"שימור מורשת המשפט העברי הוא יעד לאומי"

כשהגיע לידי ספרו של פרופ' נחום רקובר, "סודו של המשפט העברי" (976 עמ', הוצאת ספריית המשפט העברי), העוסק ביחס שבין החוק והמוסר, החלטתי להתחיל לקרוא אותו דווקא מהאמצע, באחד הפרקים העוסק בנושא הגנת הסביבה מפני מפגעי עשן, זיהום ושפכים. הפרק הזה מגלה שבכל הנוגע לאיכות הסביבה ההלכה היא סופר־אקטיביסטית.

כך, למשל, ניתן להוציא צו מניעה נגד מפעל עם ארובות עשן מזהמות גם אם הוא פעיל זמן ממושך. לבעלים לא תהיה טענת חזקה. רבנו תם מרחיק לכת וקובע שאפילו אם בעלי המפעל המזהם פיצו את השכנים בתמורה להסכמתם, "יכול הניזוק לחזור בו, דקנין בטעות הוא, דסבור היה שיכול לקבל ועכשיו אינו יכול לקבל". הרמב"ן מגביל אף הוא את חופש החוזים בהקשר הזה, וקובע שאין תוקף להתניה חוזית על נזקי גוף. גם אם קיבלתם פיצוי מהמפעל המזהם וחתמתם על הסכמה לארובות העשן תוכלו להתחרט: "לא אמרו חזקה בנזקים אלא בנזקי ממון. אבל קוטרא (עשן) ובית הכסא שהוא עצמו ניזוק ומצטער אין בהם חזקה… לפי שהם נזקין בגוף".

הטענה המרכזית של הימין היום נגד האקטיביזם היא טענה ליברלית: גם מי שאומר שהמשפט צריך לאכוף נורמות התנהגות המבוססות על הכרעות ערכיות, הדבר יכול לעבוד רק בחברה שיש בה קונצנזוס על הערכים. בחברה שבה הערכים מהווים מוקד למחלוקת בלתי פוסקת, כשבית המשפט בוחר צד הוא הופך את עצמו לשחקן פוליטי.

רקובר סובר אחרת. "אני רואה אחרת את המחלוקת על האקטיביזם השיפוטי. השאלה איננה האם בית המשפט שוקל שיקולים ערכיים, כי אין באמת אפשרות לנתק את המשפט מערכים. השאלה היא מהם הערכים שעל פיהם הוא קובע, מהם הערכים הראויים במדינה יהודית. למשה זילברג וחיים כהן – שופטי בית המשפט העליון בשנים הראשונות של המדינה – היה ברור שמחפשים מענה במשפט הבריטי רק לשאלות שאין בהן דילמה מוסרית. כשיש דילמה מוסרית הולכים להלכה היהודית.

"הזכרת את סוגיית נזקי הגוף. הייתה אז חברת ספנות שבחוזה שעליו היא החתימה את הנוסעים היה סעיף הפוטר אותה מכל נזק גופני שייגרם להם בהפלגה. החוזה הזה הגיע לשופט זילברג והוא פסל אותו על בסיס המשפט העברי, למרות שעל פי הדין הבריטי החוזה היה תקין", אומר רקובר.

איזון בין משפט ומוסר

בניגוד לחיבוריו הקודמים של רקובר, הספר החדש לא מתעמק בנושא אחד אלא מציע תמונת מבט פנורמית על יחס המשפט העברי לדילמות מוסריות. פרק הפתיחה שלו עוסק בעקרונות כלליים אולם רובו של הספר מוקדש לפירוק שיטתי של עמדת ההלכה במגוון רחב ביותר של תחומים ונושאים.

