המפגש הראשון של ישראל מידד עם גאולה כהן ז"ל התרחש בשנות השבעים, זמן לא רב לאחר שעלה ארצה מארה"ב. "ניהלתי אז מעון סטודנטים של בית"ר בעיר העתיקה", הוא מספר השבוע. "היא שמעה שהגיע מישהו שמכיר מקרוב את הרב מאיר כהנא, והזמינה אותי אליה הביתה. היא רצתה לשמוע הכול אודותיו, כי התלבטה לגבי התמיכה בו. היו לי אכן שעות רבות של מפגש איתו, אז ישבתי אצלה וסיפרתי, והיא רשמה. מי שהכיר את גאולה ידע שהיא תמיד כתבה הכול. אחרי כשעה ומשהו היא הפסיקה לרגע לכתוב, ופתאום שמה לב שלא נגעתי בכלום. לא באוכל שהכינה, לא בפירות, לא בקפה. היא הרימה את הקול ואמרה: 'אתה חושב שהבית הזה לא כשר? מה אתה חושב לעצמך? אפילו הרב לוינגר אוכל פה!'", הוא נזכר בחיוך.
לוחמת לח"י ואשת הימין המיתולוגית גאולה כהן נפטרה בשבוע שעבר, ימים ספורים לפני יום הולדתה ה־94. היא החלה את דרכה בכנסת כנציגת הליכוד, אך בעקבות הסכמי קמפ־דיוויד פרשה מהמפלגה יחד עם הסופר משה שמיר והייתה ממייסדי מפלגת התחיה. מידד (המכונה וינקי) שימש כעוזרה הפרלמנטרי במשך יותר מעשור, מ־1981 עד 1992, בתקופה שבה כיהנה כחברת כנסת וסגנית שר מטעם התחיה, והיה מקורב אליה מאוד. "גם אחר כך המשכנו לעבוד יחד בבית אצ"ג שהקימה. היא אמרה לי פעם 'וינקי, משורה – מעבודה אצלי – משחרר רק המוות'. היה לה הומור".
בשנותיה בבית המחוקקים כיהנה כהן בין השאר כיו"ר הראשונה של ועדת הקליטה. "היא בעצם הקימה את ועדת העלייה והקליטה בכנסת. היא הלכה ליו"ר הכנסת ואמרה שחייבת להיות הוועדה הזו. זה היה מאוד חשוב לה, חלק משמעותי מהמעשה הציוני. גם כשהייתה סגנית שר במשרד המדע הצליחה לחשוב איך לקדם משם את העולים, למרות שלכאורה לא היה מדובר במשרד שקשור ישירות לעלייה. היא יזמה למשל מלגות לתלמידים עולים מאתיופיה, ומלגות לסטודנטים שיסייעו לילדי עולים. הייתה עולה צעירה שהגיעה בלי אימה, וכשגאולה שמעה את הסיפור שלה היא פשוט לקחה אותה אליה הביתה. גרה אצלה זמן ממושך. ראיתי אותה בהלוויה".
עוד לפני אותה פגישה בירושלים, הגיע מידד להרצאה של גאולה כהן בניו־יורק ב־68'. "כחניך בית"ר קראתי את הספר שלה שתורגם ב־66' לאנגלית. מאוד התרשמתי ממנה. אני זוכר את הנאום ההוא שלה בבהירות. כנער, אתה מרגיש שאתה מתרומם קצת בזכות הלהט שלה. מרגיש שאתה עושה משהו בשביל עם ישראל. היא ידעה להזיז את נימי הנפש, כפי שקרא להם אצ"ג. זה היה כינוס בנושא יהדות בריה"מ. היא הלכה אז נגד הזרם – נגד נתיב, נגד גולדה מאיר. הם רצו שקט, לא לעורר שום דבר, והיא אמרה שלא יכול להיות, שחייבים לפעול. עשינו בזכותה הפגנות, חסימות. הייתה אפילו פעולת מחאה באמצע הופעה של להקת הבלט הסובייטית, הבולשוי. שוחררו עכברים לבנים על הבמה, וההופעה הופסקה. זה לא היה אלים כמו הפעולות של הליגה היהודית, אבל היה מאוד תוסס".
