"אם בג"ץ יתערב ויפסוק שנתניהו מנוע מלקבל את תפקיד הרכבת הממשלה אם ינצח בבחירות, זו תהיה החלטה חמורה מאין כמוה שעלולה לרסק את הדמוקרטיה בישראל". כך קובע המשפטן פרופ' אבי בל, מרצה בכיר באוניברסיטאות בר־אילן וסן־דייגו.
ההסלמה האפשרית ביחסי מערכת המשפט עם הדרג הנבחר, והשפעתה על המדינה כולה, מדאיגות מאוד את בל. "הרכב השופטים שנקבע לדון בעתירה (אסתר חיות, חנן מלצר ועוזי פוגלמן; מ"ט) מאפשר לנחש לאן נושבת הרוח", הוא סבור. "אם ינסו לכפות מצב שבו מנצח בבחירות ונבחר ציבור לא יוכל למלא את התפקיד שאליו נבחר – גם אם מדובר בכתב אישום לכל דבר ועניין, ולא מופרך כמו כתב האישום הנוכחי – נגיע למאבק בממדים מסוכנים מאוד".
לדברי בל, המכהן גם כעמית בכיר בפורום קהלת,"כבר כיום אנחנו חווים פגיעה קשה בדמוקרטיה. מוסדות שלא נבחרו על ידי הציבור מנסים לפסול את שיקול הדעת שלו ולהחליף את החלטות הציבור בהחלטות שלהם. במצב שבו אדם צובר כוח רב מדי בלי להבין את מעשיו, ובכך מעלה את חמתם של השואפים לנהל את המדינה, עלול לקרות משהו שאני לא רוצה לומר מהו, כדי שלא יתפרש שאני קורא למצב שאיני רוצה שיקרה".
הסכנה היא שבית המשפט יאבד כליל את סמכותו, ואיש לא יציית לו עוד?
"לא בריא אפילו לדבר על כך, ובוודאי לא לגרום לזה. עדיף שבג"ץ יבין שמדובר בצעד גדול מדי. לבית המשפט יש הרבה סולמות ודרכים לצאת מהסבך, ואין לו חובה להכריע בכל עתירה. הוא יכול לומר, למשל, שמדובר בשאלה פוליטית שההכרעה בה אינה משפטית".
בהכירנו את בית המשפט, הוא צריך להיוולד מחדש כדי לומר זאת.
"תמיד יש תקווה שהשופטים יבינו מה צריך לעשות. אבל גם אם לא יהיה זה בג"ץ, יש לרשויות האחרות כלים, איך נאמר, לא עדינים, להילחם בהחלטה. הכנסת והממשלה יוכלו לומר שהן מפרות את הפסק. זה יהיה חמור מאוד, וידחוף את כולם לפינה".
אם לנתניהו יהיה רוב של 61 תומכים אחרי הבחירות, הוא יכול להעביר את פסקת ההתגברות ולנטרל את החלטת בג"ץ.
"זה תסריט אופטימי. אכן, תפקידו של המחוקק לחוקק, והוא זה שצריך לקבוע. אך מה יקרה אם יחליטו כעת, לפני הבחירות? אני מקווה שיבינו שזה דבר שלא ייעשה".
גם סאגת המינוי של ממלא מקום פרקליט המדינה היא, לדעת בל, ביטוי למאבק הכוחות המתמשך בין המשפטנים לנבחרי הציבור. במאבק הזה, הוא אומר, נבחרי הציבור ויתרו מראש: "אנחנו מצויים במשבר חוקתי. מדובר לא רק במינויים אלא גם במדיניות חוץ, ביטחון, ובכלל בהכנסת המשפט הפלילי לפוליטיקה. המשפטנים מבינים היטב את המאבק שלפניהם, ומנהלים אותו בנחישות. אני מקווה שנבחרי הציבור מתייחסים למאבק ברצינות לא פחותה, ולטובת הדמוקרטיה חשוב שהם ינצחו במאבק הזה".
מדוע רק הימין נאבק על כך? מדוע השמאל אינו רואה במצב הזה סכנה לדמוקרטיה?
