דוקטרינת טראמפ: ההיגיון במדיניות החוץ של ארה"ב

נדמה שאיש לא יכול היה לצפות את חיסולו של קאסם סולימאני בסוף השבוע שעבר. לא מומחים למזרח התיכון, לא בקיאים בארה"ב, לא גנרלים בצבא האמריקני וגם לא מנהיגים איראנים. החלטתו של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ לחסל את מי שהוגדר כאדם השני בחשיבותו ברפובליקה האסלאמית נראית למתבונן מהצד כמו עוד גחמה של נשיא פופוליסט, שליפה נוספת מהמותן, שהפעם חיסלה את רוצח ההמונים מטהרן.

אבל התבוננות מעמיקה יותר במתרחש, תוך התמקדות לא בפעולה אחת של טראמפ אלא ברצף החלטותיו בתחום מדיניות החוץ מאז שנבחר, ומיקומן על הציר שבו נעה החברה האמריקנית בכלל והמפלגה הרפובליקנית בפרט – עשויה להתחיל ולספק תשובה לשאלת מיליארד הדולר: מה טראמפ רוצה?

התשובה הראשונה והמיידית היא: להיבחר שוב לנשיאות ב־3 בנובמבר 2020, בעוד פחות משנה. מטרת־העל הזו משליכה על החלטותיו הטקטיות והאסטרטגיות בכל הנוגע למדיניות חוץ מיום כניסתו לחדר הסגלגל, וככל שיום הבוחר יתקרב היא תהיה יותר ויותר בעלת משקל. אבל יש גם תמונה גדולה יותר, שמכוני מחקר שמרניים וכמה חוקרים בעלי שם הצליחו להרכיב ולנסח לכדי מה ששונאי טראמפ יראו כבדיחה גרועה: "דוקטרינת טראמפ".

המפלגה הרפובליקנית, שטראמפ מנהיג כיום ביד רמה, נעה כבר יותר ממאה שנה בין שני קטבים בסוגיית יחסה אל העולם שאיננו אמריקה: בדלנות וסגירות, מול מעורבות וניציות. בתקופת מלחמת העולם הראשונה, כאשר הנשיא הדמוקרטי וודרו וילסון שלח במשך שנה כעשרת אלפים חיילים אמריקנים בכל יום לאירופה, הרפובליקנים טענו שארה"ב צריכה להתמקד בנעשה בתוכה ולא להתערב במלחמות של אחרים. העמדה הזו מצאה מסילות ללב הקהל האמריקני והביאה לאחר מכן לשליטה רפובליקנית של יותר מעשור, עד פרוץ השפל הגדול. בתקופת המלחמה הקרה שאחרי מלחמת העולם השנייה התהפכו היוצרות. הרפובליקנים אימצו קו ניצי ואקטיבי מול רוסיה הסובייטית, ופרשו את מצודתה של אמריקה על פני העולם המערבי ומעבר לו כדי להגן על ערכי הדמוקרטיה והחופש. קו זה של המפלגה הגיע לשיא בתקופתו של ג'ורג' בוש הבן, ובא לידי ביטוי בפלישה לעיראק אחרי פיגועי 11 בספטמבר. מאז חל במפלגה שינוי נוסף והגישה הבדלנית זוכה לתמיכה מחודשת, אם כי לא באותה עוצמה כמו בעבר.

איראן בכלל וסולימאני בפרט לא לקחו בחשבון את התיעוב העמוק שטראמפ רוחש לקודמו בתפקיד, ואת חיבתו לאירועים סמליים שמצטלמים היטב ומעבירים מסר ברור לבוחר בבית

טראמפ, למעשה, מנסה לאחוז את החבל בשני קצותיו, בתקופה שבה בוחריו רוצים גם וגם. מצד אחד הם מעוניינים באמריקה חזקה ולא מתרפסת, מעצמה שאיננה מוכנה לראות את חייליה מושפלים, את שגרירויותיה מותקפות ואת כלכלתה נאנקת תחת כלכלות זרות העושות בה כבשלהן. מצד שני, אותו קהל בדיוק מעוניין לכאורה גם בהפך הגמור. הוא רוצה לראות את הממשל בוושינגטון עסוק בבעיותיו של החוואי במערב התיכון וכורה הפחם מפרברי פנסילבניה, ומתמקד במקומות עבודתם של אנשי הצווארון הכחול ומעמד הביניים. ככל שיותר משאבים מופנים החוצה, לרחבי העולם, יש פחות כסף ופנאי להתעסק עם האתגרים שבפנים. וטראמפ, שקודם כול רוצה לקבל שוב את קולותיהם של מי שהעניקו לו את הניצחון הסנסציוני על הילרי קלינטון ב־2016, ואולי אפילו להגדיל אותו עם תומכים חדשים – עושה הכול כדי לספק את מאווייו הסותרים־לעיתים של מאגר תומכיו.