מאחר שהספר מנהל שיח עם תפיסות המוסר של המשפט הישראלי, אני מבקש מהמחבר להרחיב בשאלת היחס שבין המשפט למוסר. בית המשפט העליון של ישראל טוען הרי שיש ערכים שלא צריכה להיות לגביהם מחלוקת, כמו למשל זכויות אדם. לכאורה זהו ערך יהודי אוניברסלי – בתורה נכתב "בצלם אלוהים עשה את האדם" – אבל כשמגיעים לשאלת היישום יש מחלוקות קשות. כך למשל ביחס ל"חוק הפורנו" שח"כים מהימין ביקשו לקדם בכנסת הקודמת. יש החושבים שחוק זה פוגע באופן קשה בחופש הביטוי ובזכות לפרטיות, ואחרים חושבים שהיעדרו של חוק כזה פוגע אנושות בזכות לחירות ובזכות להגנה של צרכנים צעירים.

המחלוקות בשאלה מהו המעשה המוסרי גורמות לימין להעדיף הפרדה בין המשפט והמוסר.
"הדיון הערכי לא מתנהל בתנאי מעבדה והמשפטן תמיד יידרש לאזן בין ערכים מתנגשים. חופש הביטוי הוא זכות חשובה, אבל אסור להגיד לשון הרע. החברה צריכה להציב גבולות מוסריים במקומות שבהם היא מזהה נזק חברתי, ולא צריך להיבהל מזה. בזמנו, מועמד לתפקיד סגן נשיא ארה"ב הצהיר שאם העיתונות לא תצנזר בעצמה תכנים מיניים בוטים לא יהיה מנוס מהתערבות באמצעות חקיקה. את ההשראה ליוזמה הזו הוא לקח מהחוקה והתנ"ך. האבות המייסדים של ארה"ב התגאו בשורשים התנ"כיים של החוקה שלהם".

למרות הדברים האלה, פרק שלם בחיבור מוקדש לביסוס טענה שעל פיה המשפט צריך להימנע ממשפטיזציה של התחום האתי. מקורות שונים מלמדים שכפייה של ערכים יכולה להזיק ולבלום התפתחות רצונית של מוסר טבעי. כאשר "הכול שפיט" ואין טווח רחב של התנהגויות המסורות להכרעתו של כל אדם, אנשים נוטים לחפש פרצות בחוק במקום להזדהות עם הערכים שהוא מבקש לקדם.

רקובר מסביר את ההיגיון מאחורי הדברים: "המחוקק צריך להיזהר שלא להפוך את האדם לרובוט, המציית לצווים מוסריים רק מאימת השוטר האורב לפתחו. השאלה היא היכן עובר הגבול. ההלכה מתערבת במקומות שבהם האינטרס החברתי בולט, ובעשורים הראשונים של המדינה היה ברור למחוקק שהחוק הישראלי צריך לשאוב ערכים מוסריים מהדין העברי.

"קח למשל את האיסור על הלנת שכר שכיר. החוק הישראלי בנושא נקרא 'חוק הגנת השכר'. הייתה זו שולמית אלוני שהתרעמה וטענה שהשם שלו צריך להיות 'חוק הלנת השכר' כמו בדין העברי. שאלו אותה למה הכותרת חשובה, היא הרי רק כותרת. התשובה היא שהכותרת היא הצהרה על הזיקה בין החוק הישראלי למקורות שלנו. אלוני היא גם זו שיזמה שחוק השומרים ייקרא כפי שהוא נקרא היום ולא 'חוק שמירת יחסים'. חוק השומרים כמעט זהה בתוכנו לדיני השומרים בשולחן ערוך. הגעתי לוועדה כשאלוני העלתה את ההצעה ועלתה שם התנגדות חריפה. אלוני לא ויתרה והגיעה עד למליאת הכנסת, שם היא הגישה הסתייגות ספציפית לכותרת והשיגה רוב".

אז המלחמות לא התחילו בימינו.
"ממש לא. ובכל זאת באותן שנים הייתה הערכה עמוקה למסורת שלנו. פעם הגיע לוועדה לבחירת שופטים מועמד פלוני. השופט שניאור זלמן חשין שאל אותו 'מי הם ארבעת השומרים?'. למועמד לא היה מושג, וחשין אמר – אדם שמפגין כזו בורות במקורות שלנו לא ראוי להיות שופט במדינה יהודית".

