קיבוץ פלך שבגליל המערבי עלה לראשונה על הקרקע לפני 36 שנים, על ידי גרעין נח"ל של השומר הצעיר. בביקור שערכנו לאחרונה בקיבוץ הקטן, השוכן בנקודה קטנה ומבודדת על רכס גבוה צפונית־מערבית לכרמיאל, התרשמנו עמוקות מתנופת הפריחה שהוא מצוי בה. במקום מתקיימת בנייה נרחבת של מבני קבע, והגינות ירוקות ומטופחות. חברי הקיבוץ הנוכחיים, צעירים אידאליסטים ואנשי חינוך, מפעילים מיזמים חברתיים שונים ברחבי האזור ומשפיעים עליו לטובה. קשה להאמין שרק לפני עשור פינת החמד הזו הייתה על סף היעלמות, והדגל הציוני שהונף כאן בשנות השמונים כמעט קופל לאחר שמשפחות רבות בחרו לנטוש את המקום.
גאל גרינוולד, יו"ר החטיבה להתיישבות, מסתובב עימנו בשבילי הקיבוץ מחויך מאוזן לאוזן, נרגש מרעש הבנייה ומוקסם ממראה הפיגומים. לחטיבה שבראשותו יש מניות לא מעטות בהפרחתו המחודשת של המקום, לאחר שנות עזובה והזנחה שבהן הוא עמד על סף סגירה. הקיבוץ נוסד כאמור בשנות השמונים, על ידי גרעין של תנועת השומר הצעיר. במהלך העשור הראשון לקיומו באו והלכו כמה גרעינים, אך אוכלוסייתו לא הצליחה להתייצב. בשנות התשעים אוכלס הקיבוץ על ידי עולים מברית המועצות, אך מרביתם עזבו.
עומר מגל, חבר הקיבוץ, משתייך לקבוצה שהגיעה למקום לפני כעשור ויישבה אותו מחדש. "שירַתי בנח"ל עם גרעין של השומר הצעיר, ובסוף השירות חיפשנו מקום להגשים, להפוך את הערכים שגדלנו עליהם בתנועה למציאות", הוא מספר. כאשר מגל וחבריו לגרעין הגיעו למקום ב־2008, הם מצאו יישוב כמעט נטוש. במקום היו חמש משפחות בלבד, מבני ציבור חסרי שימוש, משק חקלאי קטן ועזובה רבה. כיום מבני הציבור הללו הוסבו והם משמשים למגורי משפחות, ולפני שנתיים וחצי נבנה במקום בית הקבע הראשון. כל אחד מחברי הקיבוץ נדרש להוציא את "הכסף שאין לו", מתאר מגל בחיוך, כדי לבנות את ביתו על הרכס הנישא. "כדי שדבר כזה יקרה וכדי שאנשים יהיו מוכנים לשים כסף, הם היו צריכים לקבל מספיק ביטחון שהמקום הזה הולך להחזיק", הוא אומר.
מי שסיפקה את אותו ביטחון חיוני שמגל מדבר עליו, היא החטיבה להתיישבות. תפקידה של החטיבה, כפי שאומר היו"ר גרינוולד, נחלק לשניים: "להקים ולבנות יישובים חדשים, ולא פחות חשוב – לבסס יישובים קיימים". אכן, אחד האתגרים המרכזיים שבחטיבה צברו ניסיון רב בהם, הוא החייאה מחודשת ליישובים במשבר, והענקת חמצן לכאלה שמצויים על סף קריסה. בשונה מגופים כמו משרד הבינוי והשיכון או משרד החקלאות, שעוסקים כל אחד בתפקידו הייעודי, החטיבה להתיישבות מעניקה מעטפת ליווי כוללת ליישובים הזקוקים לכך בפריפריה הישראלית. מעבר למשאבים שהיא מעבירה כדי שמקום כמו קיבוץ פלך יוכל לעמוד על רגליו מחדש, אנשיה מעניקים ליווי ומייעצים בשאלות כמו איך לבנות קהילה, כיצד מייצרים חוסן קהילתי ואיך רותמים משרדי ממשלה, מועצות אזוריות וועדים מקומיים, כדי להביא לשיקומו של יישוב דועך.