אל תיגעו בשגרירות

כל מי שמתעסק בשוק המניות יודע שהדבר הגרוע ביותר שאפשר לעשות הוא למכור מניה כשהיא קורסת. מי שיודע להתאפק ולא לנהוג בהיסטריה, יזכה כנראה לראות אותה עולה שוב ויקצור רווחים בטווח הארוך – כך לפחות מוכיחה ההיסטוריה של עולם המניות. בעיני שמרנים ואנשי ימין, גם אמריקנים אבל ודאי ישראלים, המצפים לראות מדיניות חוץ אמריקנית פעילה, שלא לומר אגרסיבית – המניה של טראמפ זינקה בסוף השבוע שעבר לשחקים עם חיסולו של סולימאני. אלא שרק לפני שלושה חודשים אותה מניה התרסקה בעקבות הודעת הנשיא כי חיילי ארה"ב יתפנו מצפון־מזרח סוריה, החלטה שמשמעותה המעשית הייתה נטישת הכורדים, בעלי בריתה של ארה"ב, לנפשם. אז כן, מי שרוצה יכול לראות בשילוב שני האירועים הללו ביטוי לזגזוג, חוסר הבנה פוליטי והתנהלות אימפולסיבית וחסרת כל היגיון. אבל מי שמוכן לקבל את הגיונה הפנימי של אותה "דוקטרינת טראמפ", יראה בה את ניסיונו של טראמפ לשלב בין שני הגויים המתרוצצים תדיר בבטנה של המפלגה שהוא מנהיג.

טראמפ מנסה לאחוז את החבל בשני קצותיו, בתקופה שבוחריו רוצים גם וגם. הם מעוניינים לראות את הממשל עסוק בבעיותיהם, אבל הם גם רוצים אמריקה חזקה ולא מתרפסת

כל זה לא אומר שטראמפ אינו בלתי צפוי. הוא בהחלט כזה. אבל גם במסגרת הערפל שעוטף לעיתים את דרך קבלת ההחלטות בבית הלבן, יש בכל זאת קו ברור של פעולה. פרופ' קולין דואק, מומחה לממשל ופוליטיקה מאוניברסיטת ג׳ורג׳ מייסון בווירג׳יניה, שפרסם לאחרונה ספר בשם "עידן הברזל: לאומיות שמרנית" על מדיניות טראמפ, מחלק זאת לארבע קטגוריות של פעולות אקטיביות: הגברת הלחץ הצבאי על אויבים; הגברת הלחץ על בנות ברית להגן על עצמן מבחינה צבאית; הגברת הלחץ הכלכלי על מדינות אויב; והגברת הלחץ הכלכלי על בנות ברית. לדבריו, בהתחשב בנסיבות ואחרי ניכוי תמרונים דיפלומטיים כאלה ואחרים, טראמפ וממשלו מראים עקביות והמשכיות בדרכם זו, שלדעתו אף מוכיחה את עצמה, ואת פירותיה קוטפים אזרחי ארה"ב שנהנים – לפחות עד כה – מקדנציה כלכלית מצוינת ושקטה יחסית מבחינה ביטחונית.

ועדיין, נשאלת השאלה מה גרם לטראמפ להגיב כפי שהגיב דווקא הפעם. הרי פיגועים אחרים שביצעו האיראנים כלפי ארה"ב בחודשים האחרונים, היו אסטרטגיים ומאיימים מבחינה צבאית הרבה יותר מהמתקפה העממית בעיקרה על השגרירות בבגדד, שהובילה להחלטה על חיסולו של סולימאני. ברור שמדובר בחוכמה שלאחר מעשה, ועדיין נדמה כי התשובה הטובה ביותר לכך טמונה אלפי קילומטרים מבגדד ומוושינגטון כאחד, וכמעט עשר שנים לאחור: המתקפה על הקונסוליה האמריקנית בבנגאזי שבלוב, בספטמבר 2012. אותו אירוע, שנהרגו בו ארבעה אמריקנים ובהם השגריר כריסטופר סטיבנס, הייתה אחד ממוקדי התעמולה האפקטיביים ביותר של הרפובליקנים בבחירות לנשיאות ב־2016. בכלי התקשורת של הימין חזרו שוב ושוב לפיגוע ההוא, שהתגובה אליו מצד ממשל אובמה – עם הילרי קלינטון כמזכירת המדינה – הייתה רופסת וכנועה בעיני הימין האמריקני.

וטראמפ, מעבר לכל דוקטרינה, לא מוכן להיות כמו אובמה. זה בא לידי ביטוי בביטול רפורמת בריאות ובפרישה מהסכם גרעין שנחתם עם איראן, וכעת באופי התגובה להתקפה על נציגות אמריקנית במדינה מוסלמית. איראן בכלל וסולימאני בפרט לא לקחו בחשבון את התיעוב העמוק שטראמפ רוחש לקודמו בתפקיד, ואת חיבתו לאירועים סמליים שמצטלמים היטב ומעבירים מסר ברור לבוחר בבית.