אז מה קרה לח"כים ממרצ שפעם נלחמו על שימור מורשת המשפט העברי והיום נלחמים נגד הדתה?
"באותן שנים גם לחילונים גמורים היה ברור ששימור המורשת המשפטית הלאומית הוא יעד לאומי. היינו מעורבים בתהליך החלפת המג'לה העותומנית בחקיקה ישראלית וכשהבאנו נוסחי חוק המבוססים על המשפט העברי קיבלנו תמיכה חוצת גבולות. לא רק מהדתיים, אלא גם ממפא"י, מאחדות העבודה וממפ"ם".

ממרכז הרב למשרד המשפטים

חתן פרס ישראל ובעל עיטור "יקיר ירושלים" פרופ' נחום רקובר נולד בירושלים בתרצ"ג. סבו היה ר' שמחה מנדלבאום. "הוא יצא מגבולות היישוב הישן ובנה את ביתו על שטח שרכש מהווקף בשכונה הערבית שייח' ג'ראח. שאלו אותו למה אתה הולך כל כך רחוק, והוא אמר להם – הגבעה פה היא מקום אסטרטגי שיאפשר שליטה על השטח. בית מנדלבאום החליף ידיים שבע פעמים במלחמה עד שהירדנים פוצצו אותו. במשך 19 שנה הוא היה השער בין חלקי העיר.

"להורים שלי היה בית מסחר גדול לייבוא מוצרי מזון בעיר העתיקה. ערבים שרפו להם את העסק שלוש פעמים. הפעם השלישית הייתה במשכנו החדש במרכז המסחרי שהיה אז מחוץ לשער יפו. ההורים יצאו מהעיר העתיקה ועברו לעיר החדשה. בתחילת שנות ה־30 אבא יזם את בניית הבית הזה ברחוב אלחריזי (בגבו של בניין הסוכנות היהודית), ומאז ועד היום אני גר פה", הוא מספר.

נחום הצעיר למד בבית הספר פרידמן שבגאולה ובתיכון חורב ששכן אז מול בית הכנסת ישורון. הוא המשיך לישיבת בני עקיבא כפר הרא"ה, ובפסח תש"ט הצטרף לגרעין שהקים הרב יעקב כלאב כדי להקים מחדש את ישיבת מרכז הרב.
"לאחר פטירת הרב קוק הישיבה כמעט לא תפקדה. הרב כלאב אסף קבוצה של תלמידים שלמעשה הקימה את הישיבה מחדש. היינו צריכים לשכנע את הרב צבי יהודה שיפנה קצת מהזמן שהקדיש לההדרת כתבי אביו ויתמנה לאחראי חינוכי בישיבה. ביוזמתי הוא מסר שיעור כללי על פרקי אבות. הייתי מסכם את השיעורים על דף, נותן בבוקר לנכד של הרב קוק, הרב אברהם יצחק רענן, להקליד במכונת כתיבה, ומעביר לרצי"ה להגהה ואישור. הוא אישר את הדברים בלי הערות בדרך כלל. החומרים היו שמורים אצלי במגרה, עד שאחרי הרבה שנים הבן שלי בנימין ביקש להוציא אותם לאור. הוא הקדיש הרבה זמן למראי המקומות וכך יצא הספר על דרכי קניין תורה, שראה אור עוד לפני פטירתו של הרצי"ה".

לאחר שמונה שנים בישיבת מרכז הרב נרשם רקובר ללימודי משפטים באוניברסיטה העברית. "זה היה מאוד מוזר בעיני הרצי"ה. הסבירו לו שלמדתי בהתכתבות כמו הרב הרצוג בשעתו, והגעתי רק למינימום השיעורים שהייתי צריך לשם קבלת חתימות. זה הניח את דעתו. כשחיפשתי היכן לעשות התמחות הגעתי למחלקת התכנון במשרד המשפטים. היא הייתה גלגול קודם של מחלקת חקיקה שגם ליוותה מהלכי חקיקה בהווה וגם עסקה בתכנון עתידי של חקיקת חוקים. היה לי תנאי להתמחות, שבכל יום בשעה 11:00 ייתנו לי לצעוד לישיבת מרכז הרב ברחוב יפו כדי לשמוע את השיעור של הרב כלאב".