כעוזר פרלמנטרי, הוא אומר, סייע לה בפן הרעיוני. "היא הייתה צריכה את העובדות, שאביא לה את הציטטות, את החומרים ההיסטוריים". בעידן שלפני גוגל ובהיעדר ארכיונים ממוחשבים, זו הייתה משימה מאתגרת. "גאולה תמיד ידעה מה היא רוצה לומר, אבל רצתה להיות בטוחה שהיא לא סתם מדקלמת ולא מפברקת. התפקיד שלי היה לעזור לה להיות צודקת, כדי שאי־אפשר יהיה לערער על התכנים שהיא מגישה. לא הייתי אחראי על החזון שלה, אבל כן על העובדות. כמובן שעם השנים הגיעו אליי פניות של נושאים שרצו שתסייע בהם.
"כך למשל, הגיעו אליי בנושא הר הבית. זה התפתח לשאילתות שהיא הגישה בנושא, וגם עלינו בפועל להר הבית, שם 'זכיתי' לראות אותה רצה", הוא נזכר. בינואר 86' עלו חברי ועדת הפנים של הכנסת לסיור בהר. "ירדנו לאל־אקצא הקדום, מתחת למסגד. כשהערבים הבינו מי נמצא שם התחילו להתקהל, להתפרע, לזרוק אבנים ולצעוק 'אטבח אל־יהוד'. המשטרה הבריחה אותנו משם. את מאה המטרים האחרונים עד השער עשינו כבר ממש בריצה".
"כשהיא הייתה ניגשת לאנשים – אלופים, פוליטיקאים, אנשי תקשורת – ידעו שהיא לא סתם מדברת פוליטיקה. שהיא מדברת לעניין, מדברת אמת"
יחד עם כהן, הוא אומר, הגיע לראשונה גם לעיר־דוד ולשלל מקומות שבהם החלה ההתיישבות. "הצמיחה הגדולה ביהודה ושומרון הגיעה הרבה בזכות פרופ' יובל נאמן", הוא מבקש להזכיר. אפילו לשילה, היישוב שבו בהמשך בנה את ביתו, הגיע לראשונה יחד איתה. "היא מאוד אהבה לראות מקומות חדשים. האלוף יוסי בן־חנן היה חבר קרוב שלה, ועד לפני כמה שנים, כל שבוע הוא לקח אותה למקום אחר בארץ ישראל. היה לו רכב שטח והיא הייתה מטיילת איתו. אהבה לראות את כל ארץ ישראל, לא רק את יו"ש. גם בשנות השמונים, בכל הזדמנות שהייתה, 'בוא ניסע לראות'. עולים על המכונית של גאולה ויוצאים לדרך". לפעמים זו הייתה חוויה מהפכת קרביים, כשהיא הייתה נואמת בלהט עם הידיים תוך כדי נהיגה בדרכים משובשות.
תלמידה נצחית
בשנת 1990 נבחרה כהן לסגנית שר המדע והטכנולוגיה בממשלת ישראל ה־24. היא פרשה מהתפקיד כעבור שנה במחאה על השתתפות ישראל בוועידת מדריד, אך המשיכה לכהן כחברת כנסת עד 1992. בבחירות לכנסת ה־13 , מפלגתה התחיה לא עברה את אחוז החסימה.
"אני זוכר שכשהיא התמנתה לסגנית שר המדע, שלחה אותי למעין סיור מקדים במשרד. ראיתי שהם מאוד דרוכים לקראת בואה. הייתה לה תדמית של אחת שיש לחשוש ממנה, למרות שלא הייתה כזו. שר המדע היה עזר ויצמן, והעוזר שלו שאל אם יש לגאולה איזו בקשה. אני השבתי שאשאל אותה אם היא רוצה שהוא ימחק את המספר של ערפאת בתוניס. ויצמן הרי פוטר מהקבינט כי ניהל התכתבות עם ערפאת. העוזר נבהל. כשסיפרתי לגאולה היא צחקה ואמרה לי 'אוי מה עשית'".
בשנת 1980 העלתה כהן בכנסת, יחד עם יצחק שמיר ואנשי ימין אחרים, את חוק יסוד 'ירושלים בירת ישראל'. בשנת 1987 ייסדה עם חברת הכנסת עדנה סולודר את שדולת חברי הכנסת למען שחרור יונתן פולארד מהכלא האמריקני. "על המסירות שלה למען פולארד לא דיברו מספיק השבוע", אומר מידד. "היא נסעה פעמיים לשם, לבקר את יונתן בכלא. גם אני נסעתי פעמיים. אירחנו הרבה את אשתו, את עורכי הדין שלו שהגיעו לכנסת.