דם חדש
החייאתו והבראתו של קיבוץ פלך נעשתה בשיתוף המשפחות המעטות שנשארו בו, ולשביעות רצונן. אבל לעיתים אנשי החטיבה נאלצים לפעול גם בניגוד לרצון התושבים. כך קרה ביישוב גורנות הגליל, הממוקם כארבעה קילומטרים מהגבול עם לבנון. ממיזם הבנייה החדש במקום, ובו בתים צמודי קרקע, נשקף נוף משכר. חורש ירוק עוטף את הכול, והיישוב מוקף בגבעות יפהפיות. גן עדן גלילי.
אבל במשך שנים רבות ממש לא היה כאן גן עדן. התנהלות בעייתית הובילה לשיתוק פנימי ולקריסה. "הרבה יישובים נשארו במספרים קטנים בגלל סכסוכים פנימיים", מסבירה לאה שלם, מנהלת חטיבת קליטה וחברה בחטיבה להתיישבות. "ואז נשאלת השאלה למה זה קורה, ובעיקר איך יוצאים מזה. בעיניי התשובה היא תמיד מנהיגות שיש לה חזון לקחת אחריות ולעשות דברים שלא תמיד עולים עם הרצונות של כל אחד ואחד".
גורנות־הגליל הוקם בשנות השמונים על ידי משרד השיכון. הוא תוכנן כיישוב מרכזי של המועצה האזורית מעלה־יוסף, ועד היום הנהלתה ממוקמת בו. בעקבות יריבויות פנימיות, במשך שנים מספר התושבים במקום לא גדל והיישוב נקלע לדעיכה מתמשכת. הקשיים הובילו למינויו של ועד חיצוני שניהל את היישוב. בשנת 2014 התגוררו בו כ־40 משפחות בלבד, כמחציתן בשכירות.
בבניין המועצה אנו פוגשים את יואב אריאל, מנהל מרחב צפון בחטיבה להתיישבות, ואת ראש המועצה שמעון גואטה. במשך כמה שנים הם פעלו כדי להביא להקמתה של הרחבה קהילתית, שתחלץ את גורנות־הגליל מהמשבר. כעת ראש המועצה גואטה מאמין שהרחבת היישוב וכניסתם של תושבים חדשים למועצה ישפיעו לטובה על האזור כולו.
"אני יודע להגיע ליישוב שבמשך עשרות שנים היה בו מצב כלכלי בלתי נסבל, יישוב שבוחר לא להתנהל בעצמו, ולטפל בו", אומר לנו אריאל. "הייתה פה בעיית תשתיות קשה, לא הייתה גביית מיסים ובטח לא צמיחה דמוגרפית. אנחנו באים עם המועצה, עושים מיפוי של היישוב ובונים תוכנית עבודה. לפעמים זה קורה ביחד עם היישוב, ולפעמים לאו דווקא עם היישוב".
בניגוד לרצונם של רבים מוותיקי גורנות־הגליל, החטיבה להתיישבות פעלה, יחד עם משרדי ממשלה נוספים, להקים במקום הרחבה בעבור קבוצה של אנשי אקדמיה מהטכניון. "במקרה של גורנות מדובר בנכסים ששייכים למועצה, ולכן גם אם לאנשי המקום יש דעה אחרת היה אפשר לפעול", אומרת לאה שלם. "אם המצב היה ממשיך, לא היה קיום ליישוב. הגשנו בקשה לרשם האגודות להקים אגודה שיתופית ולקלוט אנשים. כשיישוב מחליט שהוא לא קולט הוא גוזר על עצמו ניוון. בכל הארץ סובלים ממחסור במגרשים ודירות, וליישוב אין פריווילגיה לומר אנחנו לא קולטים. בוודאי שיהיו דיונים משותפים באיזה קצב לקלוט, מה הכמות ומה מתאים ליישוב כדי שישמור על צביונו, אבל אין דבר כזה שיישוב אומר 'אנחנו לא קולטים נקודה'".
