לא זקוקים לאימון מיוחד כדי לזהות מחבלים ולוודא שהם לא נכנסים כדי להגן על המדינה שלנו".
ביום שישי שעבר "המדינה" שלהם הותקפה בידי חמושים שפרצו למתחם חניה, והרגו 24 בני אדם. לאחר הטבח התקינו המפגינים עמדות אבטחה חדשות, וסגרו בניין בן 18 קומות שמשקיף על הכיכר.
למרות סוכני המודיעין שמסתננים לתוך ההמון והחמושים שמסוגלים לחצות מחסומי משטרה וצבא כאוות נפשם, המפגינים מתעקשים שהמיני־מדינה שלהם ממשיכה להתנגד לאלימות. אך במדינה שבה מאגרי הנשק של קבוצות חמושים פרו־איראניות רק גדלים והולכים, כרתו המוחים ברית עם עוד "מדינה בתוך מדינה" עיראקית: חברי "הקסדות הכחולות" האנונימיים, מ"גדודי השלום" של המנהיג השיעי האנטי־איראני מוקתדא א־סאדר, התגייסו להגן על המפגינים.
כאשר ההפגנות החלו באוקטובר, אחמד אל־חריתי עזב את עבודתו כרופא נשים כדי להצטרף למפגינים במחאה, ולאחר מכן החל לטפל בפצועים. הוא למד לשתף פעולה עם פרמדיקים ועם נהגי הטוק־טוק שמסיעים את הפצועים. לדבריו, בתוך זמן קצר הרופאים והרוקחים בכיכר הקימו "מיני־משרד בריאות". הם תיאמו איסוף תרופות שתרמו רוקחים אוהדי המחאה, או קנו את התרופות במחירים מוזלים. כדי להאיר את המרפאות בלילה, אלתרו המפגינים חיבורים לקווי החשמל העירוניים. במהלך הפסקות החשמל היומיות הם תלויים בגנרטורים.
מול מרפאות השדה, כשטוק־טוקים דוהרים בין קבוצות מפגינים, עשרות מפגינים מטאטאים את המדרכה. המפגינים אומרים שכיכר תחריר אף פעם לא הייתה נקייה כמו שהיא היום. חודא אמר, מורה במקצועה, נעדרת כבר שבועות ארוכים מבית הספר, ומבלה את ימיה בצביעת מעקות ומדרכות בכיכר. "הנשק שלי הוא מברשת הצבע שלי", היא אומרת בחיוך. "המהפכה שלנו לא רוצה להחריב הכול. כולנו כאן כדי לבנות אומה".
תרגם: אלחנן שפייזר