"פעם היא הטילה עליי להחתים עצומה למען פולארד עבור נשיא ארה"ב רייגן. עברתי בשליחותה 60־70 חברי כנסת. זה לא היה פשוט: אני זוכר פעם אחת שבה גאולה, עדנה ואני הגענו ליצחק שמיר לבקש על פולארד. שמיר היה איש קשוח. כשמשהו לא הסתדר, הוא פשוט נפנף. הגענו אליו וגאולה דיברה ודיברה. אני באתי כדי לרשום את הדברים, אבל לא היה מה לרשום. במשך 20־25 דקות היא דיברה, והוא ישב ותופף ככה עם האצבעות על מסעד הכיסא. בסוף אמר 'טוב שמעתי, שלום'. יצאנו והיא אמרה לי 'וינקי, אני מכירה אותו הרבה שנים, זו פעם ראשונה שהוא לא אמר מילה'. היא הייתה במפח נפש גדול שהוא פשוט סגר את התריס בנושא הזה.
"בדרך כלל היו מתייחסים אליה ברצינות. כשהיא הייתה ניגשת לאנשים – אלופים, פוליטיקאים, אנשי תקשורת – ידעו שהיא לא סתם מדברת פוליטיקה, היא מדברת לעניין, מדברת אמת. היא לא הייתה חפיפניקית, מאוד יסודית. הייתה מגיעה להרצאות במדרשה הלאומית שלה, יושבת בהרצאות ורושמת כאחרונת הסטודנטיות. בשנותיי בכנסת ראיתי הרבה אנשים, היא מכולם הייתה חכמה וטובה מאוד בללמוד".
בכתבות ששודרו לאחר מותה של כהן, הוצג עימות מילולי שהתקיים בינה ובין ראש הממשלה דאז מנחם בגין. בעת הדיון בכנסת על הסכם השלום עם מצרים, הגיב בגין לקריאות הביניים של כהן באמירה לעבר יו"ר הכנסת יצחק שמיר, "אני מבקש להגן עליי מפני הגברת גאולה כהן". היא השיבה: "אדוני היו"ר, אני מבקשת להגן על ארץ ישראל מפני ראש הממשלה… לא היינו צריכים שאתה תעלה לשלטון כדי להחזיר את הארץ".
מידד אמנם הצטרף לכֹהן בכנסת לאחר חתימת הסכמי קמפ־דיוויד, אך לדבריו העימות הזה לא היה הפעם הראשונה שבה בגין הבין כי היא תהיה המתנגדת הקשה ביותר להסכם. "גיליתי שבדיווח מקמפ־דיוויד בספטמבר, שבועיים וחצי לפני כן, בגין אמר לאהרן ברק ולמאיר רוזן שהיו היועצים המשפטיים, שהוא מוכן לקבל איזשהו ניסוח כאילו ש־242 (החלטת מועצת הביטחון הקוראת לישראל לסגת מ'שטחים' שכבשה; הכ"ח) נכללת בתוך המסגרת הרחבה של ההסכם. אבל הוסיף, 'אתם צריכים להגן עליי מגאולה כהן'. הוא ידע מה הוא מדבר".
"הנסיגה מסיני הייתה לה קשה, וגם הסכמי אוסלו. ראתה את זה כפגיעה ברעיון הציוני. בתנועה לעצירת הנסיגה מסיני הם היו חבורה קטנה, מלוכדת בקו האש. הם דאגו לחלוצים המסכנים. באוסלו היא כבר ממש חששה לאן זה מוביל את עם ישראל".
עד כמה הייתה קשה אכזבתה ב־92', כאשר בשל הפיצול בימין התחיה לא עברה את אחוז החסימה?
"הו, זה היה קשה מאוד. הייתי אז חבר בוועדת הבחירות המרכזית, וכשהגיעו התוצאות הסופיות שהראו שהעלייה בזכות קולות החיילים לא מספיקה, כולם בחדר הסתכלו עליי. ידעו שאני צריך לצאת עכשיו ולומר לגאולה שמה שחשבנו לפני שעתיים־שלוש, שאנחנו כמעט שם, כבר לא יקרה. כולם ריחמו עליי.