"זו טיבה של דמוקרטיה בריאה, שיש בה חילוקי דעות. כאשר מפילים את נתניהו – נוח לליברמן, וכאשר מפילים את אולמרט – נוח לנתניהו. כל אחד מביט על פי האינטרסים הפוליטיים שלו. המשפטנים מבקשים תמיד להרחיב את סמכויות הממסד שלהם, ואני מקווה שנבחרי הציבור יתעוררו להגן על האינטרסים של הכנסת, הממשלה, ראשות הממשלה והשרים. בינתיים הם מנהלים קרבות בלימה בלבד".
שר המשפטים אמיר אוחנה צדק בהתנהלותו מול היועץ המשפטי לממשלה בפרשת המועמדות של אורלי בן־ארי לממלאת מקום פרקליט המדינה?
"ברור שעל פי החוק הסמכות היא של השר, וקשה להבין מהו המקור המשפטי שממנו שאב היועץ המשפטי את הסמכות לנסות להתערב במינוי".
"האם זו השיטה שאנו רוצים לאמץ, שכאשר פרקליט המדינה, היועץ המשפטי או מישהו אחר מתדרך עיתונאים, הוא יוכנס לחדר החקירות כדי לבחון אם יש בזה בקשה לשוחד? זה טירוף!"
מ"מתחם הסבירות", לא?
בל צוחק: "מתחם הסבירות הוא לא מקור סביר להתערב בהחלטות האלה. פעם ידענו שבכל מקום שיש חובת התייעצות, מי שהסמכות בידיו חייב להפעיל את שיקול דעתו העצמאי. מותר לו לקבל את הייעוץ, אך בסופו של דבר הוא חייב לקבל את ההחלטה על דעת עצמו ולא את מה שמכתיב היועץ המשפטי".
החשש הוא, אני מציע, שאוחנה רצה בבן־ארי לא משום שהיא אכן הבחירה המוצלחת ביותר אלא כמעשה "דווקאי", כחלק ממאבקו הכולל. פרופ' בל אינו מקבל זאת. "גם אם נניח שהוא ביקש 'להראות' למי הכוח והסמכות, זה איננו שיקול אישי אלא מוסדי. הוא מבקש לבטא את הסמכות הקנויה לשר המשפטים באשר הוא, כל שר משפטים, וזה שיקול נכון. הוא לא בחר בסוס, כמו קליגולה, אלא במשפטנית בכירה. איני יודע מה היו שיקוליו או שיקולי היועץ. אני מניח שלכל אדם יש שיקולים מעורבים, שהם גם אידיאולוגיים, גם פוליטיים וגם אישיים. זה טבעם של בני אדם. נאיבי לחשוב שהיועץ הוא מלאך ולא אדם".
פרופ' אבי בל נמנה עם המשפטנים שהגישו ליועץ המשפטי לממשלה חוות דעת מנומקת לקראת השימוע שנערך בתיקי ראש הממשלה בנימין נתניהו. הם טענו כי הפרשנות המעניקה לסיקור תקשורתי חיובי משמעות של שוחד, היא שגיאה משפטית.
"טענות היועץ המשפטי כלפי נתניהו אינן רציניות", אומר לנו בל. "אם סיקור חיובי ייקרא שוחד, אי־אפשר לנהל תקשורת חופשית בשום מדינה בעולם. זה אל"ף־בי"ת של דמוקרטיה. זה הופך כל דיבור חדשותי לנושא שהמשטרה חייבת לעבור עליו ולהחליט מה המניעים שמאחוריו. העולם הדמוקרטי אינו מכיר הגשת כתב אישום על כך, רק בישראל. אולי גם בטורקיה".
אבל בתיקי נתניהו מדובר בהטבות מצד הרגולטור תמורת הסיקור.
"ההאשמה היא שהשוחד שניתן הוא סיקור עיתונאי, נקודה. אלוביץ' ומוזס מואשמים שניסו לשחד עובד ציבור באמצעות סיקור אוהד, כל השאר זה קישוט. בימים האחרונים התפרסמו יומני פרקליט המדינה היוצא שי ניצן, שמהם מתברר כי הוא קיים מפגשים עם עיתונאים. הוא גם שלח מיילים שבהם ביקש להפיץ מסרים שונים. האם זו בקשה לשוחד? האם זו באמת השיטה שאנו רוצים לאמץ, שכאשר פרקליט המדינה או היועץ המשפטי או מישהו אחר מתדרך עיתונאים, הוא יוכנס לחדר החקירות כדי לבחון אם יש בזה בקשה לשוחד? זה טירוף!"