לא רק מתחים פנימיים וקשיים כלכליים מובילים יישוב למציאות של סגירת שערים לפני מצטרפים חדשים. במקרים לא מעטים אלה יישובים מבוססים, שבשלב מסוים החליטו שטוב להם בהרכב הנוכחי וכי אינם מעוניינים בקליטה נוספת. "יש יישובים מוצלחים שאומרים טוב לנו ככה, למה שנקלוט? למה שנתחלק בעוגה עם אנשים אחרים? זה קורה לא פעם בקיבוצים", מספרת שלם. "אנחנו יודעים, וכך יודעים גם במועצות האזוריות, שיישוב שאין בו 250־300 משפחות לא מסוגל באמת לשאת את עצמו – לא חברתית, לא כלכלית ולא קהילתית. יישוב צריך מינימום של אנשים שמשלמים מיסים חודשיים, ושמוכנים להיות פעילים בוועדות ולהתנדב. בלי זה הוא לא צומח ולא חי. כשיישוב עם עשרות משפחות לא קולט, הגנים נסגרים והפעילות גוועת. כשאנחנו בחטיבה להתיישבות, יחד עם המועצות האזוריות, מזהים יישוב שלא עוסק בקליטה, צריך לראות מה קורה שם ולפעמים אנחנו מתערבים. היום מרבית היישובים לא מסתפקים במאה משפחות, ומבינים שהם צריכים לגדול".
בין היישובים שהיו נתונים במשבר כזה ונחלצו ממנו בעזרת החטיבה להתיישבות, ניתן למנות את הקיבוץ הדתי בית־רימון, שהיום מצוי בפריחה אך לפני מספר שנים נקלע לקשיים גדולים, ואת קיבוץ מנרה. גם מיצר, אודם ונטור – שלושה יישובים בדרום רמת הגולן – זוכים לליווי אנשי החטיבה בתהליך המורכב של מעבר מיישובים שיתופיים ליישובי עובדים.
"במנרה הגיעו למשבר כלכלי גדול ולחוסר קליטה", מתארת שלם. "שם זה קרה בגלל הזדקנות של היישוב, שמונעת ממנו לצמוח ומקשה עליו להתמודד עם הסוגיות הכלכליות. ההתערבות שלנו שם הייתה בלהביא אנשים חדשים ולהפיח רוח צעירה. יישוב שממוצע הגיל בו קרוב לשבעים מתקשה מאוד להחזיק מעמד. תוסיף לכך את העובדה שכל יישובי אצבע הגליל מתמודדים עם מצב ביטחוני מורכב ומציאות כלכלית לא פשוטה. זה מחייב עבודה וליווי שלנו, ושל כל הגורמים שמעוניינים בטובת ההתיישבות".
מיזם ייחודי נוסף של החטיבה הוא 'שלפים', שכונה מעורבת של דתיים וחילונים, המשותפת לשני יישובים סמוכים: קיבוץ רשפים של השומר הצעיר, ושלוחות של הקיבוץ הדתי. פרויקט נוסף הוא הקמת היישוב הקהילתי שיבולת על רכס טורעאן. מדובר במיזם ייחודי של שילוב בעלי צרכים מיוחדים עם אוכלוסייה רגילה. עוד עוסקים בחטיבה בהקמת יישוב קהילתי דרוזי חדש בגליל, וכן בהקמת יישוב חדש בגולן שיישא את שמו של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ. היישוב המדובר מתעכב בגלל היעדר ממשלת קבע, אבל במקום כבר שוכנת מכינה קדם־צבאית בסיועה של החטיבה להתיישבות.
ביקורת ותמיכה משמאל
החטיבה להתיישבות היא יחידה הפועלת בתוך ההסתדרות הציונית, במימון ממשלת ישראל. היא עוסקת בהתיישבות בנגב, בגליל וביהודה ושומרון, בפיתוח המרחב הכפרי ובתכנון, הקמה, אכלוס ופיתוח התיישבות בפריפריה בישראל. אנשיה פועלים ביותר מ־630 יישובים בכל רחבי הארץ ובכ־40 מועצות אזוריות. כאשר החטיבה נוסדה לאחר מלחמת ששת הימים על ידי ראש הממשלה לוי אשכול, תפקידה המוגדר היה לסייע בהתיישבות מעבר לקו הירוק. ב־2004 הרחיבה ממשלת ישראל את המניפה של החטיבה להתיישבות גם לאזורי הנגב והגליל.
גאל גרינוולד נכנס לתפקידו כיו"ר החטיבה בשנת 2015, זמן קצר לאחר שני מקרים שאיימו להביא לסגירתה. הראשון הוא דו"ח של המשנה ליועץ המשפטי לממשלה דינה זילבר, שהמליצה לעצור את התקציבים לחטיבה ולמעשה לסגור אותה. המקרה השני הוא פרשת השחיתות של ישראל ביתנו, שבמסגרתה פשטו חוקרי המשטרה על משרד החטיבה להתיישבות. עם זאת, החקירות לא העלו פגם בהתנהלות עובדי החטיבה.