איך נכנסת לתחום המשפט העברי?
"כשהגיעו הצעות חוק חיפשתי התייחסויות של המשפט העברי לנושא, והייתי יושב בלילות עם ר' אברום שפירא שעזר לי רבות. אחרי הסטאז' הצעתי להם שאשאר כפרויקטור לתחום המשפט העברי. בשנים הראשונות של המדינה עסקו בכך אריה קרלין וזרח ורהפטיג, אבל אחרי שהם פרשו נוצר ואקום, ובמשרד החליטו לשמחתי להרים את הכפפה. הם ביקשו מעובד המשרד מנחם אלון שיקדיש מחצית מזמנו למשפט העברי, ומינו אותי כעוזר שלו. כך התחיל מפעל החיים של מנחם אלון במשפט העברי. אחרי שהוא פרש אני המשכתי עד לתפקיד המשנה ליועמ"ש לענייני משפט עברי".

הכרה במשפט העברי

מערכת היחסים שבין המשפטנים הישראלים לעולם המשפט העברי מעולם לא הייתה סוגה בשושנים. לא רק משפטנים חילונים כדוגמת אהרן ברק טרחו לצמצם את מוטת כנפיהם של אנשי המשפט העברי. גם שופטים דתיים כמו יצחק אנגלרד ניצבו כאופוזיציה לקו שהובילו רקובר ואלון. אנגלרד סבר שיש להפריד באופן נחרץ בין דין התורה לבין החוק החילוני, וטען שהניסיון לשלב ביניהם יכריח כל שיטה לחטוא להגיונה הפנימי ולאמץ הנחות יסוד זרות.

רקובר סובר שלא מדובר באמת במחלוקת גדולה. "זו לא מחלוקת בין משפטנים", הוא אומר. "יש אמנם דעה אחת שטוענת שאין לערב את המשפט העברי עם שיטות אחרות, אבל אף אחד מהמשפטנים הבכירים לא החזיק בה. בזמנו חברי כנסת מכל סיעות הבית – גם חילוניות וגם מסיעות שנקראות היום חרדיות – היו משחרים לפתחנו ומבקשים חוות דעת מפורטות כדי להבין מה אומר המשפט העברי על כל נקודה ונקודה בהצעות חוק שונות. אף אחד לא טען שאסור לערב בין שיטות משפט.

"פעם הוזמנתי לכנס בבוסטון, ורציתי לנצל את ההזדמנות כדי לפגוש את הרב יוסף דב סולובייצ'יק. משרד המשפטים ניסה לארגן את הפגישה. אחרי שנחתּי אמרו לנו שהוא נוסע למחרת לניו יורק לישיבה יוניברסיטי ואם אני רוצה אוכל להתלוות אליו לטיסה. אחרי התלבטות קצרה החלטתי לנצל את ההזדמנות והתלוויתי אליו למטוס הקטן. השיחה הייתה מרתקת, ובין היתר שאלתי אותו – יש טוענים ששילוב המשפט העברי בשיטת המשפט הישראלית הוא ערבוב כלאיים שאיננו ראוי. מה דעתך? הוא היה נחרץ: שיטת או הכול או לא כלום איננה שיטה. גם לרבי מלובביץ' שעימו הייתי בקשר ארוך שנים המפעל הזה היה חשוב מאוד. לבקשתו שלחנו לו כל ספר חדש שהוצאנו לאור.

"לרוב הגדול של השופטים יש רצון לקבל השראה מהמורשת המפוארת שלנו, אבל הם לא מכירים את השיח ההלכתי ואת ההלכות ולכן הם בבעיה. שר המשפטים שמואל תמיר פנה אלינו בתש"ם. החוק ששרר עד אז קבע שבמקרה של לקונה יש לחפש פתרון ב'משפט המקובל' הבריטי.