האם אין בכוחו ובסמכותו של בית המשפט ליצור תקדים ולקבוע שסיקור חיובי הוא שוחד?
"בית המשפט יכול לקבוע כל דבר, אבל זה יהיה הרסני לדמוקרטיה. הוא גם יכול להחליט שלהיות ליכודניק זו עבירה. הוא יכול, אבל זה לא רצוי".
חזקים על חלשים
פרופ' בל יודע היטב על מה הוא מדבר כשהוא מנתח את מערכת המשפט הישראלית, אף שהוא עצמו נולד באוסטרליה וגדל בארה"ב. את התמחותו עשה בלשכת שופט בית המשפט העליון המנוח מישאל חשין, ובמחלקת הבג"צים בפרקליטות המדינה. הוא בעל תואר ראשון ושני במשפטים בהצטיינות מאוניברסיטת שיקגו, ותואר שלישי מאוניברסיטת הרווארד. הוא כיהן כפרופסור אורח באוניברסיטאות פורדהאם וקונטיקט, ומאמריו פורסמו בכתבי העת המשפטיים המובילים בעולם.
בל נחשב חוקר מוביל בתחום הניתוח הכלכלי של המשפט והדין הבינלאומי. לתודעת הציבור הרחב הוא הגיע בעימות הפומבי שניהל בשנת 2011 באוניברסיטת סטנפורד עם השופט ריצ'רד גולדסטון, שחיבר את הדו"ח המפורסם שהאשים את ישראל בהפרת החוק הבינלאומי ובפשעי מלחמה במבצע עופרת יצוקה.
"גולדסטון בא לעימות כדי לבצע ניסיון אחרון, בלתי מוצלח, לשווק את דעותיו על אירועי עזה", מתאר בל. "הוא חייך בביטחון, ופתח במשפט 'אין מי שיכול להתווכח עם העובדות המפורטות בדו"ח'. מיד התחלתי להשמיע קולות מחאה, ואמרתי שאפשר להתווכח על כל 36 האירועים שבדו"ח. מהר מאוד נמחק החיוך מעל פניו. הוא סיים את קריאת הנאום מהכתב, ויצא בלי לומר מילה לאיש".
בל הכיר היטב את גולדסטון מהתקופה שבה לימדו יחדיו באוניברסיטת פורדהאם בניו־יורק, ומתאר אותו כאדם סגור שלעולם לא מסגיר את תחושותיו ודעותיו. "אני אפילו לא בטוח שהוא עצמו קרא את הדו"ח עב הכרס", אומר בל. "מאחורי הדו"ח עמדו ערימות של שקרים, ראיות לא קיימות, סתירות שמשפטן רציני לא היה מוציא מתחת ידו, וניתוח משפטי חלש ומנותק מהמציאות".
כמה ימים לאחר אותו עימות פרסם גולדסטון מאמר מעורר הדים בוושינגטון פוסט, תחת הכותרת "שקילה מחדש של דו"ח גולדסטון על ישראל ופשעי מלחמה". הוא הודה בו כי אילו ידע אז מה שהוא יודע היום, מסקנות הדו"ח היו שונות, במיוחד ההאשמות על "פשעי מלחמה אפשריים" שהופנו נגד ישראל. עוד הוא טען ש"מועצת זכויות האדם של האו"ם מוטה לרעת ישראל", וכי "ישראל חקרה את מעשיה, בעוד חמאס לא עשה זאת".
האם העימות איתך גרם לו לשנות את דעתו, אני שואל, אך בל ממעיט בחשיבות האירוע התקשורתי. "לדעתי מה ששינה את דעתו היה הפגיעה בתדמיתו הציבורית והמשפחתית בקרב הקהילה היהודית בדרום־אפריקה. בקהילה שלו התייחסו אליו כמי שעשה מעשה עוין כלפי העם היהודי, ומנעו את כניסתו לבית הכנסת ולאירועים משפחתיים. זה כבר היה יותר מדי בעבורו".