"מעבר לזה, זה באמת היה משבר. כולם פספסו את ההבנה של הרגע. חשבו משום מה שיש מאגר אדיר וענק של קולות שהולכים לימין. היו מולדת וצומת והתחיה והרב לוינגר ואליעזר מזרחי שהקים מפלגה. היא חששה לפני הבחירות, והייתה מחשבה אפילו להתאחד עם מולדת של גנדי (רחבעם זאבי ז"ל), אבל ראיתי שהיה קשה לה עם העניין של טרנספר ככותרת, כעניין מרכזי, לפחות לפי הבנתי. ראיתי את ההתלבטות שלה בנוגע לזה.
"היה מאוד קשה אחרי, אבל היא קמה והמשיכה הלאה. אחרי זה היה לה את בית אורי צבי גרינברג שהקימה, תוכנית שהגישה ברשת ב' ועוד פרויקטים. זה כוח נפשי גדול לקום ולהמשיך. והיא הייתה כזו. תמיד התקדמה".
מידד עצמו המשיך בעשייה הציבורית וכיהן כמנכ"ל הראשון של האגודה לזכות הציבור לדעת, שעוסקת בביקורת התקשורת. זה שנים רבות הוא איש המרכז למורשת בגין, ומעורכי כתבי ז'בוטינסקי באנגלית.
בדמייך חיי
"גאולה הייתה אישה חכמה ומבריקה, אבל גם אנושית מאוד", ממשיך מידד. "מאוד מסורה לאנשים פשוטים. ברגע שראתה ילד או עולה חדש או איש מסכן, גם אם היה ערבי והיה לה ויכוח אידיאולוגי איתו, נכמרו רחמיה והיא הייתה שוכחת מהפוליטיקה. קודם כול 'מה הבעיה שלך, מה כואב'. היא הייתה מאוד אימא רחמנייה במובן הזה. גם לגבי בנה צחי ידעה לעשות הפרדה בין היותה דמות ציבורית לאימא.
"פעם טעיתי במשהו, ואני חונכתי מייד להודות בטעות, אז נכנסתי אליה ואמרתי שעשיתי טעות. היא אמרה 'קודם כול אני צועקת עליך, אחר כך אתה תתנצל. יש סדר'. היא הייתה מאוד מודעת לעצמה. היו לה שתי פנים ושתיהן היו משמעותיות, גם האישית וגם הציבורית. פעם מצאתי מסמך חשוב שמישהו שכח במכונת צילום בכנסת. הבאתי לה. היא שאלה 'מאיפה יש לך את זה', סיפרתי, והיא אמרה 'וינקי, זה לא יפה'. ידעתי שהיא רוצה לקרוא, אבל לא קראה. היא הייתה באמת אדם עם ערכים. בגלל זה אהבו אותה. הייתה אומרת שפוליטיקה זו עבודה מלוכלכת כמו של מיילדת. לפעמים הידיים שלך מתמלאות דם, אבל בסוף יש חיים.
"היא הייתה מוכנה להקשיב, לאתגר את עצמה אם מה שהיא חושבת נכון או לא. במשך תקופה ארוכה הייתה מתקשרת לישראל אלדד שלוש פעמים בשבוע. הייתה גם מתווכחת איתו, צועקת 'אלדד אתה לא מבין', אבל ביקשה לחדד את המסר שלה. גם עם צחי הייתה מדברת הרבה, כי חשבה שיש לו הבנה פוליטית יותר טובה ממנה. ידעה לקחת את הטוב מכל שיחה, את הרעיון, את הכיוון".
בנוגע למודעות ההיסטורית המפותחת שלה, הוא מוסיף כי "לפני כמה שנים, גאולה הרימה פה במרכז בגין מפעל גדול של 500 שנה לדונה גרציה. מי היה חושב על דונה גרציה? היא חשבה ורצתה והצליחה. אני עֵד לכך שלא הייתה דמות ציבורית בארץ שלא 'פחדה' ממנה במירכאות, כי כולם ידעו שהם ייכנעו לה בסוף, שייתנו לה את מבוקשה. לא כי הייתה צועקת או לוחצת או מנג'זת – גם את זה היא ידעה לעשות – אלא בגלל שכנוע פנימי עמוק שתמיד היה לה, שהצדק איתה".
בשנים האחרונות הידרדר מצבה הבריאותי של כהן. מידד מספר שלפני כשנתיים וחצי הגיע לחגוג עימה ועם אישים נוספים את יום ירושלים. "ראו כבר שהיא לא במיטבה, התקשתה לזהות. אבל סיפרתי בדיחה והיא מיד אמרה 'אה, זה וינקי'. עדיין ידעה להכיר את הפרחח שעבד לצידה".