"השר תמיר היה נחרץ: די לנו בקשר הטבורי עם אנגליה. אחרי שנים של עצמאות אנחנו צריכים לבסס את המשפט שלנו על מקורותינו הלאומיים. הוא לא היה אדם דתי, אבל הבין שראוי שהמשפט במדינת היהודים יתבסס על המשפט העברי. ניסחנו עבורו את 'חוק יסודות המשפט' והייתה מלחמה קשה מאוד בכנסת עליו. היו ויכוחים קשים בוועדת חוקה, אבל בסוף תמיר גבר והעביר את החוק החשוב.

"אחרי ההצלחה הכבירה שאלנו את עצמנו, איך ניצוק תוכן לחוק? מה יעשו שופטים שרוצים לחפש פתרונות במשפט העברי אבל לא מכירים? לכן הובלנו מהלך שבסופו משרד המשפטים הקים את עמותת מורשת המשפט כדי לקדם את מחקר המשפט העברי ואת הנגישות שלו. מאוחר יותר שר המשפטים משה ניסים זימן את ראשי הפקולטות למשפטים בארץ כדי לשכנע אותם להגדיל משמעותית את היקף לימודי המשפט העברי בלימודי התואר הראשון. לדאבוננו אנשי המשפט הם שמרנים ביותר והם התנגדו".

הימין היום בישראל מושפע מאוד מהימין האמריקני שתופס את כלכלת השוק החופשי ואת זכות הקניין כערכים מרכזיים ביותר. בספר שלך יש פרקים על עמדת ההלכה בסוגיות "היורד לאומנות חברו" (הגנה מפני תחרות מסחרית) ודיני מגן בעבודה שיגרמו אי נחת להרבה קפיטליסטים.
"ההלכה לא קובעת מסמרות בענייני מדיניות כלכלית, אלא מתערבת כאשר מתעוררת בעיה מוסרית. התחרות חיונית למשק, אבל יש מצבים שבהם קבוצות שלמות של אנשים נמצאות בסכנת התרסקות ואי אפשר להתעלם מהם. בכל מערכת משפט ישנם עקרונות על, ובספר אני מראה שעקרון העל של המשפט העברי הוא 'ועשית הישר והטוב'.

"קח למשל את דין 'בר מצרא'. אדם מחליט למכור קרקע שבבעלותו, וההלכה קובעת שיש זכות קדימה למי שמחזיק בקרקע הגובלת לחלקה העומדת למכירה. אם זכות הקניין היא אבסולוטית אז אני אמכור למי שאני רוצה, אבל עקרון 'ועשית הישר והטוב' מחייב אותנו לחשוב לא רק על הרווחה שלנו".

דיברנו מקודם על הקשר ההדוק שבין מוסר לחוק במשפט העברי, אבל האקטיביזם של הדיין בדין התורה הוא גם בפרוצדורה. אתה מביא בספר את הסיפור התלמודי על מרי בר איסק שנתבע בתביעה אזרחית בבית דינו של רב חסדא. התובע טען שהוא לא יכול להביא עדים כי מרי בר איסק הוא אדם אלים והעדים מפחדים. רב חסדא האמין לתובע והעביר את נטל הראיה לנתבע. החלטה כזו ששוברת את כללי סדר הדין האזרחי על בסיס האינטואיציות של הדיין הייתה מובילה היום אוטומטית לערעור.
"ההלכה אכן מעניקה סמכות רחבה מאוד לשופט לסטות מהכללים כדי להשיג צדק במקרה ספציפי. הפחד של אנשי ימין מאקטיביזם לא נובע מכך שהוא שלילי במהותו, אלא בגלל שהם חוששים מהאנשים האמונים על יישום הערכים, וכמובן מהערכים של המשפט הישראלי שהם לפעמים זרים ומסולפים".