"קשה להבין מהו המקור המשפטי שממנו שאב היועץ המשפטי את הסמכות לנסות להתערב במינוי של ממלא מקום פרקליט המדינה"
השבוע, עם היוודע החלטתה של פאטו בנסודה, תובעת בית הדין הבינלאומי בהאג, לפתוח בחקירה נגד ישראל על "פשעי מלחמה" שביצעה כביכול בעימות עם הפלסטינים, חזר בל לעיסוק בנושא. הפעם הוא סבור שלישראל חלק ניכר בכך שהגיעה למצב זה, העלול לסכן בכירים בזירה הצבאית והפוליטית.
"ישראל אינה מגינה דיפלומטית על נאשמים פוטנציאליים, ופוגעת ביכולתם להגן על עצמם", הוא סבור. "אף שאינה עושה זאת בכוונה, היא מעניקה לגיטימציה למוסד הזה כאשר היא מתייחסת אליו כמוסד משפטי שאפשר לנהל איתו שיח משפטי על סמכויות, ראיות או פרשנויות, בזמן שלבית הדין הזה אין סמכות לשפוט ישראלים כלל".
הוא מתקשה להבין מדוע היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט מיהר להתפלמס ולהצהיר כי בית הדין נטול סמכות שיפוטית לדון בענייניה של ישראל, שאינה חברה בבית הדין. "זה עניין דיפלומטי פוליטי. אין שום מומחיות מיוחדת שהיועץ או המשפטנים הבכירים מביאים לכאן, כי המומחיות הזו אינה רלוונטית לענייננו. כאשר רואים שמדינת ישראל שולחת את היועץ המשפטי לטעון טענות משפטיות, העולם מבין שאנו רואים זאת כהליך משפטי רגיל. הטענות נגד הישראלים מבוססות על פרשנות מעוותת של הסעיפים הפליליים או של הראיות, אבל דבר לא ישכנע את בית הדין".
אתה ממליץ להתעלם?
"אני ממליץ להיאבק במוסד הזה כמו שעשו ארה"ב ומדינות אחרות".
אמנת רומא, שנחתמה בשנת 1998, היא מקור הסמכות לפעילותו של בית הדין הפלילי הבינלאומי השוכן בהאג. בתחילה גם ישראל וארה"ב חתמו עליה, אך בהמשך לא אשררו אותה. לעומתן, הרשות הפלסטינית חתמה על "חוק רומא" בינואר 2015, שלוש שנים לאחר שהאסיפה הכללית של האו"ם העניקה לה מעמד של מדינה דה־פקטו הרשאית לחתום על הסכמים בינלאומיים.
"ה'הספק' של בית הדין הזה הוא בדיחה", אומר פרופ' בל. "ב־17 שנות קיומו הוא הצליח להגיע רק לשלוש הרשעות מוחלטות, אף שהוא מנהל חקירות רבות, פוליטיות ברובן. בעשר השנים הראשונות כל התיקים היו נגד נאשמים מאפריקה, והדבר עורר ביקורת רבה בטענה שמדובר בגזענות. לדעתי, הסיבה האמיתית היא שאותם נאשמים היו חלשים ולא יכלו להגן על עצמם. מאותה סיבה נוח להם היום לרדוף ישראלים".
ישראל נחשבת חלשה?
"דיפלומטית כן, וזו החולשה הרלוונטית כאן".
לנתק מגע
ארה"ב הביה את מהותו העוינת של בית הדין כבר מיום היווסדו ב־2002, ומיהרה לחוקק את "חוק ההגנה על משרתי ארה"ב", שזכה לכינוי "חוק הפלישה להאג". החוק קובע שיש "להגן על אנשי כוחות הצבא האמריקניים, על נבחרים ועל ממונים מממשלת ארה"ב מפני תביעות פליליות בבית הדין הבינלאומי", ומסמיך את נשיא ארה"ב להשתמש "בכל האמצעים הדרושים והמתאימים כדי להביא לשחרור כל משרת אמריקני או משרת של בעלת ברית של ארה"ב (בכלל זה ישראל; מ"ט) שנעצר או נאסר על ידי בית הדין הבינלאומי או בעבורו או לבקשתו". חוק זה גם אוסר על כל גוף ממשלתי בארה"ב לסייע לבית הדין בכל צורה שהיא, ועל מדינות החברות בבית הדין לקבל סיוע צבאי מארה"ב.