"כשהגעתי ב־2015 דיברו על סגירת החטיבה להתיישבות", מתאר גרינוולד. "זה היה אחרי הדו"ח של דינה זילבר שהצביע על כמה פגמים, ובעיקר על כך שהחטיבה להתיישבות לא הוגדרה כגוף שרשאי לעסוק בהתיישבות. אנשים שאמרו לי חבל להיכנס לתפקיד הזה, אוטוטו העסק נגמר".
ומה חשבת על הטיעונים של זילבר?
"לא חשבתי שהיא צודקת בכלל, אבל בהנחה שהיא צודקת, אמרנו שנתקן את האמנה שקובעת מה ההסתדרות הציונית רשאית לעשות. ואז ח"כ בצלאל סמוטריץ', היום שר התחבורה, יזם את החוק שמאפשר לחטיבה להתיישבות ולהסתדרות הציונית העולמית לעסוק בהתיישבות, והוגדר שאחת המטרות המשמעותיות של ההסתדרות הציונית היא סוגיית ההתיישבות בארץ ישראל".
במרחב הצפון של החטיבה להתיישבות, מספר גרינוולד, עובדים מול 19 מועצות אזוריות ו־350 יישובים. תקציב החטיבה נמוך למדי, אבל אנשיה עוסקים עשרות שנים בהתיישבות ויודעים כיצד לבצע את החיבורים הנכונים ולרתום משרדי ממשלה, תקציבים ופרויקטים לקהילות וליישובים.
לדברי גרינוולד, מה שהופך את החטיבה להתיישבות לגוף חיוני הוא היכולת שלה להוביל תהליכים התיישבותיים ובירוקרטיים מסובכים. "היום אנחנו הגוף הכי מומחה בנושא התיישבות", הוא מציין. "אנחנו לא לבד בעניין הזה כמובן, אבל ההון האנושי של החטיבה להתיישבות הוא ברמה גבוהה מאוד. פועלים איתנו אנשים שמלווים את היישובים מהיום הראשון. תמצא אותם בעוטף עזה, מלווים את אנשי שתולה וזרעית בצפון, מחברים קהילות ויישובים לעצמם. אלו פעולות שבמשרדי ממשלה לא יודעים לעשות".
על החטיבה להתיישבות נמתחת גם ביקורת מצד חברי כנסת וגופים משמאל המפה הפוליטית, התוקפים את אופי פעילותה ביהודה ושומרון. גרינוולד הודף את הביקורת הזו. "אנשים שכחו, אבל מבחינה היסטורית עד לפני 15 שנה החטיבה להתיישבות עסקה רק ביהודה ושומרון. היום אנחנו עוסקים בצפון, בדרום ובמרכז שזה יהודה ושומרון. אנחנו מטפלים ב־650 יישובים, רק 100 מתוכם מיהודה ושומרון. בזמנו שלום שמחון, שאינו חשוד כאיש ימין, קבע שהתקציב של החטיבה יחולק שליש לצפון, שליש לדרום ושליש ליהודה ושומרון. הדבר הזה החזיק עד שדינה זילבר התערבה. הביקורת נובעת מחוסר ידיעה וחוסר הכרה של פעילות החטיבה לאורך שנים, ובעיקר מסיבות פוליטיות". הוא מבקש להזכיר כי בין מי שביקשו לשמר את פעילותה של החטיבה להתיישבות והתנגדו לניסיונות לסוגרה היו חברי כנסת ואנשי התיישבות משמאל, המכירים מקרוב את עשייתה ביישובים ובקיבוצים המזוהים עם תנועת העבודה.
"בסוף אנחנו עוסקים בבניין הארץ", מסכם גרינוולד. "כשאתה מצליח לחלץ קיבוץ פה, לבנות עוד יחידות דיור כאן ולשפר את המצב הדמוגרפי שם, זו בנייה ויישוב הארץ וזו התיישבות וציונות לכל דבר ועניין. מדינת ישראל תמיד תהיה חייבת גוף כמו החטיבה להתיישבות, שמגשים בפועל את ההתיישבות בכל חלקי הארץ". 