השפעה על חקיקה

באיזה חוק שקידמת אתה גאה במיוחד?
"כשחנן פורת נכנס לכנסת הוא בא ושאל אותי איך אפשר לקרב את החקיקה הישראלית לדין התורה. אמרתי לו ששנים אני חולם לקדם חוק שיחייב הצלת נפש על ידי עוברי אורח. העברתי לו את הצעת החוק 'לא תעמוד על דם רעך'. הוא הגיש אותה כהצעה פרטית אולם היא נדחתה שוב ושוב עד שהוא עצמו הפך לראש ועדת החוקה והעביר אותה. היו שם מלחמות עולם. רצו לקרוא לחוק 'חוק הצלת אדם' ולא להשתמש במונח המקראי. רצו גם לבטל את הסנקציות שהחוק מטיל על מי שרואה את חברו במצוקה ומתעלם.

"היו עוד שטענו שאין בישראל הבעיה שיש בניו-יורק, שאנשים יכולים לראות מישהו גוסס ברחוב ואף אחד לא ייגש ויושיט עזרה, כי הישראלים הרבה יותר מעורבים מטבעם. חנן הסביר שלחוק הזה יש משמעות הצהרתית חשובה. שהצלת נפש היא ערך יהודי שהחברה רוצה לדרוש מעצמה. המבט המיוחד של ההלכה על ערך הצלת הנפש בא לידי ביטוי בחוקים נוספים שקידמנו, כמו חוק עשיית עושר ולא במשפט.

"נניח שאדם הציל את חברו ונגרמו לו נזקים: המכונית נפגעה, הריפוד ברכב הוכתם בדם, או שהוא הפסיד יום עבודה. לפי החוק האנגלי המציל מוגדר כמתנדב והוא לא זכאי לשום פיצוי. אבל הדין העברי מבין שאם אתה רוצה לעודד ערבות וסולידריות אתה חייב לנטרל את הפחד של המציל הפוטנציאלי. אתה לא רוצה שהוא יפחד להתערב ולעזור מחשש שהוא יינזק בעצמו. באתי לוועדת חוקה והבאתי להם פסק הלכה של המהר"ם מרוטנבורג על שני יהודים שישבו בשבי. אחד מהם אמר אל תפדו אותי, ואם תפדו לא אהיה מוכן לשלם על ההוצאות. המהר"ם קבע שיפדו אותו והוא ישלם, וההלכה שלו נפסקה בשולחן ערוך.

"אחרי דין ודברים נקבע בסעיף 5 לחוק, שמי שעשה פעולה לשמירה על חייו ושלמות גופו של הזולת, חייב הזוכה לשפותו על הוצאותיו הסבירות. אם מדובר בהצלת ממון והזוכה התנגד לעזרה אז הנהנה לא יצטרך לפצות, אבל בהצלת גוף אין משמעות להתנגדות – המציל יפוצה גם עם הנהנה הביע התנגדות. החוק הזה הפך את המצב ששרר עד לחקיקה שלו. המשפט העברי הפך את הנורמה ב־180 מעלות".

היית מעורב גם בחקיקת חוק המרשם הפלילי, שהושפע מהלכות תשובה.
"עד לחקיקת החוק, המפכ"ל היה רשאי לקבוע מי יכול לעיין במרשם הפלילי, מי יישאר רשום בו ומי יצא ממנו ויימחק. הממשלה הבינה שרישום פלילי הוא נושא כבד מאוד המשליך על אישיותו וגורלו המקצועי של אדם, ולא ראוי שנושא כזה יהיה מסור לידיו של המפכ"ל. היא ביקשה לקבוע כללים בחקיקה ראשית.

"כשהנושא הגיע אלינו היו לנו תקדימי פסיקה של השופט יצחק קיסטר שהושפעו מהמשפט העברי. קיסטר טען שמעידה של אדם לא אמורה להפוך לאות קין נצחי, וראוי להגביל את תקופת הרישום. החוק נקרא 'חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים' ובדברי ההסבר שלו נכתב שהוא נחקק על בסיס עקרונות מהמשפט העברי. בדיון בוועדה ציטטתי את המשנה ממסכת גיטין והסברתי שבדין התורה המקורי מי שגזל קורה חייב להשיב את גוף הקורה כי כתוב 'והשיב את הגזלה אשר גזל'. כאן באו חכמים ושאלו, אבל אם הוא גזל קורה ובנה איתה בניין, האם נדרוש ממנו להרוס את כל הבניין כדי לחלץ את הקורה?