"האמריקנים מאיימים כאן להשתמש בכוח מזוין כדי לשחרר את חייליהם וגם את חיילי צה"ל ממאסר בעקבות הרשעה בבית הדין הבינלאומי", מנתח בל. "זה אבסורדי וגם מביך מאוד שארה"ב מוכנה ללכת כברת דרך להגן על חיילי צה"ל, ומדינת ישראל לא. הפוליטיקאים שלנו היו יכולים להצטרף ליוזמות האמריקניות לתקוף את הלגיטימיות של בית הדין, וגם להגיע להסכמים בילטרליים עם מדינות רבות בעולם שאינן אוהבות את פעילות בית הדין, במיוחד מדינות אפריקה, אך דבר לא נעשה".
עכשיו מאוחר מדי?
"אנחנו עדיין יכולים לשנות את השיקולים הפוליטיים המוסדיים של בית הדין באמצעות אימוץ הצעדים האמריקניים, ולחדול מכל מגע עימם. כאשר אנחנו מנהלים איתם מו"מ פורמלי בענייני סמכות, אנחנו מספקים להם את התחמושת לטעון שיש להם סמכות. אסור לספק להם מידע ועלינו לשבש בכל דרך חוקית את איסוף המידע; לאסור על כניסתם לארץ, ולאסור על משפטנים להיפגש איתם ועם מי מטעמם בכל מקום בעולם ולספק להם ראיות בכל דרך. כל זה נמצא כבר בחקיקה האמריקנית. צריך למרר להם את החיים".
לדבריו, לא יהיה נכון כמדינה להגיש תביעות נגד גורמים פלסטיניים שמעורבים בטרור וברצח יהודים, אבל לא יזיק אם אנשים פרטיים יגישו תלונות נגד הפלסטינים לבית הדין. "צריך להיות ברור שהסיכוי שזה יגיע להעמדה לדין והרשעה שואף לאפס, כי אין להם אינטרס פוליטי מוסדי להרשיע פלסטינים. מבחינה דיפלומטית הפלסטינים חזקים מאיתנו", הוא מעריך.
בל מספר שהרכב שלושת השופטים של בית הדין דחה בעבר את בקשתה של התובעת לפתוח בחקירה פלילית נגד חיילים אמריקנים על פעולותיהם באפגניסטן, רק משום שסיכויי ההצלחה היו קטנים מכיוון שארה"ב הודיעה כי לא תשתף פעולה. "למה שאנחנו לא נעשה אותו הדבר? למה שלא נודיע כי לא נשתף פעולה וכי נקשה על התהליך, גם אם אין סיכוי שהשופטים יעצרו את החקירה? אותם שלושה שופטים פסקו נגד ישראל בעניין המשט, ודעותיהם כלפינו ידועות. גם אם תרצה לסגור את התיק, הם יורו לה לפתוח אותו מחדש. לפחות אנחנו יכולים ליצור מצב שיקשה עליה לחבר כתב אישום שלא יהיה בדיחה".
מדוע הם מתעקשים? האם יש כאן גם מניעים אנטישמיים?
"הם מחפשים נאשמים חלשים כהצדקה לקיומם, וכדי להראות שהם מנהלים תיקים נגד אנשים שאינם באפריקה. איני מכיר אותם אישית, ואיני יודע מה דעתה של התובעת על היהודים ואם יש כאן אנטישמיות, אבל ברור שיש כאן מוסר כפול שמחמיר עם ישראל, וזה לא נובע מאהבת יהודים".
"כשהיועמ"ש מצהיר כי על ישראל להימנע מפעולות מסוימות מחשש לתביעות בהאג, זה מזיק מאוד לאינטרס הישראלי. אנחנו נותנים להם הצדקה פוליטית מוסדית להמשיך בהליך"
גם הוויכוח על חוקיות ההתנחלויות מיותר לטעמו של פרופ' בל. "העובדה שמשפטנים בכירים, כולל היועץ המשפטי לממשלה, מצהירים כי על ישראל להימנע מפעולות מסוימות, כמו למשל פינוי חאן אל־אחמר, חוק ההסדרה או החלת החוק הישראלי על בקעת הירדן, מחשש לתביעות בבית הדין הבינלאומי, מזיקה מאוד לאינטרסים הישראליים. אנחנו נותנים להם הצדקה פוליטית מוסדית להמשיך בהליך, מכיוון שכך הם נוכחים לדעת שהם מצליחים להשפיע על החלטות ישראל גם בלי להגיע להרשעה. השגיאה הגדולה היא לתת למשפטנים להתבטא כאילו למעשיה של ישראל יש השפעה על ההחלטות של בית הדין. היועץ המשפטי שגה שגיאה גדולה כאשר התבטא נגד חוק ההסדרה. הצהרה כזו פוגעת ביכולת שלנו להיאבק בבית הדין".
אז איך נשכנע את העולם בחוקיות ההתנחלויות?
"כשחברת אפל התמודדה עם טענות על ניצול כוח עבודה סיני זול, היא כינסה מסיבת עיתונאים באישון לילה כדי להפיץ דו"ח בן 500 עמודים המוכיח שזה לא נכון. למה מה שנכון לאפל לא טוב לנו? אין צורך להתגונן ולהצדיק את עצמנו כל הזמן. אני לא הייתי נכנס לדיון אם יש למדינת ישראל זכות להתקיים. ישראל אינה מפירה כל אמנה האוסרת על העברת אוכלוסין, אבל אני לא מבין את ההיגיון להשתתף בדיון שנוח לאויבינו".
הפתרון: הסכמי אי־הסגרה
ההיסטוריה בת זמננו מכירה טריבונלים בינלאומיים שבהם הועמדו לדין פושעי מלחמה. בעקבות החלטת מועצת הביטחון נוסד ב־1993 בית הדין לחקירת פשעי מלחמה ביוגוסלביה, והוא הרשיע כמה עשרות קציני צבא ומנהיגים. הבולטים שבהם היו ראטקו מלאדיץ', שכונה "הקצב מבוסניה", ורדובאן קאראג'יץ', מנהיג סרביה שנידון לארבעים שנות מאסר על חלקו בטבח סרברניצה. לפני כשנה התאבד סלובודן פראלייק הקרואטי בשתיית בקבוק רעל באמצע הדיון בעניינו בבית הדין. בית דין זה פורק רק לאחרונה.
גם אם לא נשתף פעולה ונחרים את נציגי בית הדין, יש כאן סכנה אמיתית שקציני צה"ל ושרי ממשלה בעבר ובהווה ייעצרו אם יגיעו למדינה חברה שתבקש לקיים את החלטותיו.
"זה לא בלתי אפשרי, אבל קשה לראות הרשעה ללא ראיות", עונה פרופ' בל. "יש גם אפשרות שיֵצא פסק דין חלוט, אך דבר לא יקרה. אחרי כמה שנים העניין ייסגר, כמו שקרה עם כמה ממנהיגי אפריקה. מה שצריך לעשות עכשיו הוא להתחיל בפעילות דיפלומטית ולסגור הסכמים בילטרליים עם מדינות שונות בעולם על אי־מעצר או הסגרה, כמו שעשתה ארה"ב. יכול להיות שנמצא עצמנו היום עם עשרות מדינות שמתחייבות לא לשתף פעולה עם בית הדין, כולל מדינות רבות שישראל מספקת להן סיוע כספי וצבאי, שישמחו להצטרף להסכמים אלה".
בל מודה שהבעיה המרכזית היא מדינות אירופה, שאין לצפות שיתמכו בישראל. "זה קהל היעד של התובעת", הוא אומר, "אך עם זאת, אירופה אינה מקשה אחת. יש הבדל בין פולין והונגריה לצרפת וגרמניה. במזרח אירופה חשדנים הרבה יותר כלפי מוסדות בינלאומיים".
דבר אחד ישראל תתקשה למנוע: הכרזה שתצא מבית הדין ותכלול הכרה בריבונות פלסטינית על יהודה ושומרון, רצועת עזה, בקעת הירדן ומזרח ירושלים. "זה מה שהם רוצים לעשות", מעריך בל. "המהלך הזה ייתן רוח גבית למהלכי ה־BDS. ההכרזה הזו היא יותר מהכרזה על מדינה פלסטינית, מכיוון שהיא שוללת מישראל זכויות משפטיות בהר הבית, בעיר העתיקה, בשילה ובחברון. אנחנו צריכים להיות ערוכים לכך".
למשל, להחיל את החוק הישראלי על שטחי C או הבקעה?
"זה מהלך טוב למדינת ישראל, אך זו תהיה טעות לקשר החלטה כזו לבית הדין הבינלאומי".