"חז"ל קבעו את 'תקנת השבים', שאומרת שהגזלן ישיב את שווי הקורה אבל לא את גוף הקורה, והכריעו שהגזלן 'קנה' את גוף הגזלה במעשה הגזל. רש"י מסביר שהייתה להם מטרה חברתית, להקל על העבריינים לחזור לחברה. אם תציב בפניהם רף לא אפשרי הם יימנעו מלשוב ולתקן את דרכיהם.

"זו בשורה חשובה של המשפט העברי: התשובה היא אקט פרטי של האדם עצמו, הוא לא חייב להתוודות בפני הכומר ואף אחד לא צריך לסלוח לו. די בכך שהוא ישנה את אורח חייו. האחריות שלנו כחברה היא להקל עליו ככל הניתן. החוק משנת תשמ"א פסע במסלול הזה. הוא קבע שהמרשם יהיה פתוח לעיון בתקופת המאסר ועוד מספר שנים, כפונקציה של חומרת העברה, ואחר כך יימחק. גם פה היה ויכוח על שם החוק. אני הצעתי את 'חוק תקנת השבים' והמשפטנים החילונים רצו 'חוק המרשם הפלילי'. בסוף בא השר משה ניסים וכלל את שני הביטויים בשם החוק".

ריאליזציה של הדיון ההלכתי

כמשנה ליועמ"ש השפיע פרופ' רקובר על עוד לא מעט חוקים משמעותיים שחוקקה הכנסת, כמו למשל חוק הגנת הפרטיות, אזהרת עדים, זכויות יוצרים, הגנה עצמית והגנת הצורך, זכויות עובדים ועוד. לרקובר ולרעייתו תשעה ילדים, ותמונת המשפחה בסלון צולמה בעדשה רחבה כדי לקלוט את עשרות הנכדים והנינים. בגיל 87 הוא חד, רענן ונע כמו אתלט.

רקובר התפרסם כמשפטן בכיר וכאיש אקדמיה (הרצה באוניברסיטה העברית, בתל אביב, בבר אילן ובאוניברסיטאות בארה"ב), אולם לפני כל אלו מדובר באחד מתלמידי החכמים הגדולים בדורנו. מחקריו ההלכתיים ממלאים שני מדפים ארוכים בספרים עבי כרס. על עבודת הדוקטורט שלו שעסקה בשליחות והרשאה במשפט העברי כתב שופט ביהמ"ש העליון זילברג: "ספרו של המחבר הוא המונוגרפיה הממצה ביותר שנכתבה אי פעם על איזשהו נושא תלמודי־משפטי מסוים".

תלמידי חכמים ולמדנים לא חסרים היום. תרומתו הגדולה של רקובר היא לא רק בבהירות הנדירה שבה כתובים חיבוריו, אלא גם בריאליזציה של הדיונים ההלכתיים ובחשיפת הרלוונטיות שלהם לעולם היומיום של בתי המשפט ובתי הדין.
קחו למשל את סדר הדין האזרחי. תלמידי דיינות לומדים נושא זה בתוכנית שבועית מלאה במשך שנה ורבע, ואילו סטודנטים למשפטים מסיימים אותו בסמסטר אחד. אלא שבסוף הלימודים, לתלמיד המשפטים יש תמונה מלאה ומפורטת על המתרחש בכל אחד משלבי ההליך המשפטי. פרח הדיינות, לעומתם, לא יודע דבר וחצי דבר על הפרוצדורה המעשית של המעשה המשפטי. "נכון", מבהיר פרופ' רקובר. "לומדי הלכה לא מכירים את הפרוצדורה כי הם עסוקים בליבון המשפט המהותי. מצד שני תלמידי משפטים כמעט לא יודעים להתמודד עם שאלות של ערכים. הממשק הזה הוא מה שהניע אותי לעורר דיאלוג בין העולמות ולחבר בין הקצוות".